"אני רוצה לעבור ליד הפינה שבה הוא ישב בחצר, להגיד לו בוקר טוב"

"אבא שלי הוא בן אדם של שלום", העיניים של מיקה לוטן (15 וחצי) נוצצות. "הוא האדם הכי טוב שאפשר להכיר, כזה שתמיד אמר שצריך להיות שמחים ולא להיכנס לעצב. הוא ידע להכיל ולחבק אותנו, אותי ואת האחים שלי. לא להשאיר אותנו עצובים".

מיקה היא הבת הבכורה מבין שלושה ילדים. תלמידת כיתה י', חייכנית, רגישה, שמנסה לשמור על שמחת חיים. אביה עמרי לוטן גויס למילואים עם תחילת המלחמהונפל בגבול לבנון. הוא היה בן 47, נשוי לדפנה ואב לשלושה.

"אבא הרגיש לא בסדר שהוא בחו"ל והחברים שלו נלחמים"

מיקה זוכרת את החופשה המשפחתית באמסטרדם אליה יצאו כשאביה היה בהפוגה. "זה היה עדיין באמצע המלחמה, ואבא הרגיש לא בסדר שהוא בחו"ל והחברים שלו נלחמים. אבל היה לנו חשוב להיות בחופשה הזו כמשפחה. זה היה הזמן שלנו. ואיך שחזרנו הוא חזר למילואים.

"בסוף השבוע לפני שהוא נהרג, יצאתי למסיבה והתקשרתי אליו. הוא לא הספיק לענות לי, אבל חזר אלי קצת יותר מאוחר כשאני כבר לא יכולתי לענות. הוא כן הספיק לדבר עם אמא שלי והאחים, וזו מבחינתנו היתה שיחת הפרידה".

"הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו לא להיכנס ללבנון"

בחודשים הספורים מאז שאיבדה את אביה, היא לומדת לחיות מחדש עם החוסר, עם הגעגוע. "הוא חסר לי מאוד", חיוכה נבוך. "ישבתי עם חברה שלי והיא דיברה עם אבא שלה, ולי רק עבר בראש כמה הייתי רוצה עכשיו לדבר עם אבא שלי ולספר לו מה קורה, ושהכל טוב.

"לעבור ליד הפינה הרגילה בה הוא ישב בפרגולה בחצר, להגיד לו בוקר טוב, הכל. הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהגיד לו לא להיכנס ללבנון. אבל אין לי מה לעשות עם זה".

"איש של שלום - מה שהיה חשוב לו זה המשפחה שלו והפועל תל אביב"

"אני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו", ממשיכה מיקה. "שאני מתגעגעת אליו. שהוא חסר בכל דבר. שכולם מחכים לו. אני מאוד מחכה לו. אני אפילו מתגעגעת לנסיעות איתו לקיבוץ של סבתא ושהוא יגיד לנו להוריד את העיניים מהטלפונים ולהסתכל על מדינת ישראל היפה.

"אני מאחלת לכל אחד שיהיה לו אבא כמו שהיה לי. איש של שלום, שמה שהיה חשוב לו זה המשפחה שלו. אנחנווהפועל".