כשהייתי חי כלפי חוץ, אבל מת מבפנים - המלצה אחת מחבר שינתה את חיי

לאחר כמעט שמונה שנים של שירות סדיר כקצין בחטיבת גבעתי, החלטתי להשתחרר ולהגשים את החלום שלי - ללמוד פיזיקה. כן, יש אנשים שזה החלום שלהם. הספקתי לעשות פסיכומטרי, לעבור לגור בתל אביב, ורק חיכיתי לתחילת הלימודים.

ואז הגיעה המלחמה. באותו בוקר ארור התעוררתי למשמע האזעקות וכבר בשעה 11:00 פגשתי לראשונה את חייליי. לא אשכח את הרגע שבו עמדתי לראשונה מול הפלוגה באותו יום, ראיתי לנגד עיניי 126 אנשים, אבות, משפחות, עולמות שלמים - שברגע אחד כאילו טיפסו על כתפיי באופן פיזי. אמרתי לעצמי: "אלוהים, איך אני מחזיר את כולם הביתה בשלום? עכשיו זו מלחמה על אמת".

כשהגעתי לראשונה דרומה, הבנתי את גודל האסון. לא אשכח לעולם את הנסיעה דרך כביש "המוות" 232 והביקור הראשון במחנה רעים. המראות היו קשים מנשוא וטלטלו את נפשי.

כמפקד במלחמה חוויתי הרבה רגעים מכוננים, אך רגע אחד ספציפי תפס אותי במיוחד: בתחילת המלחמה המג"ד הגיע אליי לחמ"ל בכפר עזה והוריד לי משימה לאיתור נעדרים במרחב של השדות החקלאיים. מדובר היה במשימה מורכבת - אזור הפעולה היה רחב וחשוף לבתים הראשונים של סג'עייה, וידעתי שיחידה אחרת ביצעה משימה דומה באותו אזור יום לפני כן וחטפה אש. פחדתי. זה הרגיש לי יותר מדי. עמדתי מולו והתלבטתי אם לדרוש לשנות את המשימה כשכל הסיכונים לנגד עיניי, אבל החלטתי שלא לומר דבר.

ביום שלמחרת יצאנו למשימה בשעות הצהריים, האויב זיהה אותנו והמטיר עלינו אש בלתי פוסקת. ניסיתי לחלץ את הפלוגה מהמצב שאליו נקלענו אך בקושי רב - הקשר לא עבד והיינו מנותקים לחלוטין. בתוך כל התופת, עמדתי וראיתי את האנשים שלי שוכבים על הקרקע חסרי אונים ומתפללים לא להיפגע. לאחר כמה דקות שהרגישו כמו נצח, הצלחנו לצאת מהאזור בנס ללא נפגעים.

"איך נתת לזה לקרות?!" שאלתי את עצמי. כעסתי על עצמי על כך שלא מילאתי את אחריותי כמפקד ושהתעלמתי מהתנאים הקשים ומתמרורי האזהרה. הרגשתי שנכשלתי במשימת השמירה על חיי אנשיי. התחושה הזו ליוותה אותי לאורך כל ימי המלחמה הממושכים שלאחר מכן.

ואז חזרתי הביתה. פתאום אחרי 160 יום של מלחמה הגיעה ריקנות. הבנתי שהחלום ללמוד פיזיקה לא יקרה השנה. משקולת האחריות והמפגש הכל כך קרוב ואינטינסיבי עם ה"מוות" התחילו לתת את אותותיהם. הרגשתי שחיי מאבדים מצבעם וכל מה שנותר זה עולם אדיש ואפור. הרגשתי שאין חשיבות לשום דבר ולאף אחד. איבדתי את החיים כפי שהכרתי אותם - שמחה, עצב, כעס - אין כלום. רק ריקנות מחרידה. אולי הייתי חי כלפי חוץ, אבל הייתי מת מבפנים.

אני זוכר את הרגע שישבתי ברכב ופשוט לא הצלחתי לצאת, הגוף שלי סימן לי - תעצור. הבנתי שאני לא מסוגל להמשיך לחיות כך יותר, ונזכרתי בחבר יקר שהמליץ לי להיעזר בנט"ל. אזרתי כוחות, התקשרתי ואמרתי: "היי, אני עידן, אני מ"פ במילואים ואני חייב עזרה".

לא עברו חמישה ימים והגעתי לראשונה למרכז של נט"ל. נפגשתי עם שולי, המטפלת שלי, והתחלתי תהליך ריפוי עמוק ואמיתי לנפש שנפצעה במלחמה. בעזרתה הצלחתי לטפס שלב אחר שלב במעלה הסולם שמוביל החוצה מהבור שאליו נפלתי, הצלחתי להתעמת ולהסתכל על הפצעים בנפשי. לא אשכח את הלילה שבו ישבתי בגינה של ההורים שלי והבטתי על עץ הזית שנמצא שם. התפעלתי מהיופי שלו, כל כך התרגשתי ממנו.

ופתאום הבנתי שחזרתי להרגיש שוב. יצאתי מהבור וכל הצבעים היו שם, והפעם בוהקים יותר ממה שהיו כשנפלתי אליו. נט"ל הייתה עבורי שיחת הטלפון שגרמה לי להאמין שיהיה בסדר, התחושה שיש מי שיודע לחבק ולעזור ברגעים הכי קשים. נט"ל עבורי זו היד שהושטה אליי ועזרה לי לטפס החוצה מהבור. בזכות הטיפול הצלחתי לעבור תהליך מלא, כן ומרפא שנמשך מדי יום.

כשאני נפגש עם חברים ומספר את הסיפור שלי, אני אומר באופן חד־משמעי - הטיפול עוזר לי לחזור לחיות. מנקודת המבט שלי, נט"ל היא גלגל ההצלה של החברה הישראלית של אחרי המלחמה, לא פחות מכך. אני רוצה לפנות לכל מי שחזרו מהקרב בגוף אך נפשם עדיין נלחמת, אני מפציר בכם - פנו לקבלת עזרה, כי אפשר וצריך לחזור לחיות.

הכותב: הוא מ"פ במילואים ב"חרבות ברזל" ומטופל בעמותת נט"ל.

אם אתם או קרוביכם חווים מצוקה, אל תישארו עם זה לבד - קו הסיוע של עמותת נט"ל מעניק סיוע ותמיכה נפשית לנפגעי טראומה ממלחמה ומטרור 24/7 בטלפון 3362* ובצ'אט באתר.