מפקדים בצה"ל מודים: ככל שמתקדמים בסולם הפיקוד - השחיקה משפיעה על איכות ההחלטות

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה חוויתי שחיקה אמיתית כמפקד. הייתי סמג"ד במגלן, אחרי חודש רצוף בשטח. יצאתי לכמה שעות כדי להיות בחתונה של חברי לצוות, וגם כדי לחבק את אשתי ולבקש ממנה למסור חיבוק לילדים. כשנאלצתי לעזוב אחרי שעתיים, לא הצלחתי להחזיק יותר. הלכתי החוצה, פרצתי בבכי, ובו בזמן ניסיתי לחזק אותה. הבטחתי שאעשה הכול כדי לחזור בשלום - אבל בפנים הרגשתי שאני לא עומד בשחיקה ובמתח.

כמפקד לא דיברתי על זה עם אף אחד, כי הרי "מפקד צריך להחזיק". רק שנים מאוחר יותר הבנתי שהשתיקה הזו היא בדיוק מה שהעמיק את השחיקה.

מאז ה-7 באוקטובר אני פוגש את אותה תחושה אצל עשרות מפקדים - בסדיר ובמילואים. אחד מהם ניסח זאת בפשטות: "אני מחזיק את החיילים שלי ואת המפקדים תחתיי. כולם נשענים עליי ומשתפים אותי בבעיות שלהם כאילו שאצלי הכל יציב ומושלם, אבל בפנים אני מתפרק". התחושה הזו איננה רק פרטית. היא מערכתית.

מחקרים בינלאומיים מצביעים על הקשר הישיר בין בדידות מנהיגותית לבין ירידה ביכולת הארגונית: 61% מהמנכ"לים הודו שהבדידות פוגעת בקבלת ההחלטות שלהם, לפי "Harvard Business Review". דו"ח APA מצא שתחושת בדידות ושחיקה של מנהלים פוגעת לא רק בבריאות הנפשית שלהם אלא גם בחדשנות ובשיתוף הפעולה בצוותים.

ומה בצה"ל? מחקר שפרסם מרכז דדו על "חרבות ברזל" כבר הצביע על שחיקה מתמשכת בקרב מפקדים. בשיחות שאני מקיים עם מפקדים ומפקדות בקו הראשון, עולה תמונה דומה: ככל שמתקדמים בסולם הפיקוד, הבדידות גוברת, הלכידות נשחקת כשהמפקד מסתיר את הקושי, והשחיקה משפיעה ישירות על איכות ההחלטות.

מה למדתי כמפקד - ומה אני רואה היום

כשהובלתי לוחמים הבנתי שהשחיקה נולדת מהשתיקה. מהרצון להיות "חזק" בכל מחיר. דווקא כשבחרתי לשתף, גיליתי שצוותים לא נשברים מזה - אלא מתחזקים ומתגבשים. מחקריה של פרופ' איימי אדמונסון מהרווארד הראו שהבסיס לצוותים מצליחים הוא ביטחון פסיכולוגי - היכולת לטעות, לשאול ולדבר בחופשיות. זה נכון בהיי-טק, וזה נכון לא פחות ביחידות קרביות.

המפקדים הגדולים שאני זוכר - נדב מילוא ז"ל, ערן שמיר ז"ל, אריאל בן משה ז"ל, דקל סויסה ז"ל ועוד רבים וטובים - לא נמדדו רק ביכולת המבצעית. הם נמדדו גם בחיוך, בהקשבה ובאהבת האדם שלהם. זו המנהיגות שמחזיקה לוחמים ברגעי מבחן.

כלים להתמודדות

השחיקה היא לא גזירת גורל. יש דרכים להתמודד: לדאוג לחוסן אישי אמיתי - שינה, תנועה ונשימה (להרחבה צפו בעונה הראשונה של הפודקאסט "חדר המנהיגות הפנימי"), ליצור שיח פתוח שבו מפקד משתף את אנשיו, מה שמחזק את האמון ולא מחליש את הסמכות, לחתור לחוסן מערכתי ומנגנוני מנוחה ולבסוף, לזכור שמנהיגות מאחדת לא נשענת על התעלמות מקשיים אלא על רעות שנבנית דרכם.
שחיקת המפקדים בצה"ל איננה רק אתגר אישי של כל אחד מהם. זו סוגיה אסטרטגית לישראל. כדי לנצח במלחמה הזו וגם להבטיח עתודה פיקודית בעתיד, עלינו להחזיק את המפקדים בגוף, בנפש ובאמון.

לציבור כולו יש חלק בזה: מילה טובה, מחווה קטנה, עזרה למשפחה שבעורף - כל אלה מחזקים את המצברים של מי ששומרים עלינו יום ולילה. מנסיוני, מחוות קטנות כאלה מעניקות כוח עצום. והכוח הזה - הוא מה שמחזיק את כולנו.