בימי שגרה ושקט גלי שרון בת ה־49 עובדת כאחות רפואה דחופה וטראומה. היא מגדירה עצמה דתייה־לאומית, מגדלת חמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. עד לפני חצי שנה לא החזיקה בידיה נשק. אבל אז החליטה להתגייס למילואים, עברה טירונות קצרה, ובלי מורא או חשש נכנסה מייד ללחימה בעזה.
עם 30 ק"ג על גבה, חובשת קסדה וחמושה ברובה, היא טיפלה בפצועים תחת אש, הצילה חיים וגם הצטרפה לכוחות החי"ר וריתקה מחבלים באש עד שחיל האוויר חיסל אותם מלמעלה. תכירו את טוראית סבתא גלי שרון.
תיעוד פעילות כוחות אוגדה 252 בעזה // דובר צה"ל
"אני לא פוחדת", היא מספרת. "הוריי גידלו אותנו לעשות ככל שנידרש למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
״אני סבורה שהרוב צריכים להתגייס, גם חרדים שלומדים וגם אחרים שמוצאים תירוצים להתחמק. צריך לשחרר בקפידה רק צדיקים ויחידי סגולה מעטים, שבאמת מקדישים חייהם ללימוד התורה. עת ללמוד ועת ללחום - ואין סתירה בין השניים. לשרת בצה"ל זו חובה וזכות שאין לוותר עליה".
מה חושבת הסביבה הקרובה אלייך?
"אצלנו בבית אין שאלה בכלל. בעלי שירת בצבא, הבנות בשירות לאומי. יש לי שני בנים תאומים במילואים. כבר יותר משנה וחצי אני מטפלת בפצועים קשה שמגיעים לביה"ח הדסה, וברגע שפנו אלי בבקשה להתגייס, מייד הבנו שמקומי שם. סיימתי 42 ימי מילואים בעזה, ובחגים אני מתגייסת שוב".
אנרגיה בלתי נגמרת
יש לה אנרגיה בלתי נגמרת. היא יורה מילים בצרורות. גרה בקריית החינוך של ישיבת שעלבים, בשפלת יהודה. נשואה לאמיר, רב מחנך וראש הכולל בשלוחת ישיבת ההסדר בשעלבים. מדי בוקר היא נוסעת לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם היא משמשת אחות בכירה כבר 17 שנה.
לפני כחצי שנה, במסגרת תוכנית "שלב ב", שבה מתגייסים ומתגייסות לטירונות מקוצרת שלאחריה משובצים למערך המילואים, פנו נציגים מצה"ל לבתי חולים וביקש עזרה של אנשי צוות רפואי שיהוו כוח טיפולי בגזרות הלחימה.
"ראיתי את כמויות הפצועים שהגיעו אלינו לחדר המיון מהמלחמה, הבנתי את העומס שנופל על הצוותים בשטח וזה חלחל אלי שיש צורך אמיתי בתוספת אנשי רפואה דחופה בלחימה. הבנתי שאני לא יכולה להישאר באזור הנוחות שלי והתייעצתי עם אמיר".
ומה הוא אמר?
"הוא תמיד מדבר על 'אחריות אישית', ואיך כולנו חייבים לקחת אחריות ולעשות למען העם. הוא אמר לי, 'אני לא מאמין שאני אומר לך את זה, אבל אני לא מכיר מישהי שיכולה להתאים לזה יותר ממך. גלי, קומי, לכי ותצילי את עם ישראל'".
הילדים לא התנגדו?
"לא, כולם תמכו בי. הם יודעים שזה הדבר הנכון והמתאים עבורי. אפילו נעמה בת ה־11 הכינה לי 'צידה לדרך': היא כתבה על דף פסוקי תהילים, ברכות ותפילות לשובי הביתה בשלום, ניילנה את זה וביקשה שאשים בכיס המדים שלי ושלא אוציא עד שאחזור הביתה".
עם דף מנוילן בכיסה השלימה גלי טירונות במחנה 80 יחד עם עוד נשים דתיות שהתגייסו איתה למילואים.
"היינו קבוצה מדהימה של 96 נשים חרדיות, דתיות, גם מסורתיות, שעזבו הכל באמצע החיים ובאו לתרום למילואים בלי שום חובה, רק בתחושה של נשיאה בעול.
"חלקן לבשו חצאיות, חלקן היו עם כיסוי ראש, כמוני. באמת הכל מהכל. והסגל הפיקודי הוא שהעם שלנו צריך להיות גאה בו. פשוט מרשים".
בטקס ההשבעה ביקשה גלי לשאת דברים שכתבה מליבה.
"השארנו מאחור את ניהול הבית, את מקומות העבודה, ויצאנו מאזור הנוחות שלנו ובאנו להציל, לשאת בעול ולהוסיף כוח לצבא הגאה מכל. אני סבורה שהרוב צריכים להתגייס, גם חרדים שלומדים וגם אחרים שמוצאים תירוצים להתחמק"
"חברותיי לנשק ולעול העם והתקופה, הרימו ראש וזקפו צוואר, כי כומתת הלוחמת יפה לנו ולשעתנו", אמרה להן. "השארנו מאחור את ניהול הבית, את מקומות העבודה, ויצאנו מאזור הנוחות שלנו ובאנו להציל, לשאת בעול ולהוסיף כוח לצבא הגאה מכל. להוסיף אמונה בעם ורוח גבורה".
בלב הלחימה העצימה
בטירונות למדה איך לתפעל נשק, כמו גם "כל מיני מושגים צה"ליים". בתוך שבועות בודדים כבר מצאה את עצמה בחאן יונס וברפיח, נלחמת ומסייעת לכוחות השונים של חטיבת ביסל"ח 828.
בודדות כמוה נכנסו ללב הלחימה העצימה בעזה. היא אומרת כי תמיד היתה "מושבניקית" וטוענת שזו "הגדרה". "תמיד הייתי ספורטיבית, אשת שטח, אני לא בדיוק יודעת לשבת בשקט. מעדיפה להיות בעשייה, ולכן לא הרגשתי שזה מוזר להתגייס. הרגשתי שליחות אמיתית. הרגשתי שאני במקום ובזמן הנכון ותורמת מהידע הרפואי שלי לטובת הלוחמים והצבא.
"גיליתי בצבא יחידה שהיא ממש משפחה מדהימה. אנשים טובים, עבודת צוות, וערבות גבוהה".
חווית אירועים מסכני חיים?
"אני לא יודעת על מה מותר לדבר, אבל בכלליות היינו במרכז אזור הלחימה והיו פעילויות גם מהקרקע וגם מהאוויר נגד מחבלים, שהיינו שותפים להן בצורה כזו או אחרת. אין ספק שזה היה מאתגר".
לא פחדת למות בקרבות בעזה?
"אני אישה מאמינה. מפתחות החיים והמוות נמצאים בידי אלוקים. אני לא יודעת מה תוכניותיו לגביי. אני מאמינה שאני צריכה לעסוק בחיים באופן שכשאדרש לעלות לבית דין של מעלה, ארגיש שהמאזן שלי בשאיפה לטוב. כל השאר לא מעסיק אותי".
את המהלך הזה עשתה גלי כאשר בניה הבוגרים, התאומים איתמר ואלישיב (28), נמצאים בשירות מילואים פעיל.
ב־7 באוקטובר איתמר שהה בביתו בשדרות. הוא מצא את עצמו נצור בממ"ד במשך שעות יחד עם אשתו מיטל ושלושת ילדיהם. אחר כך גויס למילואים בחטיבה 12 וסופח לאבטחה באזור מגוריו. אחיו התאום, אלישיב, הוקפץ בשבת השחורה לצפון וגויס לגדוד 8173 של חטיבה 6. הוא תמרן ונלחם מול חיזבאללה במשך חודשים ארוכים.
"לאמא שלנו יש אומץ גדול", אומר אלישיב. "למרות שזו סיטואציה מוזרה כשאמא שואלת את הילדים שלה מה צריך לקחת לטירונות, זה הפוך בדרך כלל. כשהיא חזרה מהטירונות הסברתי לה איך משפצרים את הנשק".
איתמר מוסיף: "גיליתי שאמא מתגייסת למילואים רק אחרי שהיא קיבלה את ההחלטה. התמלאתי בגאווה. בגיל שלה, כאמא לילדים וסבתא לנכדים, זה ממש לא מובן מאליו לעשות את הדבר הזה".
עכשיו היא קצת בבית ובעיקר בעבודה. אל חשש, האישה הזאת לא יודעת מהי מנוחה. אישה שכולה השראה ונתינה.
"חזרתי לבית החולים, ושם העבודה לא נגמרת לעולם. גם בהדסה יש אקשן, כמובן מסוג אחר. משתדלת להיות עם כל הלב, האנרגיה, המקצועיות והאמונה שלי בכל מקום שאני נמצאת בו. עולם הרפואה זה העולם שלי ואני שמחה שהצבא נוסף אליו. מאוד חשוב לי להעניק טיפול לכל מי שזקוק, ובכל מקום".
אני שואל אותה אם תתגייס שוב למילואים, והיא כמעט צוחקת עלי, ויורה מייד: "איזו שאלה? כבר יש לי תאריך, בספטמבר. הפעם אני הולכת לעשות את המילואים יחד עם הבן שלי, אלישיב".
לא תהיי בחגים בבית?
"אני אהיה איפה שצריך אותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו