"פסגת הרמטכ"לים" באולפן שישי שבה השתתפו חמישה מראשי הצבא מהעבר נערכה דווקא בשדה בוקר, היכן שנמצא קברו של ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון. על רקע הבחירות המתקרבות, הקצינים הבכירים לשעבר והפוליטיקאים בהווה התראיינו וחלקו את הערצתם למייסד המדינה היהודית. אלא שמתברר שיחסו של בן גוריון עצמו לגנרלים היה מורכב הרבה יותר.
ההיסטוריון אורי מילשטיין אומר כי לבן גוריון היה יחס מאוד מקטין ביחס למפקדים שלו בשטח. "את יגאל אלון הגדול, גדול מפקדי הפלמ"ח ומלחמת השחרור הוא הדיח מלהיות מפקד חזית הדרום בסוף המלחמה. שאלתי אותו פעם במפגש, 'תגיד לי בן גוריון, למה הדחת את יגאל אלון?' הוא אמר לי, 'נו, הוא היה יודע לצלות תפוחי אדמה טובים.
"זה אמר בן גוריון על מפקד שהיה פי כמה וכמה גדול יותר מכל הרמטכ"לים שקיימים היום, לוחם שהקים עם אחרים את צה"ל ואת הפלמ"ח לפני כן, ולחם כל מלחמת השחרור".
מילשטיין מוסיף כי "בן גוריון גם פירק את הפלמ"ח. כלומר, הוא לא אהב את כל המפקדים שבאו מהארגון הזה ורצה בכלל צבא מקצועי בריטי. אני מדבר על אנשים כמו רבין, צבי זמיר, עמוס חורב ואחרים. אנשים ענקיים, שלחמו בלי סוף, ובכל זאת בן גוריון לא רצה אותם".
"דיין הפך לשר חקלאות"
"אני מניח שבן גוריון היה מסתכל על הרמטכ"לים של היום בתדהמה", טוען מילשטיין, "כי הם לא מבינים כלום בעשייה יומיומית של מדיניות ופוליטיקה. הרי יש הבדל בין להקים מדינה לאיזה הסכם שלום או משהו כזה. אגב, את מי בן גוריון העריץ? הוא העריץ את משה דיין, ממש העריץ אותו ועשה ממנו רמטכ"ל. אז מה עושה בן גוריון מהקצין שהוא מעריץ? הוא עושה ממנו שר החקלאות. זה הכל, לא ישר שר חוץ כמו אשכנזי. זה ההבדל, זו הראייה שראה בן גוריון את המפקדים שלו.
לדברי מילשטיין, "ההבדל הגדול הוא שבן גוריון ניהל את המדינה והקים אותה תוך כדי מלחמה והוא ראה את כל קבלת ההחלטות בזמן אמת. בפועל כפי שאני מראה בספרים הרבים שלי, הוא לא היה מרוצה, אמנם ניצחנו והקמנו מדינה, אבל בן גוריון סבר שאפשר להגיע ליותר. ואני לא רוצה לחשוב מה היה אומר היום על הרמטכ"לים האלו, הוא לא היה סופר אותם בכלל. אז היו אנשים חושבים כמו יעקב דורי, יגאל אלון, יגאל ידין. גם אותם בן גוריון שפט לשבט ולא לחסד בניהול צה"ל. אז היום כשהכל 'יסמנים' ולא אנשים עם שאר רוח ברור מה הוא היה אומר".
מנגד, ההיסטוריון והביוגרף של בן גוריון, מיכאל בר זוהר, מזכיר שראש הממשלה הראשון היה זה שהקים את צה"ל. "הוא ממש העריך את מפקדיו, מי יותר ומי פחות. פחות, היה למשל מרדכי מקלף שבן גוריון לא התעקש להאריך את כהונתו כרמטכ"ל", אומר בר זוהר.
כזכור,מקלף היה הרמטכ"ל השלישי של צה"ל וכיהן בתפקיד זמן קצר יחסית, בין 1952 ל-1953. הוא מונה לתפקיד אחרי התפטרותו של יגאל ידין, אך ביקש לכהן כשנה אחת בלבד. אגב, מקלף נכנס לתפקיד בגיל 32 ועשרה חודשים. הוא ראש הצבא הכי צעיר מלבד יגאל ידין.
בר זוהר מוסיף שבן גוריון העריץ את משה דיין ואת אריק שרון, שהציל אותו אחרי ההסתבכות בקרב המיתלה. מדובר בקרב עקוב מדם בין חטיבת הצנחנים לצבא מצרים שנערך במלחמת סיני.
"אבל הוא למעשה כיבד את דעת כל מפקדי הצבא", מוסיף בר זוהר. "הוא התווכח רבות עם יגאל ידין תוך כדי מלחמת השחרור, אבל זה היה בנושאים אזרחיים הקשורים לתקציב ולא בנושאים קרביים".
נזכיר כי המחלוקת בין ידין לבן גוריון בנוגע לנושאים אזרחיים המשיכה גם אחרי המלחמה. ב-1952 בן גוריון היה מעוניין לקצץ מהתקציב והודיע על כך לרמטכ"ל. ידין השיב שהתקציב לא יספיק להתעצמות מול האיום מצד מדינות ערב ואי אפשר לבצע קיצוץ, אך בן גוריון השיב לו כי "התפטרותו התקבלה".
ההיסטוריון בר זוהר מציין שבן גוריון היה גם "פחות מיודד עם לסקוב כשזה היה רמטכ"ל, אבל הוא העריך וכיבד את כל מפקדי צה"ל. הוא הקים את הצבא וזה היה בבית עינו". חיים לסקוב היה הרמטכ"ל החמישי ובזמנו התפתחו מחלוקות בין צה"ל למשרד הביטחון, שאותו ניהל שמעון פרס, בן טיפוחיו של בן גוריון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו