האישה שגויסה למערך זיהוי החללים: "נגעתי בכל חייל שהגיע ולחשתי לו שהוא גיבור"

אריאל מאיר טמן, חייל מילואים, נמצא בתחילת השבוע (ראשון) בביתו שבאופקים כשהוא ללא רוח חיים, לאחר שככל הנראה שם קץ לחייו עקב פוסט טראומה. במהלך המלחמה, סבל אריאל ז"ל כפי הנראה מתסמיני טראומה, לאחר שעסק במלאכת זיהוי חללים.

בימים אלה, מיטל פלדמן, רנטגנאית במקצועה ואם לשלושה, מציפה את הסיפורים הקשים מאחורי התפקיד שאותו מילאה אף היא מתחילת המלחמה - במטרה לתת במה לאותם אנשים "שקופים", אשר נושאים איתם זכרונות וריחות מצלקים לכל חייהם. את התיעוד של אותם סיפורים היא מבצעת דרך מיזם "נשים מספרות מלחמה" מבית עמותת עדן, אשר מזמין חיילות, משוחררות, מילואימניקיות, שוטרות ונשות כוחות הביטחון לשתף ולתעד את סיפורן האישי.

"אני כבר 25 שנים במקצוע, ובארבע השנים האחרונות מנהלת מכוני רנטגן, נוסף על היותי נשואה לאיש כוחות הביטחון ואמא לשלושה - אחד מהם בהנדסה קרבית", מספרת פלדמן, ששלושה ימים מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" קיבלה שיחה מראש מערך הדימות בצבא - ובה התבקשה להתגייס לזיהוי חללים במחנה שורה.

"למחרת כבר גוייסנו", היא מתארת בשיחה עם "ישראל היום". "אני 30 שנה משוחררת ובחיים לא עשיתי מילואים, אפילו לא ידעתי שזה צו 8. הכל היה כאוטי, אבל היה לנו ברור שאנחנו עושים את מה שצריך".

פלדמן הצטרפה ליחידה לזיהוי חללים בבסיס שורה. היא לא היססה, אף שמעולם לא ביצעה משימה כזו לפני כן: "קראו לנו לדגל, ואמרתי שאני לא אשב מהצד ואשמע על הבעיה של זיהוי חללים - כשאני יודעת היטב את המקצוע". מהר מאוד מיטל מצאה את עצמה מג׳נגלת בין עבודתה לבין חיי משפחה לצד משימה כמעט בלתי אפשרית: לזהות כמויות אדירות של גופות בעקבות מתקפת חמאס הרצחנית.

"היה חשוב לי להמשיך בעבודה, בין היתר כדי לנרמל את המצב. במחנה שורה הייתי ב-60 הימים הראשונים למלחמה, עברנו על כל נרצחי הנובה ואז התחילו להגיע חיילים", היא מספרת בכאב. "עד היום אנחנו באים לפי קריאה, כשצריך לעשות זיהוי לגופות".

מה גרם לך להתייצב מיד? היו לך חששות מהתפקיד?

"זה משהו שגדלים עליו בבית. אבא שלי היה איש צבא ומילואימניק מאוד גאה, ובדיעבד גיליתי שעשה גם קורס זיהוי חללים. מבחינתי זאת שליחות, וגם אם תשאלו אותי בדיעבד - הייתי עושה את אותו הדבר".

מה בכל זאת השאיר אותך חזקה בין כל העשייה המאתגרת?

"השגרה והעבודה גרמו לנו להיות יותר נכונים למשימה הזאת, כי זה היה סוג של שגרה ונעשה עם כל הכבוד הראוי. לי היה מאוד חשוב המגע אז כל חייל שהגיע - נגעתי בו ולחשתי לו שהוא גיבור ישראל. זה רגע חזק שאני לא אשכח, זה היה לי חשוב".

איך המשפחה הגיבה לתפקיד שלך? שיתפת אותם?

"יש לי ילדים גדולים ומהרגע הראשון החלטנו שמספרים הכל  כי הם היו צריכים להבין למה אמא נעלמת בלילות. אחד הילדים באמת פחד עלי, בעצם עד היום, כי מדי פעם שומעים על אנשים שלא עומדים במעמסה הזאת.הם שואלים אם אני בסדר ואם אני בטוחה בזה, והם רואים שאני בסדר בעצמם. אבל בימים הראשונים זה היה נוראי, היינו מגיעים אחרי משמרות עם כמות גופות שאי אפשר לתאר - והיה לי טקס קבוע של מעבר לחיים האמיתיים".

איך נראה הטקס?

"זה היה טקס ניקוי. הייתי משילה את המדים, נכנסת להתקלח ועוברת למוד הרגיל שלי. לא הייתה לי ברירה אלא לעשות הפרדה, והילדים שלי ראו את זה. הם הבינו שאמא צריכה רגע".

וכמעט שנתיים אחרי - יש זיכרונות שעדיין הולכים איתך?

"אני לא יכולה להגיד שזה לא מלווה אותי ואנשים קרובים אומרים לי שזה שינה בי משהו. גם יש פלשבקים פה ושם, אבל אנחנו מדברים על זה בקבוצת עובדי הרנטגן - יש לנו חוויה משותפת והבנה שרק אנחנו נדע לעולמים מה היה שם".

מה היית רוצה שאנשים יידעו על התפקיד הזה?

"חשוב לי בעיקר להסביר שיש מלאכים שלא הרבה מדברים עליהם, שהם כמו לוחמים בקו האש, כדוגמת אנשי זק״א. אף אחד לא מכיר אותם, אבל אנחנו איתם כבר שנתיים וחשוב לספר מה קורה איתם. לפעמים אנחנו גם צריכים שיבואו לקראתנו, בין היתר במקום העבודה. היה לנו ליווי על בסיס יומי וקב"נים שישבו ודיברו איתנו, אבל הסיפורים יילכו איתנו לעד".

רונית שובל, מנכ"לית עמותת עדן: "המיזם נולד מתוך משבר וקושי שהעמותה חוותה ב-7 באוקטובר. הפנימייה שלנו נפגעה מטילים, עובדות שהתחבאו בממדים ביישובי העוטף וקרובי משפחתם שנרצחו. מהר מאוד התחלנו לשמוע מנשים בשטח שהן מרגישות צורך לספר את הסיפור שלהן, כי הן מתחילות לשכוח את הפרטים הקטנים. אנחנו, בתור עמותה שמתמחה כבר שנים בטיפול בטראומה בנערות ונשים, הרגשנו שאנחנו צריכות להיות שם ולתעד את הסיפורים שלהן. חודש אחרי כבר יצאנו לדרך, והיום יש לנו כבר מעל ל80 תיעודים", היא אומרת.

"כל הפעילות שלנו בעמותה מושתתת על מודל טיפולי שפיתחתי - מודל עדן - טיפול בטראומה בנערות ונשים בתוך מרחב מוכוון טראומה. גם פה, אנחנו מבינות את החשיבות הגבוהה בלייצר מרחב בטוח ואינטימי בזמן התיעוד".

עדי וייס, מנהלת מיזם 'נשים מספרות מלחמה': "בימים אלה אנחנו עסוקות בלתעד את סיפורן של נשות כוחות הביטחון: חיילות, מילואימניקיות ו/או שוטרות שפעלו באומץ בעורף ובחזית. לאורך השנים נשים פחות תועדו בדפי ההיסטוריה, ובמיוחד כשמדובר במלחמות. בנוסף, נשים חוות טראומה בצורה אחרת, במחשבות, תחושות, דרכי התמודדות - וגם מביאות כוחות ויכולות אחרות בתפקידים השונים. לכן, יש פה רבדים ומורכבויות שצריך להגביר את המודעות אליהם וגם לטפל בצורה אחרת, וחשוב שהסיפורים של הנשים האמיצות האלה ישמעו".