במשולש הסדיר-קבע-מילואים, זו "אבן הראשה" בביטחון ישראל

"לעולם לא חבו רבים כל כך למעטים כל כך" - בפשטות מדויקת וחדה ווינסטון צ׳רצ׳יל תיאר תחושה, מציאות והכרת תודה למגיני האומה הבריטיים במהלך מלחמת העולם השנייה.

מדינת ישראל אחרי טראומה וכשלון נורא. צה״ל נכשל בלהגן על האזרחים ב-7 באוקטובר בצורה הכי חריפה מיום הקמתו. מאותו יום נורא, במשך שנה וחצי בריבוי חזיתות מתמודד עם המלחמה הארוכה בתולדות המדינה.

פרומיל מאזרחי ישראל נושאים בנטל הביטחון הלכה למעשה בסדיר, בקבע ובמילואים. רבות ובצדק (!) מתקיים שיח סביב המילואימניקים. ההקרבה שלהם ושלהן, סכנת החיים, המחיר המשפחתי והכלכלי. החשיבות של צבא המילואים אדירה וחיונית ליכולת של מדינת ישראל להגן על עצמה. צבא המילואים לא ערוך למלחמות כאלו ארוכות – אירוע שצריך וניתן להרחיב עליו בגיבוש תפיסת ביטחון הישראלית שלא השתנתה (לצערנו) מימי דוד בן גוריון.

בטור זה אתמקד במפקדים הלוחמים בקבע, בתומכי הלחימה בגדודים ובחטיבות, בקצינים ובאנשי הקבע המסורים במפקדות ובימ״חים. נשים וגברים שראו בשירות בצה״ל הרבה מעבר למקום עבודה. אתמקד במה עובר על המשפחות שלהם, שבשגרה חרדים מכל צלצול טלפון או דפיקה בדלת בשעות הערב והלילה, קל וחומר בשנה וחצי האחרונות. על ילדים רכים שרואים את אבא ואמא בשיחות וואטסאפ וידאו מזדמנות.

חשוב להבין שבאתגרים הייחודיים שלנו במדינת ישראל מוקפת אויבים אבן הראשה של צבא איכותי הינם המשרתים המקצועיים. פתחנו מודל ייחודי של ״צבא עם״ שבו משרתים גברים ונשים בסדיר בגילי 18-21 ומשרתי מילואים שהכשירות הבסיסית שלהם הינו השירות הסדיר. רכבת הרים של תחלופת כוח אדם ביחידות הלוחמות בסדיר כל ארבעה חודשים. צה״ל, לאורך השנים ״ביצע קסם״ איך מייצרים ידע וכשירות עם חברה כל כך צעירים בזמן כל כך קצר ובתחלופת כוח אדם כל כך מהירה (באזרחות, תדמיינו עובדים, מנהלים, מדריכים ומדריכות שמתחלפים כל שמונה חודשים בממוצע) ויחידות מילואים שמתאמנים פעם בשנה בשגרה.

מה שמחפה על הגיל הצעיר, חוסר הניסיון, והתחלופה האינסופית בסדיר זה מפקדי הפלוגות, מג״דים ומח״טים ומקביליהם באוויר ובים ושלד קבע מיומן במטה, בבסיסי ההדרכה והאימונים. איכות האנשים בראש ובראשונה, המחויבות שלהם, תחושת הגאווה והשליחות בתפקיד. מרכיב ברצון להיות חלק מצה״ל בקבע הינו קבוצת הייחוס שלך, מי הקולגות ומי הם המפקדים. כך גם ביחידות הטכנולוגיות, במפקדות ובמטות. אנשים משאירם אנשים בקבע.

במקום שהבינוניות תפשוט, החובבנות תהיה נורמה ומיטב הנשים והאנשים יברחו מהמערכת נפגוש תוך זמן קצר השפעות הרסניות על המערך הסדיר ועל מערך המילואים. מילואימניק שבא מהעולם האזרחי ישווה מיד. הורי המשל״בניק שלא יראו בצה״ל חממת מצוינות, ישפיעו על הצעירה והצעיר לפני הגיוס שלא לבחור בשירות משמעותי, המפקד בשנות ה-30 ,בגדוד המילואים, שלא מעריך את המח״ט שלו ואת קציני המטה יהיה בעל פחות מוטיבציה ואמון במערכת הצבאית. הלוחם הצעיר בשריון ובגולני שיסתכל על מפקד הפלוגה שלו וישאל את עצמו האם הוא רוצה להיות קצין?

״הנשק הסודי״ והמיוחד כל כך של צה״ל היה מאז ומעולם איכות משרתיו. ב-30 שנות שירותי כמפקד לוחם בקבע אני ומשפחתי היינו גאים וזכינו ליחס דומה מהסביבה.

מדינת ישראל והחברה הישראלית חייבים להפנים – בבסיס המשולש של הנושאים בנטל אלו אנשי הקבע ובני המשפחות שלהם. כך בשגרה ובהתכוננות למלחמה ובוודאי בשעת חירום לאומי. מדינת ישראל חייבת להפלות אותם לטובה בצורה קיצונית. במקביל לדאגה ללוחמים ותומכי הלחימה בסדיר ובמילואים. לעולם לא יהיה שוויון בנטל. זו סיסמא. יש תגמול דיפרנציאלי.

אכן, לעולם לא היינו חייבים רבים כל כך למעטים כל כך. חייבים לייצר תנאים, אווירה חברתית ותרבות בו מיטב בנותינו ובנינו ירצו לשאת בלפיד הביטחון של העם המופלא שלנו אחרת המדרון חלקלק ובסופו תהום עמוקה.

הכותב הנו תא״ל (מיל') אורן אבמן, אב לארבעה קצינות וקצינים במילואים ובקבע, עם 260 ימי מילואים מה-7 באוקטובר.