האחות השכולה שבחרה באופטימיות: "זאת המורשת של ירון"

רונלי ריכטר־צופיוף היתה בת 13 בערב 4 בפברואר 1997, כשבילתה במסיבה עם חברות. אחת מהן יצאה לרגע מהחדר שבו בילו, וכשנכנסה בחזרה סיפרה ששני מסוקים התנגשו באוויר ושכל מי שישב בהם נהרג. עבור רונלי, לא היה צריך לומר יותר מזה כדי להבין שמשהו איום מתרחש, גם בהיבט האישי שלה.

"היא לא אמרה אם אלה חיילים או איפה בדיוק זה קרה", היא נזכרת, "אבל אני מייד התחלתי לבכות. ידעתי שירון שם. צלצלתי לנייד שלו והוא לא ענה. ההורים שלי באו לאסוף אותי. חזרתי הביתה וחיפשתי בגדים לשבעה. ההורים אמרו לנו לקרוא תהלים, ורק ב־2:00 בלילה הגיעו המודיעים מטעם הצבא, ואמרו שירון ברשימות אבל מוגדר בינתיים נעדר. בבוקר הודיעו שהוא נהרג. מאז קשה לי לקרוא תהלים".

25 שנה חלפו מאז האסון הצבאי הגדול ביותר שידע צה"ל, שאירע באותו לילה בשמי הצפון. שני מסוקי היסעור, שהיו בדרכם למוצבי הבופור ודלעת ברצועת הביטחון בדרום לבנון, התנגשו בשמיים מעל מושב שאר ישוב והתרסקו. 73 לוחמי צה"ל נהרגו, ובהם סמל ירון צופיוף, ששירת כטבח בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל.

רונלי: "ירון היה מאוד מסודר. אם היינו נוגעות לו בארון - הוא מייד ידע. יומיים לפני המסיבה שאלתי אותו אם אפשר לקחת סווטשירט, והוא אמר 'קחי מה שאת רוצה, אל תשאלי אותי בכלל'. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי כזה דבר, וזה היה מוזר. בערב המסיבה לבשתי את הבגדים שלו. אחרי שנהרג הבנתי שלא סתם הוא אמר את זה. הוא נתן לי רשות לקחת מה שאני רוצה, ובאמת, אחרי שנהרג לקחתי בגדים שלו ושמרתי".

באותה תקופה, כשצה"ל היה פרוס לאורך רצועת הביטחון של דרום לבנון, היה נהוג שרק לוחמים נכנסים לאזור בטיסה, ותומכי הלחימה נכנסים בשיירות. ירון, שקיבל צ'ופר, לא הפסיק לדבר על כך שיטוס ללבנון. מאז מותו מנציחים אותו בני המשפחה בבית כנסת ובכולל שהוקם לזכרו בפתח תקווה.

בימים אלו מקדמת רונלי מיזם חברתי תחת השם "תרים את העיניים - תן חיוך", בהשראת האח שנפל. "הגעתי לשכונה שבה אני מתגוררת כיום בפתח תקווה, ואנשים לא אומרים שלום, לא מרימים את העיניים. למעלית הם נכנסים 'בתוך' הטלפון. אף אחד לא מתעניין בשני. המיזם שלי אומר - תן חיוך, תגיד בוקר טוב. זה מתקשר לי אל ירון, וזאת המורשת שלו. האכפתיות לראות את כולם. הקמנו אתר ויצרנו סטיקרים. החלום שלי הוא שזה יהיה על כל רכב בארץ ושאנשים יישמו את זה".

"עדיין צוחקים מהשטויות שלו"

רונלי, בעלת סטודיו למיתוג ולעיצוב גרפי, בונה הרצאה שתתבסס על סיפורו של ירון, עם המיזם החברתי שהקימה. "את ההרצאה אני כותבת בזכות 'האחים שלנו', עמותה שנועדה ליצור קהילה תומכת עבור אחים ואחיות שכולים. בהתחלה לא רציתי להצטרף. אני לא באה ממקום של דיכאון. אבל אחרי שהצטרפתי הבנתי שטעיתי. אנחנו האחים קצת שקופים. בשבעה אומרים לנו - 'תהיו חזקים בשביל ההורים'. אבל אל תצפו מילדה בת 13 להיות חזקה בשביל ההורים. אנחנו חוטפים כאפה לא קטנה. למזלי, גדלתי בבית שידע לקום ולהמשיך הלאה. כששואלים אותי מה המסר שלי, אני אומרת 'להסתכל על מה שיש, ולא על מה שאין'".

על ההרצאה שהיא בונה מוסיפה רונלי: "דרך התהליך שעברתי נוצר סיפור מהעיניים של הילדה בת ה־13. אני מדברת בגוף ראשון בהווה. אני רוצה להבהיר לתלמידים עד כמה הקשר בין אחים חשוב, ולפני שמתחילים לריב - לזכור שלא הכל נשאר לנצח. אני רוצה להעביר משהו מעורר השראה, עם אופטימיות, מסר של הדדיות. לבוא ולהעריך אחד את השני, ולא לריב. תראו את האחר. לכל אחד יש דעה אחרת וזה בסדר, וזו גם היתה השקפת העולם של ירון".

השנה, כבכל שנה, יתאספו החברים של ירון ביום הזיכרון בבית משפחת צופיוף. "אנחנו מחכים לזה מאוד", מסבירה רונלי. "זה הרגע שמחזיר לי את ירון. זה משמח אותי. אנחנו לא מפסיקים לצחוק מהדברים ומהשטויות שלו. תמיד צצים אנשים חדשים עם סיפורים חדשים. סיפורים שלא שמעתי 25 שנה. תמונות שלא ראינו. זה מחיה אותו".

ירון גדל ברמת אביב. כבן למשפחה דתית, הוא האמין בשילוב הדת והחילוניות. כשיצא למועדונים הכניס את הכיפה לכיס. באוגוסט 1994 התגייס לצה"ל, והחל לשרת כטבח בפלוגת ההנדסה. "זכינו ללמוד ממנו הרבה ערכים. אני מרגישה אותו וחיה אותו. הוא חוזר אלי ומלווה אותי, ושומר עלי כל החיים", מספרת רונלי.

החיים כאחות שכולה מלווים אותה גם בגידול ילדיה ומשפחתה. "אני חיה בחרדה מאוד גדולה. חרדה יומיומית, בתחושה שזה יכול להיגמר כל הזמן. שהכל זמני. בשמחות אנחנו מרגישים בחסרונו של ירון. אני מספרת לילדים שהם פספסו את הדוד שלהם. אני מראה להם את הסרט של ירון, בשבועות שלפני האסון המפקד שלו הביא מצלמה, ובכל יום זיכרון אנחנו מקרינים את הסרט".

סמל ירון צופיוף היה בן 20 בנופלו. הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, והותיר אחריו הורים - רבקה ויהודה, ושלוש אחיות - רינת, רויטל ורונלי.

עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אחים שכולים ומתנדבים, במטרה ליצור קהילה תומכת ומעצימה עבור אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית. בהובלת העמותה, האחים והאחיות השכולים מקיימים בימים שלקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מפגשים פיזיים וגם וירטואליים ברחבי הארץ.