"הכוח שלנו כקהילה זה משהו מיוחד"

דיירי אחוזת צהלה בתל אביב לא יכלו להישאר אדישים כשראו בחדשות את הדיווחים על מצבם של אנשי תעשיית התרבות בישראל. בשעה שבחוץ נעצרה כל הפעילות בתחום זה, בער בהם הצורך לעשות טוב למי שעובר תקופה קשה במיוחד. 

"הרעיון להתגייס לטובת אנשי התרבות הגיע מצד הדיירים", מספרת אלה ממון, מנהלת המכירות באחוזת צהלה, מרשת אחוזות רובינשטיין, "אנחנו גרים בתל אביב ונהנים בשגרה מכל מה שיש לעולם התוכן כאן להציע, ומי אם לא אנחנו נרים את הכפפה כשעולם התרבות במצוקה? זה התחיל מיוזמה להכין להם עוגות, אחר כך הבית רכש מוצרים מהספקים, וזה היה בוקר מרגש שבו כל הלובי הפך לשוק הומה אדם.

"הבית ארגן את אריזת העוגות והמוצרים שהדיירים קנו. באותו יום כבר הבאנו את הארגזים לגני התערוכה והכל היה בפרץ ספונטני, שענה על הצורך של הדיירים לקחת חלק בעזרה למי שצריך.

"בתחילת משבר הקורונה התחושה היתה שכל הזמן צריך לעזור לאוכלוסייה הוותיקה, ואצלנו הרגשנו שהדיירים מאד מוגנים וכל הצרכים שלהם מסופקים, ודווקא הם רוצים להיות אלו שנותנים. זה היה ככה מתחילת המשבר. הפרויקט הזה ענה בעצם על הצרכים של כל הצדדים.

"ברוח ההתנדבות הזו היתה לנו גם יוזמה, בחודש יולי, של סיוע לרשת בתי הספר עמל. גם פה היוזמה באה מצד הדיירים, שביקשו לתרום את המענק שכל אחד קיבל מהמדינה - 750 שקל - למי שצריך באמת, כהגדרתם. הרשת רכשה בכסף מחשבים".

רות שטיינברג, דיירת בבית בצהלה, מוסיפה: "אנשי עולם התרבות נמצאים בימים אלו במצב קשה, כשכולנו יודעים שאין להם תעסוקה, וחשבנו כיצד נוכל לעודד אותם. החלטנו להכין עוגות, וצוות הבית דאג לתבניות לכולם עם עטיפה יפה, וכולם התגייסו למשימה. אפיתי שתי עוגות אינגליש-קייק טעימות. זו הרגשה טובה לדעת שאת נותנת למי שנמצא כרגע במצב לא כל כך טוב. בכלל, אני מרגישה שהדיירים פה מאוד אוהבים לקחת חלק ביוזמות למען הקהילה. העזרה לאמנים היא הכרת תודה על כל הזמן שהם מנעימים לנו כאן".

כשהעיניים נפגשות

ההתגייסות של דיירים למען הקהילה מאפיינת את כל בתי הדיור המוגן, וכל אחד מוצא את התחום שלו לתת ביטוי לכוח הביחד של הבית. כך, למשל, דיירי בית בלב בירושלים תורמים מזמנם לגופים שונים הנמצאים בקרבתם, ובעיקר לבעלי צרכים מיוחדים.

"יש אצל הדיירים שלנו מאגר בלתי נדלה של ידע, ניסיון ורצון לתרום, שמיתרגם לעזרה בדרכים שונות לציבור שסביבנו", אומרת מלכה בנזימן, העובדת הסוציאלית של בית בלב ירושלים, "יש לידנו בית ספר יסודי, גנים של וראייטי - חלקם רגילים וחלקם של החינוך המיוחד - מכון פויירשטיין, שבו גם יש קהילה של אנשים עם צרכים מיוחדים, והדיירים מסייעים עם רצון אדיר כבר יותר מעשר שנים. אני רואה בסיוע הזה משהו הדדי.

"גולת הכותרת של התרומה שלנו למען הקהילה נקראת 'כרם בלב' - הסיוע שלנו ל'גן כרם' של וראייטי. מדובר בגן שפתי שבו הילדים מתחלפים בכל שנה, אבל הדיירים ממשיכים להתנדב לאורך שנים. הם מגיעים לשם אחת לשבוע, עושים איתם פעילות מוזיקלית או תנועתית, לפעמים מגיע איש מקצוע שמעביר לילדים ריפוי בעיסוק והדיירים שלנו מצטרפים. לפעמים יושבים לשולחנות של משחקי קופסה או יצירות יחד.

"הקשר שנוצר הוא מדהים, כי זה לא שני מבוגרים שמפגישים ביניהם ואומרים להם 'בואו תדברו', אלא תקשורת הרבה יותר טבעית, זה קורה תוך כדי, ומאד מרגש לראות את זה מהצד. רואים איך זה מתפתח, ונוצרים המגע, הקירבה, כתף אל כתף, חיוכים, העיניים מדברות.

"המפגשים האלה גם נותנים המון למבוגרים, כי אדם בגיל הזה לא יכול תמיד להרשות לעצמו להשתטות למשל, ובמפגשים האלה הם הופכים קצת שוב לילדים. חלקם גם רואים בילדים האלה בני משפחה לכל דבר, בעיקר בימים כאלה שבהם אי אפשר לפגוש את הנכדים ואת הנינים".

בשנת הלימודים הקרובה, מספרת מלכה, השאיפה היא שגן או שניים יוכלו גם להיכנס לתוך הדיור המוגן. "אנחנו סמוכים אליהם במבנה, כך שהילדים יוכלו להיכנס אלינו, ובמקום פעם אחת בשבוע הם יוכלו לפגוש את הדיירים יום-יום".

אחד המתנדבים ב"גן כרם" הוא אברהם לייבוביץ', דייר בית בלב, שנהנה מכל רגע: "לי יש 30 נינים וכרגע אני לא יכול לראות אותם חוץ משיחות הזום, והפרויקט הזה ממלא אותי כבר שלוש שנים. אני מאוד נהנה להיות עם הילדים, לדבר איתם, ומתייחס אליהם כמו אל מבוגרים קטנים. ככה גם הייתי נוהג עם ילדיי - משוחח איתם על כל נושא שבעולם, וזה יוצר קשר נהדר. אני מסביר לילדים כל מה שהם רוצים, עם המון סבלנות - כמו סבא שהוא גם מורה".

קפה, עוגה ותרומה

בפרוטיאה בהר בירושלים, נושא התרומה לקהילה נמצא על סדר היום כל העת בזכות "ועדת הצדקה" שהוקמה במקום, ושבכל שנה בוחרת עמותה חיצונית שעבורה מתאגדים הדיירים לפרויקט שכולו תרומה. "יש בזה משהו מאוד יפה", אומרת אורית מאור, מנהלת התרבות בפרוטיאה בהר, "כי הרבה פעמים בגיל הזה אנשים עסוקים בעצמם, דואגים לעצמם, וכאן הם עושים משהו עבור האחר. השנה הם בחרו את עמותת 'רוח נשית', הפועלת לסייע לנשים שסבלו מאלימות להגיע לעצמאות כלכלית. אנשי הוועדה פנו לדיירי הבית, ו-140 מהם התנדבו לאפות עוגות.

"אנחנו, צוות הבית, חילקנו להם תבניות כדי שההגשה תהיה אחידה, סייענו בכל מה שצריך מבחינת ציוד ומוצרים, והם הכינו עוגות ביתיות. לאחר שהכל היה מוכן ריכזנו את כל העוגות, עטפנו אותן יחד, וכל עוגה סימלה בעצם הכרת תודה לכל אחד מאנשי הצוות בבית. הבית למעשה קנה את העוגות מהדיירים וחילק אותן לאנשי הצוות, והכסף מהקנייה עבר לעמותה כתרומה. זה פרויקט שנותן ביטוי לכוח שלנו כקהילה, כי באמת כולם מעורבים בו - אנשי צוות, הנהלה, דיירים, והכל כדי לתרום לחברה".

עפרה פיימן, דיירת בפרוטיאה, מספרת על הצד שלה בפעילות: "בעיניי לא מובן מאליו שיש פה קבוצה של אנשים שעובדים עבורנו סביב השעון ועוזרים, וכולנו מרגישים אסירי תודה להם. נרתמנו לפרויקט הזה בלי לחשוב פעמיים. אני נמצאת פה בדיור המוגן כבר שנתיים. הגעתי לכאן מיישוב קהילתי, ומרגע שהגעתי לכאן התרשמתי שיש פה קהילה מאוד מהודקת, מאד תומכת".

מרים יענקלביץ', גם היא דיירת הבית, מספרת כי היוזמה האחרונה היא רק אחת מני רבות ומיוחדות שבהן לקחה חלק. "היתה פעם שהחלטנו לערוך בזאר שבמסגרתו אנשים יביאו דברים מהבית, ימכרו, ואת הכסף נתרום לצדקה. ההצלחה היתה אדירה, ואנשים נתנו כסף מעבר למחיר המוצרים עצמם, כדי להגדיל את התרומה.

"הפרויקט הבא שלנו היה קפה ועוגה, אפינו יחד עוגות והודענו שכל עוגה תעלה עשרה שקלים. פרוטיאה, שתמיד עוזרים לנו בהכל, נרתמו גם הם ודאגו לכל עניין הקפה. גם פה אנשים תרמו מעבר לסכום הקנייה. בפעם הראשונה תרמנו לעמותה של נשים שהותקפו מינית, אחר כך לבית ספר 'אתנה' בירושלים שבו יש ילדים שזקוקים למכשירי האכלה כדי להתקבל ללימודים, בגלל בעיות בריאות. לאחר מכן תרמנו ל'בית של סוזן' בירושלים, ששם העניקו בית חם וחינוך לילדים שנפלטו לרחוב".

היוזמה שנגעה לליבה יותר מכל היתה בשנה החולפת, והתחילה מאירוע התרמה של קפה ועוגה, והפעם לפרויקט "משפחה אחת" - עמותה שהקימו בני זוג עבור מי ששכלו את יקיריהם בפיגועים, ושמה לעצמה למטרה לדאוג לבני המשפחות השכולות.

"התברר שאצלנו בפרוטיאה יש כמה משפחות ששכלו ילדים או הוריהם בפיגועים והעמותה מטפלת בהם", מספרת מרים, "הזמנו את המנהלת של 'משפחה אחת' להרצות באירוע וגם את אחת מדיירות הבית שהבן שלה נרצח בפיגוע. היא סיפרה כיצד העמותה סייעה לה, ואמרה שבלי העזרה הזו המשפחה שלה היתה מתפרקת. הילדים במשפחה כבר גדלו, והעמותה נשארה איתם בקשר ומלווה אותם בכל מה שצריך. אף עין לא נותרה יבשה, וכשהלב נקרע - הכיס נפתח.

"בכלל, העזרה פה מדהימה. כי את יכולה להעלות רעיון, אבל בלי התמיכה של האנשים פה אי אפשר להרים פרויקטים כאלו. הכוח של הקהילה שלנו זה משהו מיוחד. אנשים נרתמים והתחושה היא שעושים הכל יחד".

מעיין שופע של נתינה

דיירי הבית בנורדיה, מרשת מגדלי הים התיכון, מתאגדים מתי שרק אפשר כדי לסייע כמה שיותר לשכניהם. "הבית שלנו שם הרבה דגש על תרומה לקהילה במושב לידנו", מספרת עדנה חלופ, מנהלת התרבות בבית, "למשל, בסיוע לבעלי העסקים הקטנים פה בתקופת הקורונה, שמהם אנחנו קונים את כל מה שאנחנו צריכים. אנחנו גם מאמצים את מרכז החירום בהדסים, שבו יש ילדים שהוצאו בצו בית משפט מהבית ומגיעים לשם עד שתימצא להם משפחת אומנה. הכנו חבילות שי לנשים מוכות, ובכלל - הבית הזה, מבחינת תרומה לקהילה, הוא מאוד חזק. כעת, בתקופת הקורונה, אנחנו גם קונים מחקלאים במקומות מרוחקים יותר כדי לעזור להם". 

אחד הפרויקטים המרגשים של השנה האחרונה התאפשר בזכות החיבור בין הבית בנורדיה לבית הג'ודוקא האולימפי שגיא מוקי. "אמרו לנו שמוקי מאמץ את תעשיון - מפעל שמעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים ומייצר קרמיקה וזכוכית. בגלל משבר הקורונה הם עמדו בפני סגירה, ומוקי אמר שהוא רוצה לאמץ אותם. החלטנו לשתף פעולה וקנינו מהם כמעט אלף חנוכיות בסכום של כ-50 אלף שקל. עשינו כאן אירוע התרמה כדי לאסוף תרומות נוספות לתעשיון, כמובן שמוקי הגיע, ובזכות ההעצמה שעשינו להם גם בתים אחרים התחילו לקנות מהם מתנות לדיירים לכל מיני אירועים וחגים. יוני רועה התנדב להופיע באותו אירוע, והיה מאוד מרגש. את החנוכיות חילקנו לדיירים.

"אני אישית עוסקת בנתינה כל חיי, וכשנכנסתי לפה היה לי חשוב להביא את היוזמות האלו איתי. נדהמתי לגלות שלא רק שהדיירים מתגייסים לכל יוזמה, הם כבר באים אלי עם רעיונות משלהם וזו ההתרגשות הכי גדולה שלי. שזה מגיע מהם".

חולדה בן יוסף, דיירת הבית בנורדיה, מחזקת את הדברים: "אין לנו מילים לתאר את כל הפעילויות שעדנה עושה איתנו למען הקהילה, ויפה לראות שהמגדלים נותנים לה את כל הגב לזה. היא מעיין שופע של נתינה וסוחפת אחריה את כל הבית כאן. הדיירים פה רוצים להשתתף בכל פרויקט, וההיענות והרצון לתת ולתרום היא אדירה. הנתינה לקהילה, ובעיקר לזו עם הצרכים המיוחדים, היא מעל ומעבר. אני באופן אישי התנדבתי ועשיתי למען הקהילה כל חיי וגם עכשיו מאוד מאוד חשוב לי לתת. את הרוח הזו המשכתי כאן במגדלים, בזכותה של עדנה".

עם הילדים, למען החיילים

לידה ישר, מנהלת תרבות ופנאי בבית בכפר גדרה, מתמלאת גאווה כשהיא מספרת על הרוח המאפיינת את דיירי המקום, שחגג לאחרונה 15 שנה להיווסדו: "האנשים פה הם מלח הארץ שהגיעו לבנות ולהיבנות. כל אחד הוסיף גוון וצבע, תרם משלו לצביון המיוחד פה ולאורך השנים הצליחו הדיירים לשמר מערכת קהילתית, חברתית ותרבותית, והלב מתרחב ומתפעם כל פעם מחדש".

בכל שנה נוצר קשר הדדי בין דיירי בית בכפר לבין בתי ספר וגנים ביישוב גדרה למטרות משותפות, ובהן בין היתר ציון אירועים וחגים יחד. "בט"ו בשבט יצאנו לנטיעות יחד עם התלמידים, שמצידם הופיעו בשירה וריקודים, עשינו חידון טריוויה לחג, שיחקנו בינגו ועוד", מספרת לידה, "גם את יום המשפחה ציינו ביחד והיה חיבור נהדר בין הדורות".

מלבד החגים המשותפים עם הצעירים, נרתמים הדיירים גם לסייע לקהילה. כך למשל היה כשאספו מבני משפחותיהם צעצועים ומשחקים וספרי ילדים – שאותם תרם הבית למשרד הרווחה בגדרה עבור ילדי רווחה. "יוזמה מבורכת נוספת היא התגייסות של דיירות המתמחות בסריגה כדי לסרוג באהבה כובעי צמר בכל שנה עבור חיילי צה"ל", מוסיפה לידה, "בפרויקט 'החסידות של גדרה' סורגות הדיירות סט של שמיכה, כובע ונעליים לרך הנולד, הנמסר לכל יולדת תושבת גדרה".

אחת הפעילויות המרגשות של דיירי בית בכפר היא מדי שנה ביום המעשים הטובים. הבית נמצא בקשר עם כפר בני שמעון - כפר חינוכי לבוגרים אוטיסטים - ומדי שנה מגיעים אלו ומקימים ברחבי הבית דוכני מכירה עם יצירותיהם ומעלים מופע מוזיקלי.

ברוח זו מסכמת לידה: "אני מאחלת שתמיד נהיה מאוחדים, נאהב ונכבד זה את זה ונוכל לשמוח תמיד ביחד, שנוכל לתת ולעשות, לגייס ולהתגייס ולתרום מיכולותינו וכישרונותינו הן לקהילת בית בכפר והן לקהילה שבה אנו מתגוררים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו