השורדים שרו את "התקווה", ואנו מגשימים אותה יום־יום

חיילי צה"ל, מפקדיו ועובדיו, לאחר שחרור מחנה הריכוז וההשמדה ברגן־בלזן על ידי בעלות הברית ומתוך ההריסות שיצרו הרוע האנושי והשפל המוסרי, נשמעה ועולה שירת "התקווה". היה זה קולם של השורדים, שהיה כמו קול של נבואה שתתגשם.

הם שרו לזכרה של מורשת מפוארת שנדחקה לקרונות ונדחסה לכבשנים, ולמען קהילות ענפות שהופשטו ונטבחו ביערות, בצעדות ובמחנות. הם שרו למען משפחות שלמות, מזקן הסבים ועד לצעירת הנכדות, שנחנקו למוות תחת טריקתה האכזרית של דלת הברזל; למען הילדים והילדות, שבאכזריות נתלשו מזרועות אימותיהם ובמטח יריות הושלכו לבורות ההריגה, נקברים עוד לפני שהחלו לחיות.

הם שרו למען עם שלם שכמעט אבד, ובאחת הם הפכו לממשיכיו. הם, שהמוות ריחף מעל ראשם, קמו מן התופת, קמו וקוממו בית לאומי. "כל עוד בלבב פנימה". יש מהות, תכלית ורצון, הכוונות יהפכו למעשים. כאודים מוצלים מאש הם עלו לארץ ישראל, עיצבו ויצרו מחדש את גורלם. הם חברו ליישוב הציוני, ויחד החיו את המורשת ויצרו חזון חדש, הקימו קהילות ומשפחות, וכוננו דור אשר זכה וזוכה להיות "עם חופשי בארצו".

המסע לביצור חירותנו נמשך, ואנו, חיילי צה"ל ומפקדיו, מגשימים את החזון בעומדנו על המשמר, ובהיותנו כוח המגן שמבטיח את קיומו של העם היהודי בארצו.

אך לעולם נישאר מחויבים למשימה נוספת שעלינו להמשיך למלא: ללמוד את סיפורם של הנרצחים, לשמוע את עדויות השורדים, ולהדהד את קולם ואת צוואתם לדורות הבאים.

השורדים שרו את "התקווה", ואנו מגשימים אותה יום־יום בהגנה ובביטחון שאנו מספקים לאזרחי מדינת ישראל.

יהי זכרם של ששת המיליונים ברוך.