גדול עלינו: בין מלחמות, חתולי פחים וחזירי בר

לא יודע איזה שד קפץ עלי, אבל בוקר אחד פתחתי את המחשב והזנתי את מילת החיפוש "חזיר". מי שמכיר אותי, יודע שלא חיפשתי מתכון לארוחת החג הקרובה. חלילה לי. דברים אחרים העסיקו אותי, ומה שקרה על המסך ברגעים הבאים היה די מפחיד.

נכון לעכשיו, המילים "חזיר בר" שולחות ישירות לחיפה. כמו קנגורואים למלבורן, וכמו קופים לקטמנדו. רק פחות חמוד. ידיעה אחת מספרת על חזירי בר שתקפו אישה שחזרה מקניות, וזללו בנחת את סל המצרכים שלה. חבר שלהם, גדול כמו דוב, תקף בפורים האחרון את הילה, בת 11, חטף את משלוח המנות שלה והותיר אותה מבוהלת ובוכייה.

עדרים־עדרים של אחד היונקים הגדולים ביותר בארץ ישראל מהלכים ברחובות, בגינות ובגני המשחקים, מטילים אימה וטינופת, והתמונה ההזויה הזאת הפסיקה כבר מזמן לשעשע את תושבי עיר הכרמל. כדאי שגם אותנו היא תדאיג.

נכון, לזמן קצר נדמה היה שמדובר בקוריוז קטן ולא מזיק בשולי הסיפור הגדול של הקורונה. אבל לא. החזירים הופכים ומפזרים פחי אשפה, תוקפים אזרחים ללא כל פחד ומתרבים בקצב אקספוננציאלי. אני מניח לתומי שאיש מהקוראים לא יתעלף אם נוסיף כאן שהרשויות, בתגובה, עוסקות בעיקר בגלגול האחריות זו על זו, ובחזרה. דיר חזירים. דיר באלק.

למרות שמסך המחשב התמלא בתמונות שאתם ואני לא רוצים לראות מחלון ביתנו, לא נראה שיש לחזירים סיבה להיכנס ללחץ. בערך כמו בסיפור של המלחמה הרוסית באוקראינה, כולם אומרים את הדברים הנכונים, כולם מגנים ומסתייגים, אבל אף אחד לא עושה כלום כדי לעצור את זה. האם יכול להיות שהאנושות איבדה את היכולת להרוג בעיה כשהיא עוד קטנה?

• • •

בואו נדבר רגע על העיר שלי. בואו נדבר על ירושלים עיר הקודש, הנצח והחתולות. בין שכונת נחלת שבעה ההיסטורית והתיירותית לבין גן העצמאות שוכנת כיכר מיתולוגית. כיכר השבת וכיכר פריז התפרסמו בזכות ההפגנות הסוערות, אבל כיכר החתולות היא סמל.

בירושלים, כידוע, אין חתולים. ירושלמים רציניים, אפילו אם הם וטרינרים עם תואר ראשון בלשון עברית, מסוגלים לומר דברים כמו "זאת חתולה ממין זכר". ולא, זה לא קשור בכלל למרב מיכאלי. כיכר החתולות זכתה לשמה בנקודת הזמן שבה אוכלוסיית החתולים במקום הגיעה לרמות שלא היה אפשר להתעלם מהן. זה קרה לפני כמה עשרות שנים והיה קשור להזנחה, לתברואה ירודה ולמסעדות שמסביב, ושם הכיכר לא עבר דרך ועדת השמות אלא צמח מלמטה והפך לפולקלור מקומי.

בימים אלו אפשר לעבור בכיכר ולהתרשם שהיא נותרה אמנם כעורה כשהיתה, אבל חתולות? הרבה פחות. יש אומרים שגם הן לא הסתדרו עם הארנונה הגבוהה בעיר ועזבו, אחרים טוענים שהחתולה היא יצור אנין טעם, והיא סבורה שלגור דווקא בכיכר החתולות זה בנאלי. אולי אפילו וולגרי. למה, בוכרים חייבים לגור דווקא בשכונת הבוכרים?

אבל בפירוש יכול להיות שבינתיים גדלה אוכלוסיית החתולים בכל רחבי הבירה. הכיכר איבדה את הייחוד כי העיר כולה הפכה לכיכר חתולות אחת גדולה. וכל מי שעוקב יכול להתרשם שרוב חתולות הכיכר הרחיבו עם הזמן את המשפחה, וגם את היקפי גופן. חיי העיר ניכרים עליהן.

שיהיה ברור, אני אוהב טבע עירוני. אני מצדיע למי שהחזיר את הצבאים לירושלים, מטפח את תחנות הצפרות. אבל התופעה שאנחנו עדים לה לא קשורה לטבע, וגם לא לחיים עירוניים, אלא סתם להפקרות. אני לא חושב שאי פעם בתולדותיה, מימי סולימאן ועד מלמיליאן, ומאז איליה קפיטולינה ועד לה פמיליה, היו בציון כל כך הרבה חתולים. או חתולות.

ככל שהם מתרבים, כך נעלמות הציפורים. וגם הלטאות והצבים. זהו טיעון שכמעט אי אפשר לשכנע בו את אוהבי החתולים, שמפזרים כמויות של מזון בצידי הרחוב, על מעקות ועל ספסלים. בעיני עצמם הם חובבי טבע. למעשה, הם משבשים את האיזון האקולוגי עד מוות.

כמו עם החזירים בחיפה, זקני העיר עדיין זוכרים שפעם נחשבה החתולה לחיה פחדנית למדי, חביבה ואצילית. קוריוז. לכו תספרו את זה לילד ירושלמי שפוחד לזרוק את שקית האשפה המשפחתית לפח, כי תמיד קופצות עליך שתיים־שלוש.

מדי פעם הנושא עולה, וכולם עושים פרצוף רציני ומדברים על הצורך הדחוף בהגבלת הילודה, בסירוס ובסגירה הרמטית של פחי האשפה, אבל המילים הריקות הללו הן מוזיקת עגבים רומנטית באוזני החתולים, שלא מפספסים עונת חיזור (יש להן כשלוש כאלה בשנה, שיהיו בריאים) ומתרבים עוד ועוד. מתי נרדמנו בשמירה? ממתי יש בעיר כל כך הרבה יונקים פרוותיים?

בלהיט ההגדה "חד גדיא" מגיע השונרא וטורף את הגדיא, אבל לדעת רוב הפרשנים מדובר שם בחתול בר, שהוא טורף אמיתי, בודד וקשוח, ולא חיית אשפתות עם נטייה לרבוץ על מכסי מנוע חמימים. החוקרים טוענים שהבריטים אחראים לרוב אוכלוסיית החתולים בישראל. הם שהביאו אותם לכאן בזמן המנדט, בעיקר כדי לטפל בעכברים ששרצו כאן בהמוניהם והרסו כמה מסיבות תה. אבל הם שכחו לאסוף אותם הביתה ב־48'.

הבריטים לא הצליחו להרים פה שירות דואר יעיל במיוחד, או תשתית מסילות רכבת כמו שהם יודעים. הם אפילו לא שכנעו אותנו לנסוע בצד שמאל (בעצם, בנקודה הזאת אני פחות בטוח), אבל את החתולות הם השאירו למזכרת נצח.

בחורף האחרון שכרנו קרוואן ונסענו עם כל המשפחה לטיול בערבה. בפארק תמנע הנהדר הגיע פתאום שועל מרהיב עין והתקרב לשרידי המדורה שלנו. הבטנו בו בשקט מחלון הקרוואן, והילדים לא ידעו את נפשם. כל השועלים מכל סיפורי הילדים והמשלים הקלאסיים הצטמצמו אל תוך השועל האחד הזה והזנב המפואר שלו.

• • •

גם למחרת הוא הגיע, ושוב התרגשנו וצילמנו מהחלון. אבל כשראינו שהוא מתקרב גם למשפחה שחנתה לידנו וממש מבקש אוכל, חשנו בצביטתה של האכזבה והבנו שלפנינו שועל קלוקל ותקול. כמו היעלים במצפה רמון, שיושבים בגינה הציבורית, מדברים פוליטיקה ומפוצצים פצפצים. אם יום אחד תוקם עיר בתמנע, יש מצב שנראה שם שועלים קופצים מפחי האשפה.

הצד המשותף לחזירי חיפה, לחתולות ירושלים, לציפורים הפולשות ולעוד אלף ואחת בעיות שכולנו מכירים, הוא הנטייה להתעורר מאוחר, להעמיד פנים שלא ידענו לאן הדברים הולכים, ולסיים בצעדים מוזרים שלא פותרים כלום. כמה מוזרים? ובכן, פה ושם במרחב העירוני אפשר כבר לראות עצים גדולים עטופים ברשת. וזה לא עץ פרי אלא עץ נוי עירוני, צפצפה או איקליפטוס, והרשת שמכסה אותו מקנה לו את המראה המגוחך שזכור לי מילדותי כשאחת השכנות התכוונה לעשות "אבו עגילה".

העץ המסכן, העטוף והמכוער הזה כבר לא קשור לנוי. פתרונות מגוחכים כאלה הם בדיוק מה שקורה כשלא מטפלים בבעיה כשהיא עוד קטנה. במקרה הזה, בעיה עם מין פולש של ציפורים רעשניות. אבל הבעיה אינה חזירים, חתולים או תוכים. למען האמת, לא מדובר כלל בבעלי חיים, אלא באופן שבו בעיה, כל בעיה, הולכת וגדלה לנגד עינינו, ולמרות שהתסריט ברור ודי קטסטרופלי, אנחנו מקפידים, בעקביות מרשימה, ללוות אותה במבט אדיש, ולהמתין - בלי להוציא ידיים מהכיסים - לפיצוץ ההכרחי.

shishabat@israelhayom.co.il