שעת צהריים בחלם שבמזרח פולין. השלג נמס השבוע, והפרחים בפארק העירוני התעוררו מתרדמת החורף. בחניה במתחם "קוסטקו" התכונה רבה. הרשת הסיטונאית הגדולה בעולם סגרה את סניפה המקומי לפני כשנה, ועיריית חלם בחרה להכשיר את המתחם כתחנת מעבר לפליטים מאוקראינה.
זאת אחת מתחנות הקליטה העמוסות בפולין, ובכל יום, בייחוד מאז החריפה הלחימה באוקראינה, עוברים בה 10,000-6,000 אוקראינים שמגיעים באוטובוסים מהגבול, מרחק 25 ק"מ מהעיר. כאן הם מקבלים מידע, מזון, מיטה לישון בה והסעה ליעד הנבחר הבא. לפי נתוני האו"ם, 10-8 מיליון אזרחים אוקראינים יעזבו את ארצם בשבועות הקרובים, כ־5 מיליון מהם צפויים לחצות את הגבול לפולין. חלקם יישארו בה, אחרים ימשיכו דרכה למדינות אחרות.
חלם - משחקים תופסת בין המיטות
שיגארו באן, אדריכל יפני שמתמחה בעיצוב פרויקטים לנפגעי אסונות, הגיע לכאן בתחילת החודש וחילק את המתחם לקוביות אינטימיות באמצעות גלילי קרטון מתכלים. כל יחידת דיור קטנה כוללת ארבע מיטות שדה, ועליהן כריות איקאה חשופות. וילון לבן עשוי לבד מעניק את הפרטיות המדומה.
עו"ד שלומית בק, פעילה בארגון יוצאי חלם בישראל, יושבת בעמדת המידע ועוזרת לדוברי האנגלית. "כשהתחלתי את הפעילות בארגון, נדהמתי לראות כמה הפולנים המקומיים רוצים את הקשר איתנו. כשחבריי מחלם התקשרו וביקשו עזרה עם גל הפליטים, התגייסתי מייד. התחלתי לעזור באופן פרטי, לאסוף תרומות כספיות ואחרות.
"לפני שבוע התקשרו אלי מהשגרירות הישראלית, ביקשו עזרה לאמא ולבת שהיו על הרכבת בדרך לחלם. הבת עיוורת וחולת דיאליזה, ובגלל ההפצצות היא לא קיבלה את הטיפול שהיא זקוקה לו. הן הגיעו בלי מסמכים, בלי כסף, בלי כלום. בתוך שעתיים קישרתי אותן לחברים שלי, מצאו להן מקום לדיאליזה, וגם מקום לינה, אוכל ובגדים".
הפליטים שמגיעים נרשמים, מקבלים צמיד אדום לזיהוי, ומשם הדרך קצרה למיטת שדה מתקפלת. ילדים משחקים תופסת בין המיטות. ויש גם כיסאות גלגלים. וחיות מחמד. מדי פעם מישהו מכריז במגפון על הסעה שעומדת לצאת או על מרק חם שמוגש בחדר האוכל הקטן.
הקורונה נדמה שנשכחה כאן. איש לא מתבקש להציג תעודת מתחסן או לעבור בדיקת קורונה, וגם המסיכות הן בגדר המלצה בלבד.
אלינה דרשם (30), מנתחת עסקית מקייב, נמצאת במרכז הקליטה יומיים, ועדיין נראית מבולבלת. "בקייב מאוד מפחיד. הגעתי לכאן עם אמי, אחותי והבן שלה, דוד, בן שנתיים. בעלי נשאר בקייב, גויס למשמר האזרחי. הוא הספיק ללוות אותי לרכבת", דמעות ממלאות את עיניה הכחולות.
"לקחתי איתי מסמכים וקצת בגדים. יש לי גם אוסף של בשמים מיוחדים, אז לקחתי שלושה בקבוקי בושם קטנים - למזכרת".
זפרנסקה שפיצקי (32), אשת מכירות מחרקיב השסועה, יושבת על המיטה עם בתה בת ה־3, ולריה, ומנסה ליצור קשר בנייד שלה עם חברה מפולין. "אני רוצה ללכת לחברה, לנוח כמה ימים. לוולריה הנסיעה ברכבת היתה מאוד קשה - 24 שעות עד לביב, ועוד עשר שעות לפולין. אחרי שננוח אני רוצה להמשיך לגרמניה, ולחזור לאוקראינה כמה שיותר מהר".
כשהיא מדברת על הבעל שנשאר מאחור ("גם אמא שלי לא רצתה להתפנות, היא דואגת לו לאוכל"), היא מתחילה לבכות. "עזבתי בגלל הילדה, אני לא רוצה לחשוף אותה לטראומות ההפצצות. אין אצלנו מקלטים בבתים, וצריך לרוץ לתחנת המטרו בזמן הפגזה. אין מספיק זמן לזה".
מתנדבים עוברים ומנקים את המקום. בחדר האוכל יש פיצות לילדים, ומרק עוף מוגש בחיוך על ידי מורות מתנדבות מהכפר הפולני הסמוך, ולודבה. דורותה בידה (38), תושבת חלם, מנקה נמרצות את עמדת השוקו לילדי הפליטים. בימים של שגרה היא עובדת במוזיאון המקומי, שמקצה חדר שלם להנצחת יהדות חלם.
"אנחנו יודעים מה קרה בשואה. אנחנו מדינה קתולית שצריכה לעזור לאנשים, לעזור לכולם", היא מסכמת.
לובלין - "שלא יחסר להם דבר"
תור ארוך של פליטים משתרך משעות הבוקר המוקדמות בכניסה לקונסוליה האוקראינית בלובלין. "ברחנו כשהבנו שההפצצה עלולה להיות ממש על הבית שלנו, ולא הספקנו לקחת את המסמכים", אומרת טניה דורוחובה מחרקיב בעייפות מתנצלת. "אני חייבת מסמכים כדי שאוכל לצאת מפולין אל אחותי שחיה באנגליה. אבל אם ישאלו אותי, אני הכי רוצה לחזור הביתה".
כרזות תמיכה באוקראינה תלויות בכל מקום, ודגליה מונפים לצד הדגל הפולני - אך למעט התור לקונסוליה לא נראים פליטים ברחובות העיר.
אגניישקה לומש (28) עובדת בקהילה היהודית הקטנה בלובלין ומחזיקה בית ספר לריקוד. "כשמגיע מישהו באמצע הלילה, אני לא שואלת אותו אם הוא יהודי או לא, אני נותנת לו לישון", היא אומרת.
לומש מקדישה כעת את רוב זמנה לפליטים בישיבת חכמי לובלין בעיר, שבימי שגרה משמשת מרכז הארחה ועכשיו בחדריה מתארגנים פליטים, רובם יהודים. במרתף הישיבה נפתח מרכז לחלוקת מזון לתינוקות, וכן משחקים ובגדים. "אנחנו מקבלים משלוחים מכל רחבי אירופה - ספרד, גרמניה, הולנד. בכל יום מגיעים אלינו כ־200 פליטים, וחשוב לנו שלא יחסר להם דבר", היא אומרת.
המתנדבים כאן מגיעים מתוך הקהילה עצמה, אבל יש גם כאלה שביקרו במקרה בעיר - ובאו לסייע. בין הארגזים משוטטת קבוצת צעירים מ"הבונים דרור", תנועת נוער סוציאליסטי בחולצות כחולות, שפועלת בקהילות יהודיות רבות בעולם.
זאב דביר (32), עולה ותיק מארה"ב שמתגורר בירושלים, הוא רכז התנועה. "הצעירים האלה באים לארץ לתשעה חודשים, לפני שהם מתחילים אוניברסיטה. במסגרת לימודיהם אנחנו עורכים מסע משותף לפולין, וכשהיינו באושוויץ שמענו על הפעילות כאן ובאנו להתנדב. אנחנו מכינים משלוחי מנות לפני שניסע הלאה לוורשה".
חלק גדול מהפליטים מאוקראינה מתארח בבתים של תושבים פולנים - למשל, מעונם של בני הזוג אווה ויאנוש וודקיאביץ. הוא מרצה לשיווק בטכניקום, היא פקידה בבנק.
ביתם הכפרי נמצא בשכונה בפאתי לובלין. אווה מדליקה את הקמין ומגישה את מרק הבורשט הפולני האופייני, שעשוי בדרך כלל מסלק. "הפעם זה בורשט אוקראיני", היא מדייקת, "ההבדל הוא בסוגי הירקות ששמים בפנים, למשל שעועית. הכינו אותו שתי הפליטות מאוקראינה שאנחנו מארחים אצלנו".
השתיים הן יוליה (60), דוקטור לפסיכולוגיה, וסופיה (32), רופאת שיניים, ובנה ניקולאי בן השנתיים, שמתרוצץ בשמחה ומחבק את כל הנוכחים. הן הגיעו מלוטסק וכבר שבועיים נמצאות פה, גרות בקומה השנייה. מהמדרגות מציץ מתקן כביסה שעליו תלויים בגדיהן. במשך היום הן מבשלות במטבח של אווה, ובעיקר מתגעגעות הביתה. בתה של יוליה הגיעה מלונדון לבקר אותה כאן.
"בהפצצה הראשונה בלוטסק אף אחד לא ידע מה עומד לקרות", משחזרת יוליה, "אין לי מקלט בבית, אז קיבלתי את ההזמנה של סופיה להתארח אצלה בבית חדש עם מרתף". ההפגזות הרוסיות נמשכו, ובאמצע הלילה החליטו השתיים להימלט לפולין.
"לקחנו את הרכב שלי, ונסיעה של שלוש שעות נמשכה 50 שעות, בגלל העומסים. יצאנו ביום שישי אחר הצהריים והגענו ביום ראשון בערב. הספקנו לקחת איתנו רק מסמכים עם כמה תמונות עתיקות ומדליות. כל מה שהצליח להיכנס לתיק אחד".
סופיה: "היה תור ארוך, נסענו במהירות של מטר אחד לשעה. מרוב לחץ שכחנו לקחת אוכל לילד. אנשים טובים מהכנסייה הבפטיסטית הביאו לנו אוכל ומים. הנשיא שלנו אמר שאנחנו צריכים לחזור לאוקראינה ולעבוד בשביל לחזק את הכלכלה של המדינה".
אווה: "סופיה, אל תחשבי על זה. עכשיו את צריכה להגן על הילד".
רדזין - ברכות בזום לילדי הפליטים
20 במארס נחשב היום הרשמי של תחילת האביב, וכדי שהעונה המלבלבת תגיע כסדרה, נוהגים בכפרים רבים בפולין "לשרוף" את מכשפת החורף הידועה מזנאנה ולהשליך אותה למים.
בעיירה רדזין הקדיש נשיא ארגון ההתנדבות הקהילתי המקומי, טדאוש פיאטרס, את הטקס לפליטים שהגיעו מאוקראינה. יותר ממאה ילדים ובני משפחותיהם השתתפו באירוע, שהתחיל במסע אופניים והסתיים בטקס שבו נפנפו הילדים בענפי עץ אשוח קטנים עם דגלי פולין ואוקראינה. יונת שלום הופרחה אחרי שהתלמידים והמורים בירכו ילדים אוקראינים, שצפו בהם באמצעות הזום.
הנוכחים משלשלים תרומות לתוך קופסה בצבעי דגל אוקראינה. "מחסני הארגון מלאים בציוד שיחולק מחר לפליטים שהגיעו לכפר שלנו", מתגאה טדאוש ומציג מחסנים גדושים בבגדים ובאוכל - ואפילו במזון לחתולים.
פאבל פלסין (28), מורה להיסטוריה שהשתתף בטקס, מסביר: "המשפחה שלי גורשה ב־1943 על ידי האוקראינים מכפר קטן שם, שנקרא מניוויסקה. הם לא אהבו את הפולנים, אבל אני לא שומר להם טינה. הזמנים השתנו, האנשים השתנו, ועכשיו אנחנו רוצים לעזור להם ככל יכולתנו".
יאנוב וביאלה פודלסקה - קורסים להגנה עצמית
בביאלה פודלסקה, המרוחקת 40 ק"מ מהעיר ברסט שבבלארוס, המדינה שגובלת באוקראינה מצפון, נשמעים בשעות הבוקר המוקדמות הדי פיצוץ. המקור לרעש הוא תרגילי אימון של חיילים בלארוסים, שאולי ייכנסו גם הם לאוקראינה, להשתתף בלחימה לצד כוחותיו של פוטין.
בינתיים אוספים בביאלה פודלסקה תרומות בבית הספר המקומי. האוניברסיטה העירונית מציעה, מצידה, מלגה לפליטים מאוקראינה, אם ישתתפו בקורס להגנה עצמית ובקורס ללימודים צבאיים. 30 מלגות כאלה שוריינו כבר מראש, ובמוסד האקדמי מבטיחים להגדיל את המכסה "אם יהיה לזה ביקוש".
בכפר הסמוך, יאנוב, בטירה עתיקה ששימשה במשך יותר מ־200 שנה למגורי בישופים קתולים בפולין, מארחים פליטים יתומים. בימי השלטון הקומוניסטי הטירה הוחרבה, ולפני עשור רכש אותה יזם מקומי, גז'גוש אורזלובסקי, ששיפץ והפך אותה למלון ארבעה כוכבים.
"מייד כשפרצה המלחמה הצענו לארח אצלנו פליטים מאוקראינה, והגיעה אלינו קבוצה מבית יתומים ממריופול הנצורה והמופצצת, עם מלוויהם. 110 איש בסך הכל", מספר אורזלובסקי, "פיניתי עבור הפליטים רבע מתפוסת המלון, ויש לי מקום לעוד 40 איש. במשך היום ילדי הפליטים לומדים בשיעורי אונליין מאוקראינה, ואנחנו מלמדים אותם פולנית כדי שיוכלו ללכת בקרוב לבית הספר המקומי, אם לא יוכלו לחזור למולדתם".
ורשה - אונליין במקום בית הספר
בתחנת הרכבת בוורשה אני פוגשת לראשונה פליטים אבודים. חלקם ישנים עדיין בשעת בוקר מוקדמת על הרצפה, אחרים נחים בכיסאות נוח שהציבו למענם ארגוני העזרה, שמספקים גם מידע וכריך בדוכנים הפזורים על הרציף.
הפליטים יצאו עם מעט רכוש מביתם, אבל ניכר שרובם הקפידו לקחת איתם את חיות המחמד. מתנדבת נמרצת מסתובבת בין הפליטים ומציעה להם לבחור ארגזי נשיאה עבור החיות. ובכלל, גם כאן התגייסו הפולנים למשימות השונות בחום.
אנה פסניצקוב, עיתונאית מאודסה אשר באוקראינה, מחכה כמה שעות עם שלושת ילדיה, בני 5, 11 ו־13, שמטפלים בכלב הפודל המקסים אובה בובה. היא בדרך מכאן להוריה, שחיים בברלין. כשאני שואלת מה בנוגע ללימודים בבית הספר לילדים, היא צוחקת. "אין בית ספר בקייב. כל הילדים לומדים אונליין. גם הילדים שלי ילמדו עכשיו מרחוק".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו