הטרגדיה שריסקה את המשפחה: "אבא לא היה אותו אדם"

רס"ן ד"ר אחיקם אבני פיינשטיין היה רופא צעיר ומוכשר שהצטיין בכל דבר שעשה: הוא היה נערץ על הבדואים בסיני שבהם טיפל במסירות, נטל חלק בגיחות מוסקות רבות במלחמת יום הכיפורים והיה שותף להצלת נפגעים רבים. גם כשהרגיש אכזבה מתפקוד המערכות השונות במלחמה, המשיך בשירותו הצבאי ונהרג כשהיה בדרכו לחלץ פצועים בחרמון. שלוש שנים וחצי לאחר מותו, נפטר אביו משיברון לב.

אחיקם נולד ב־1942 בירושלים לראובן ורחל - רופא ואחות במקצועם. המשפחה התגוררה בכפר מנחם, בהמשך עברה לרחובות ולאחר מכן ליפו. האב ראובן עבד כרופא צבאי, ובין היתר היה ממנסחי ספר הפרופילים של צה"ל, שימש רופא בזמן המצור על קיבוץ נגבה ולאחר מכן מונה לרופא חטיבת הנח"ל.

אחיקם, אשר כונה בפי כל "אחי", למד בתל אביב. הוא היה בחור גבוה, חייכן, אופטימיסט נצחי וצנוע, שאהב לנגן באקורדיון שלו שירי ארץ ישראל והיה תמיד מסמר הערב בכל קומזיץ ומסיבה.

"אחי תמיד דיבר על כך שהוא רוצה להיות רופא", מספר אחיו, ד"ר יוסף פיינשטיין, בעצמו רופא מתנדב בביה"ח בילינסון, "בשבת אחת הוא יצא מהבית, וכשחזר כעבור כמה שעות כל היד שלו היתה מגובסת. אבי שאל אותו מה קרה והבין ממנו שגיבס את עצמו כדי להתאמן בחבישה".

כאשר ניסה אחיקם להתקבל לבית הספר לרפואה בהדסה, לא הצליח כיוון שהיו מעט מאוד מקומות והרבה מועמדים. במקום זאת החל ללמוד רפואת שיניים במסלול של עתודה אקדמית. בשנה השלישית ללימודיו נפתח בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב והוא עבר ללמוד שם רפואה, סיים בהצטיינות ואת ההתמחות שלו עשה במחלקה פנימית בתל השומר אצל פרופ' עזרה זהר - מנהל המחלקה וממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומי שמחקרו הוביל לביטול משמעת המים בצבא.

ב־1969 החל אחיקם את שירותו בצה"ל כרופא כללי, אחראי לשבטי הבדואים בדרום סיני. שהותו שם היתה אמורה להיות קצרה, אך נמשכה לבסוף כמעט שנה. הוא התמסר לחלוטין לתפקיד וראה שליחות וחשיבות עליונה בהבאת הרפואה המודרנית לשבטים הבדואים, שעד אז הסתמכו על רופאי אליל. הבדואים העריצו אותו, סמכו עליו והפקידו בידיו את חייהם. שמו היה לאגדה בקרב השבטים, ובכל העולם התפרסמו אז כתבות על הרופא הישראלי הנערץ על הבדואים.

לאחר תפקידו בסיני סיים בהצטיינות קורס קציני רפואה ונשאר בצבא הקבע. הוא שובץ במרכז הרפואי של חיל האוויר, ובמסגרת זו אף השתלם בקורס רופאי טיסה והועלה לדרגת רב־סרן. ב־1972 נשלח אחיקם מטעם הצבא לקורס רופאים תעופתיים בשווייץ, שגם אותו סיים בהצטיינות. לפני הקורס, כשהגיע למשרד הפנים להוציא דרכון, אמרה לו הפקידה שהוא אינו יכול לצאת בשליחות המדינה עם שם כמו פיינשטיין והוא חייב לעברתו, וכך הפך לאחיקם אבני.

"אני ציוני, אני נשאר בארץ"

במהלך מלחמת יום הכיפורים השתתף אחיקם, כמעט בן 31, ב־15 גיחות מוסקות כרופא מוטס תחת אש, כדי לחלץ פצועים והרוגים מהתופת המצרית. "בזמן המלחמה הייתי סטודנט שנה חמישית לרפואה בבולוניה שבאיטליה", מספר יוסף, "לא היתה תקשורת כמו היום, ודקת שיחת טלפון עלתה משהו כמו 100 שקלים. היה לי רכב עם אנטנה מיוחדת. הייתי נוסע למקום גבוה שאפשר לקלוט שידורים ושומע חדשות מישראל. ככה עקבתי אחרי המלחמה", מספר יוסף, "ידעתי שיש בלאגן וידעתי שאם יקרה משהו, יתקשרו אלי. רק פעם אחת אבא שלי התקשר אלי לאיטליה, כשאחי נפל".

לאחר המלחמה, בתל השומר, שם המשיך בהתמחותו, הכיר אחיקם את ציפורה, בת שירות כבת 19, ובאביב 1974 החליטו השניים להינשא. יוסף, כמובן, הגיע מאיטליה לחתונה. "אחי חיכה לי ליד המטוס. שמנו את המזוודה באוטו והוא אמר לי, 'בוא לא ניסע עכשיו הביתה. בוא נלך לשתות קפה בדיזנגוף. לא הייתי שם כבר שלוש שנים, וגם אתה לא היית שם הרבה זמן. בוא ניסע לשם ונדבר'. ראיתי על הפנים שלו שמשהו לא בסדר. ישבנו בבית קפה, והוא סיפר לי כמה לא היו מוכנים למלחמה, כמה בלאגן היה. ראיתי שהוא מאוכזב מההתנהלות של הצבא, של הממשלה, ומכך שכל מה שהאמין בו התברר כלא נכון. ראיתי עליו שהוא ממורמר וכואב".

בשיחה ביניהם המליץ אחיקם ליוסף להתמקד ברפואת אף־אוזן־גרון. "הוא חשב שזה יתאים לי וצדק. הייתי שנה לפני סיום הלימודים שלי. אחי אמר לי שדיבר עם חבר שלו בבוסטון שיסדר לי התמחות אצלו. 'אחרי הלימודים תיסע ישר לשם', אמר לי, 'ההורים כבר רגילים שאתה גר בחו"ל. אני ציוני. אני נשאר בארץ'. הוא רצה להגן עלי, ראה את כל מה שקרה פה ופחד עלי, והעדיף שאחיה באמריקה".

כמה ימים לאחר החתונה חזר יוסף לאיטליה. אחיקם לקח אותו לשדה התעופה והם נפרדו. "התחבקנו ונתתי לו נשיקה על הלחי. אני זוכר עד היום את זיפי הזקן שלו. אמרנו להתראות וזהו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

שלושה שבועות לאחר מכן, ביום שבת ה' באייר, 27 באפריל 1974, התקשר ראובן פיינשטיין אל בנו יוסף בדירתו השכורה באיטליה. זו היתה הפעם הראשונה שאחד מהוריו התקשר אליו לשם. "בעלת הבית קראה לי לטלפון. אבא אמר לי 'ספי, תחזור הביתה. קרה משהו איום' וסגר את הטלפון.

"הבנתי מייד שקרה משהו לאחי. קיוויתי שהוא רק פצוע ולא מת. היה לי חבר בבולוניה שגר בבניין גבוה. היה לו רדיו, וידענו שהוא תמיד מאזין לכל מה שקורה בארץ. נסעתי לשם עם חבר, לחצתי על האינטרקום ושאלתי אותו אם שמע משהו מהארץ. הוא ענה לי, 'כן, נפל מסוק על החרמון ונהרגו שישה אנשי צוות'. וזהו. כך גיליתי שאחי מת".

יוסף נסע לרומא ומשם המריא לישראל. הלווייתו של אחיקם נערכה בהשתתפות אלפים. "עמדתי צמוד לארון הקבורה שלו והרחתי את הגומי השרוף מתוך הארון", הוא נזכר.

הרהורים שלא נותנים מנוח

הפרטים המלאים על אודות נסיבות מותו של אחיו נודעו להם רק כעבור כמה שנים. אחיקם, אשר שימש סגנו של מפקד ירפא 386, יחידת הפינוי בהיטס (אשר לימים תתמזג עם יחידת 669), הציע להחליף בכוננות את אחד הרופאים שמשפחתו הגיעה לביקור מדרום אפריקה. במשך שבוע שהתה היחידה בכוננות בבסיס מחניים בצפון. ביום האחרון לכוננות, בשבת, הגיעה ידיעה על כך שחיילים של הצנחנים נקלעו להפגזה במובלעת הסורית וישנם שישה הרוגים ושבעה פצועים. היתה זו תקופה שבה התנהלה מלחמת התשה, שבמסגרתה דרשה סוריה בתמורה להחזרת שבויים, כי ישראל תיסוג מהמובלעת הסורית שנכבשה במהלך מלחמת יום כיפור.

המסוק ובו אחיקם ואנשי צוות נוספים המריא מייד אל החרמון כדי לחלץ את הפצועים וההרוגים. הטייס הכיר היטב את האזור, אך לא ידע כי לילה קודם לכן הקים שם צה"ל סוללת עפר. תחת הפגזה כבדה של הסורים הגיע המסוק במהירות, הסתובב, והמדחף שלו נתקע בסוללה וניתק ממנו. המסוק, עמוס בחביות סולר, התרומם באוויר ומייד התרסק על הקרקע ועלה באש. ששת אנשי הצוות שהיו בתוכו נהרגו במקום.

"אבי לא התאושש. ראיתי מייד את השינוי שחל בו", אומר יוסף, "מאדם שהולך מהר לכל מקום הוא הפך לאדם שהולך לאט. אחרי השבעה הוא לא היה אותו אדם. כעבור שלוש שנים וחצי הוא מת מהתקף לב. היה לו קרע בשריר הלב".

לאחר מותו של אביו גילה יוסף שבכל בוקר, בטרם הלך לעבודתו כרופא הראשי של קופת החולים מכבי, הלך לבקר את קברו של אחיקם בקריית שאול. שנים לאחר מכן מצא מחברת עם כתב ידו של אביו. "דברים שלא נאמרו, הרהורים שלא נותנים מנוח", היתה הכותרת על הכריכה, ובפנים רישומים של האב. ביניהם כתב: "מאז השבת השחורה אין לי מנוחה.

"בכל רגע ביום ובלילה, כשאין אני מסיח את דעתי, חוזרת המחשבה ומנקרת במוחי ואני מרגיש בחיטוט בפצע שנשאר תמיד. באותו הרגע שבאו להודיע לי על נפילת אחיקם, הרגשתי שקרה אסון איום אבל משום מה לא קישרתי את הדבר האיום עם עצמי. רק אחרי 24 שעות הבינותי שזה קרה לי. והתחושה שחיי נפסקו ברגע ההוא אינה עוזבת אותי עד היום. אמנם לכאורה אני ממשיך בעבודתי, נפגש עם אנשים, אבל דומני שאין זה אלא רק מכוח האינרציה בלבד. אין לי עוד שאיפות, אני רואה רק ריקנות".

שנה לאחר מות אחיקם, נחנכה בבית החולים תל השומר מרפאה לזכרו. המרפאה העניקה במשך 25 שנה שירותים לתושבי האזור, ולמעשה יישמה את החזון של אחיקם: להקים מרפאה קהילתית שתרכז ותאפשר לאנשים לבצע את כל הבדיקות שהם נזקקים להן במקום אחד, במקום להתרוצץ בין מרפאות.

על קירות המרפאה נתלו תמונות של אחיקם, ובכל שנה ביום הולדתו היתה אמו רחל נוסעת למרפאה ומביאה עימה עציצים לקישוט, מיחם לשתייה חמה וכדומה. יוסף מספר כי בשנת 2000 קיבל טלפון מאחות במרפאה, שבישרה לו על סגירתה.

"היא הציעה שאבוא לקחת את התמונות של אחי ואת כל החפצים שאמי הביאה במהלך השנים, אחרת הם יושלכו. באתי לשם, כל המרפאה כבר היתה הרוסה, והתמונות והחפצים חיכו לי בצד על הרצפה בחדר קטן. כעסתי מאוד, אבל לא רציתי לעשות מלחמה".

כעבור חמש שנים התבקש לשאת את דבר המשפחות השכולות בטקס יום הזיכרון השנתי בבסיס תל נוף. בפני כששת אלפים איש סיפר על תחושותיו הקשות ואמר: "אני יכול להבין שהצרכים ואמות המידה של הרפואה הקהילתית בשילוב עם בית החולים השתנו, שהפרטת השירותים הרפואיים חשובה, שדברים משתנים... אולם קשה לי להסכים ולקבל שמפעל הנצחה שהוחלט עליו על ידי אנשים רציניים, נכחד בהינף יד".