נדב, ערן, אריאל ודקל ז"ל הם הדוגמה למנהיגות מאחדת - זו שכה חסרה היום

את רס"ן נדב מילוא ז"ל פגשתי כשהיה מפקד פלוגת טירונים בבסיס האימונים של הצנחנים. אני הייתי אז קצין צעיר, מפקד צוות בסיירת הצנחנים. לכאורה, לא היה בינינו קשר ישיר - הוא מעולם לא פיקד עליי. ובכל זאת, נדב היה אחד המפקדים שהשפיעו עליי יותר מכל.

תמיד היה לו זמן לומר שלום, לחייך, להתעניין באחר, ולהעניק תחושת ערך אמיתית. נדב הקשיב ושאל שאלות - לא כי היה צריך, אלא כי באמת התעניין באנשים סביבו. הוא לא הטיף ולא נתן עצות גדולות שנחקקו בי, אלא פשוט הביט בעיניים, חייך, והיה נוכח באמת. המון עוצמה יש בכך - בהקשבה, במבט, בהתעניינות כנה.

נדב נהרג בקרב בלבנון בשנת 1997 בעת ששימש מפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית של הצנחנים.

סרן ערן שמיר ז"ל היה קצין המבצעים של סיירת הצנחנים בתקופה בה שירתתי כסגן מפקד היחידה. ערן היה אדם חיובי, חייכן, צנוע ואוהב אדם. הוא הקרין אופטימיות תמידית והשרה סביבו תחושת ערך וביטחון. בכל שיחה, גם בתחקירים ביקורתיים, ערן ידע להקשיב, להודות בטעויותיו ולהתייחס בכבוד לכולם.

ערן נהרג בהתקלות עם מחבלים בשנת 1997 במהלך מבצע בלבנון.

רס"ן אריאל בן משה ז"ל היה חניך שלי כשהייתי מפקד הפנימייה הצבאית בחיפה. כבר כנער הצטיין בהכל, והיה המנהיג הטבעי והבלתי מעורער של חבריו. בדומה לנדב ולערן, גם אריאל התאפיין בחיוך, בהקשבה, ובאהבת אדם כנה לצד מקצועיות ללא פשרות.

אריאל נהרג כמפקד פלגת הלוחמים בסיירת מטכ"ל בקרב ההירואי אותו הוביל בקיבוץ רעים ב-7 באוקטובר.

גם את סרן דקל סויסה ז"ל הכרתי בפנימייה. דקל היה מנהיג טבעי שניחן בענווה, דרך ארץ, ואהבה עצומה לחייליו.

דקל נפל בגבורה בקרבות ה-7 באוקטובר, בעת שפיקד על חייליו כמ״מ בגדוד 13 בהגנה על המוצב עד הרגע האחרון.

ביום הזיכרון הזה עולים בזיכרוני עוד רבים וטובים. כמו אריאל, נדב, דקל וערן הם מהווים דוגמה מובהקת למנהיגים האמיתיים של עם ישראל. לאלו שבזכותם אנחנו כאן.

מה נוכל ללמוד מהם? נוכל ללמוד על המנהיגות המאחדת שאפיינה אותם - אולי המנהיגות החשובה ביותר שאנו כל כך זקוקים לה היום.

מנהיגות מאחדת איננה מוותרת על מחלוקות. היא מאפשרת שיח פתוח, אי-הסכמות, ואפילו ויכוחים - כמו בין אחים. אבל היא גם יוצרת סביבה של רעות אמיתית, של ביטחון, של הבנה שהמשותף בינינו רב על המפריד.

במלחמות, בקרבות, ובאירועים הקשים ביותר - ראינו גיבורים שסיכנו ואף הקריבו את חייהם לא כדי להגן על דעותיהם או על מוצאם של חבריהם, אלא פשוט כי הם אחיהם. לעיתים אפילו לא הכירו אפילו את שמם, אך הלכו יחד. נלחמו יחד. אהבו יחד.

מה הסוד שמאחד אותנו ברגעי אמת? מה גורם ללוחמים ולמתנדבים, בסדיר ובמילואים, לסכן את חייהם? מה גרם לעם שלם לקום, להתגייס, לחבק, לתת יד? זו לא הייתה הנחיה מגבוה. לא פקודה ולא מדיניות. זה צמח מהשטח - מהמפקדים, מהחיילים, מהאזרחים. מהמנהיגים האמיתיים של עמנו.

ביום הזיכרון הזה, בואו נזכור את המסר שהותירו לנו: אנחנו יחד. בואו נוקיר את זכרם ונמשיך את דרכם. ניקח על עצמנו להיות מנהיגות ומנהיגים מאחדים - נקשיב, נשאל, נקבל דעות שונות, נסכים לעיתים לא להסכים - אך תמיד נזכור את הרעות. נחיה את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך".

אם נפעל כך כמנהיגים - במשפחה, בבית הספר, בצבא, בארגונים שלנו, בקהילה - נהיה ראויים לאנשים היקרים האלה.

ולסיום - השנה יש כל כך הרבה משפחות שזקוקות למילה טובה, לחיבוק, לנוכחות. יש משפחות שלא יזכו לראות הפעם את חברי הצוות והמפקדים של יקיריהם - כי הם ממשיכים להילחם בחזיתות השונות. אם ליבכם מוביל אתכם - לכו. בקרו. תמכו. גם אם אינכם מכירים. בואו נזכור: בכאב ובתקווה - אנחנו כאן. יחד. כדי להישאר.

ליאור גרוס, סא"ל (מיל') הוא מנטור למנהיגים בכירים ומנכ"ל קבוצת טורוס. במהלך שירותי הצבאי שירת כמפקד ביחידות צנחנים (סיירת הצנחנים, מגלן, בסיס ההדרכה וגדוד 101).