יום אחד השבוע התגלגלה לה שיחת ערב רוגעת בבית הנעים שבו אני חי. אישה צעירה, בת 16 וחצי, דיברה על חוויות וזיכרונות חג הפסח שלה. מכיוון שמדובר בנערה שגם יודעת לנסח זיכרון ולספר סיפור, זו היתה שיחה מרתקת ומלאת צבע, אפילו מרגשת. חוויות חגים נצרבות בתודעה והמוח האנושי מייחד להן חדר משלהן, כך מתברר. מסיפורים ומפרטים נוצר פתאום עולם מופלא.
גיל הנעורים מספק כבר כמות נאותה של חגים ושנות זיכרון, אבל תוך כדי שיחה שמתי לב לדבר מעניין: הילדה שלי מדברת ומספרת בעיקר על חגי הפסח שחגגנו בביתנו או בבית המשפחה.
כלומר, במקום הראשון, כמו אצל כולם כנראה - פסח תש"פ, שלושה אנשים יושבים לבדם סביב השולחן, חוגגים את ליל הסדר היפה בחייהם, וגם יוצאים החוצה לשיר עם שאר מבודדי הקורונה "מה נשתנה"; אבל גם את המקומות הבאים במדרג הזיכרון החווייתי תפסו חוויות ביתיות מאוד: החלפת הכלים לכלי הפסח, המכונה לסחיטת המיצים בחצר של נחמה, בדיקת החמץ וליל הסדר הביתי.
זה מעניין, כי הילדה הזו כבר חגגה חגי פסח ולילות סדר בחצי עולם. מאז כרך אביה את חייו בחייהם של נופשים דתיים, כבר היינו באוסטריה ובקרואטיה, ביוון ובאזרבייג'ן, בים המלח ובכרתים, בטבריה, ואפילו בנתניה. כל פסח כזה עמוס בחוויות לעייפה: ההכנות לנסיעה, הקניות והתכנון, הנסיעה והשהייה, הטיולים, הבילויים והקניות. באמת בילינו יפה מאוד ונהנינו מכל רגע, אבל אז, כשחושב האב מלא הסיפוק על הגורל המאושר שהוא העניק לבתו - היא מתרפקת על הדמעות בעיניים מגירוד שורש החזרת על פומפייה בבית המשפחה בכפר חב"ד.
תגידי, השתגעת? ומה עם פארק המים ההוא בקפרון? והצבע של המים במאלי לושין? והחנות העגולה ההיא ברודוס? שורש חזרת, זה מה שאת זוכרת?
התשובה המתוקה והעגומה מעט היא כן, זה מה שהיא זוכרת. לטיול אפשר לנסוע גם בקיץ וחוויות גדולות אפשר לצבור בכל מקום, אבל יש משהו מחשמל בחוויות ביתיות משפחתיות, שכאשר הוא פוגש את החשמל הקיים ממילא בחג, בתכניו ובאווירתו, הוא הופך להיות סינרגטי ומייצר חוויה גדולה מהחיים.
גם אבא שלה כבר ראה כמה דברים יפים בפסח פה ובפסח שם, ולמרות זאת גם הוא מנסה לשווא לשחזר איזה פסח עלום ועתיק בבית סבא וסבתא, עם ארגזי הכלים היורדים בתרועו ובצעקות מהמחסן העליון, החלפת כלי החמץ, קופסאות המצות הנשמרות בהקפדה יתרה, סלט החסה בחומץ ובשום (ששום מאכל בעולם לא ידמה לו ולא ישווה לו), והמנגינה של "חסל סידור פסח", שגם ברגע זה ממש מעלה בי דמעות. זה טוב וזה נכון וזה מה שצריך. ואם לרגע אחד חששתי שאולי לא הצלחתי להעביר את החוויות האלה לדור הבא, ושמרוב גלויות לחיים טובים כבר תישכח גאולת הפסח הביתית והמשפחתית - שמעתי אותה מתגעגעת ונתמלאתי אושר ושמחה. בעוד שבוע נשב יחד במלון ביוון, נשיר "עבדים היינו" ו"היא שעמדה", אחבק אותה חזק ואשמח בחלקידיקי.
kobiarieli@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו