ארבעה עשורים של סרטים שחוגגים צבעוניות, נשיות והרבה קאמפ, הפכו את הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר לאחד הקולנוענים הבינלאומיים הפופולריים והמוערכים של זמננו. אך למרות הנחת והאהדה שמורעפות עליו, ממרום גילו הוא מרגיש כמו עוד מבוגר נרגן.
"אני לא חושב שאני זקן חביב, מצטער לומר, אבל אני לא, להיפך - הגיל הוא משהו שאתה מוכרח להשלים איתו", אומר אלמדובר בן ה־72. "יש רגעים שאני נזכר במה שאמר פעם הסופר פיליפ רות, ש'להזדקן זו לא מחלה - זהו טבח'. וברגעים שאני מרגיש לא טוב עם עצמי זה הלך המחשבה שלי. אבל אני ממשיך לקוות לדברים טובים וללמוד דברים חדשים. עוד כשלימדתי את עצמי קולנוע לא ידעתי כלום על המקצוע, היה עלי ללמוד שפה. והנה למשל בשנים האחרונות אני מצייר ומצלם במצלמת סטילס ונהנה. צריך להבין כיצד להזדקן וליהנות ממה שיש, אפילו שלא תמיד אני מצליח לעשות זאת.
"באופן כללי הייתי מעדיף להישאר תעלומה, למען האמת, לפעמים אפילו בפני עצמי, כך שארגיש מופתע לנצח", הוא צוחק. "אני מנסה כמה שפחות לדבר על חיי הפרטיים, אלו דברים אינטימיים שאני משתדל לא לחלוק, ולא כי יש לי משהו להסתיר. אבל במובנים מסוימים אני קצת מסויג וביישן ורוצה לחלוק פרטים אישיים רק עם קבוצה קטנה של אנשים קרובים.
"במובן הזה מאוד השתניתי מהאופן שבו חייתי בשנות ה־80, כי מה לעשות, הזדקנתי. באותה תקופה נהגתי להסתובב ולהיות פעיל בכל מה שהתחולל בחוץ, להיות חלק מהעולם הגדול סביבנו עם בוא הדמוקרטיה בספרד. ועכשיו אני עושה בערך את ההפך. אני מבלה את רוב זמני בבית מאחורי דלתות סגורות עם מעט מאוד אנשים, וזה בא לידי ביטוי בסרטים שלי במובן הזה שהתכנסתי לתוך עצמי.
"אני צופה בהרבה סרטים בבית ופחות פוקד הצגות בתיאטרון כפי שנהגתי בעבר. אין לי יותר מדי חיי חברה, וזה נובע ממיגרנות שאני סובל מהן וגם מחרדה שיצלמו אותי. אלו נושאים שאני מעדיף שלא לדבר עליהם. זה כמו לדבר על כאב, אני מעדיף להימנע. ואני מנסה לא לשקף את זה בסרטים שלי. זאת גם הסיבה שבדרך כלל תראו אותי עם משקפי שמש כהים.
"נכון, זה סותר את מי שאני כבמאי. כל חיי הם פרדוקס. אני מביא סיפורים אל האור אך נותר בחושך מאחורי משקפי השמש. מה לעשות, כובעים פחות מחמיאים לי. אני משתדל להתייחס להכל בצורה קומית, כי בשורה התחתונה, אני מתרכז בעשייה. שם הכאב פחות נוכח. כשאתה עוזב את סט הצילומים בסוף היום, הכאב מחכה לך בחדר המלון. למדתי לחיות עם זה ועדיין אני נותר מאוהב במקצוע. אחרי הרבה שנים אני מאמין שהרווחתי את הזכות הזאת".
איך ההרגשה ליצור בעשור השמיני לחייך?
"אף פעם לא חשבתי על עניין הגיל, אבל בסרטים שלי אלמנט הזמן הוא ערך חשוב. ביימתי למעלה מ־20 סרטים, אני לא אומר שכל אחד ואחד מהם הוא יצירת מופת אבל הם מייצגים תקופות בחיי. השיא של הקריירה שלי היה סביב תחילת שנות האלפיים, והסרטים שיצאו סביב אותה תקופה בחיי נחרתו בזיכרון הקולקטיבי. אני בכנות לא משוכנע שאצליח אי פעם להשתוות למה שיצרתי באותם רגעי שיא מקצועיים. אבל אני מתבסס על תקופות בחיים שעיצבו אותי, כשהייתי ילד בתחילת שנות ה־60 או בשנות ה־80, כשהרגשתי שגיליתי מי אני. בהרבה סרטים יש סיטואציה עכשווית אך עם נוכחות היסטורית. והתובנה הזאת היא תוצאה של הזדקנות".
ממרומי הגיל, מה בעצם הביא אותך לקולנוע?
"ההנאה הגדולה שלי ביצירת סרטים היא להפיח רוח חיים בפנטזיה שיצרתי בבית. ככל שעוברות השנים אני לומד לאהוב יותר ויותר כל סרט שעשיתי ואני מבין את החשיבות שהיתה לכל אחד מהם בעיצוב דמותי.
"בעקבות ההצלחה הבינלאומית שזכיתי לה לראשונה עם 'נשים על סף התמוטטות עצבים' ב־1988, התחלתי לקבל הצעות לפרויקטים בהוליווד אבל הייתי מבוגר מספיק כדי לא להסתחרר מהחיזורים ולדעת מה השאיפה האמיתית שלי כיוצר. מובן שאני מעריץ גדול של הסרטים בהוליווד והכוכבים הגדולים, אבל לרגע לא חלמתי לעשות סרט עם תקציב גדול. החלום היה תמיד לעשות סרטים משלי בחופש ועצמאות מוחלטים. והמקום הכי טוב לעשות את זה היה בספרד. אולי בדיעבד הפרויקטים שהוצעו פשוט לא היו מאוד אטרקטיביים. היו היסוסים, אבל הלך הרוח שלי הוא אירופי".
יש גם חרטות מעבר להיסוסים?
"אם כבר, יש בי חרטה מסוימת זה על כך שסירבתי לביים את 'הר ברוקבק' (סרטו של אנג לי על זוגיות רומנטית סודית בין שני בוקרים, שאותם גילמו ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר, ד"כ). הכרתי היטב את הסיפור לפני שעובד לתסריט והמפיקים המתינו שלושה חודשים עד שהחזרתי להם תשובה. הם התחייבו שאקבל חופש אמנותי ותהיה לי המילה האחרונה בחדר העריכה, אבל ככל שהתייעצתי עם במאים אחרים הסקתי כי אינני בנוי להפקה הוליוודית, ולבסוף נאלצתי לדבוק ביושרה המקצועית שלי ולהגיד 'לא'.
"זה לא שיגעון גדלות ודרישה לכוח, אבל אני באמת הבעלים הבלעדיים של ההפקות של סרטיי, ומסגרות אחרות כנראה לא ממש מתאימות עבורי. אנג לי עשה עבודה יפהפייה, אבל אני הייתי מכניס יותר תשוקה מינית, כי בסיפור המקורי יש הרבה תיאורים של סקס כמעט חייתי, הקירבה ביניהם מאוד מורגשת. הייתי שמח לראות יותר את שני הגיבורים מממשים את אהבתם".
עולם מקביל
מבילי ויילדר ועד אלפרד היצ'קוק, אלמודובר מדבר רבות על ההשראה שהעניקה לו הוליווד לאורך השנים. אך לפני שנתיים, עת נכח בטקס האוסקר כאשר סרטו "כאב ותהילה" היה מועמד בקטגוריית הסרט הבינלאומי (לשעבר הסרט הזר) ואז נשאר בלוס אנג'לס למסע יחסי ציבור, הוא קיבל משהו בלתי צפוי - קורונה.
"עוד לפני שהעולם נסגר עם התפרצות המגיפה אני כבר הייתי חולה. הבנתי שנדבקתי בלוס אנג'לס כשבאתי לאוסקר בחודש פברואר, פיתחתי בהדרגה סימפטומים של שפעת ונפלתי למשכב בביתי. לאט לאט התחלתי להבין במה מדובר ואז כבר הוכרז הסגר, כשמצבי כבר השתפר והייתי אחרי המחלה. החלטתי לצאת לסיבוב מחוץ לבית ומצאתי את מדריד נטושה כמו עיר מדבר, מצב מוזר לגמרי", הוא מגלה בתום הקרנה מיוחדת של סרטו החדש "אמהות מקבילות" בתיאטרון הסיני הנודע בשדרת הוליווד.
"הסגר שהוטל על מדריד נמשך שלושה חודשים, ולי ממילא יש הרגל להיות לבד בבית, אז הבדידות בבית לא היתה מצב חדש עבורי. ניצלתי את העובדה שלא היו חיי חברה, והתרכזתי בכתיבה. בקורונה, סביב הטרגדיה והכאב הרבים שבאו לחיינו, הדרך שלי להתקדם הלאה היתה בעשיית סרטים.
"כשאני כותב או מצלם סרט אני מרגיש הרבה יותר חופשי מאשר בחיי האמיתיים. אני לא יודע למה. במציאות היומיומית שלי אני לא כל כך מלא תעוזה ואומץ כמו כשאני עובד על תסריט או על סט צילומים. תהליך היצירה הוא הזמן הפורה שלי, ובקורונה העדפתי להתמקד יותר בעבודה מאשר לראות את כל הצער שקורה. אבל קולנוע מאז ומתמיד היה בריחה מהחיים עבורי, מבלי שיהיה מדובר בטרגדיות או במגיפה. סרטים לוקחים אותי לעולם מקביל שבו אני מרגיש הרבה יותר טוב.
"לדוגמה, התסריט לסרט החדש היה למעשה טיוטה שהתחלתי וזנחתי בעבר כי לא אהבתי את התוצאה. פתאום הגיעה הזדמנות למצוא נקודת מבט חדשה והתמסרתי לכתיבה של 'אימהות מקבילות' לאורך אותם שלושה חודשים. ואני דווקא מאמין שאין טעם לחזור אחורה בדרך כלל. אם סיימתי סרט אחד, הרבה יותר בריא לי לחיות איתו כפי שהוא ולא להביט לאחור ולחשוב מה הייתי עושה אחרת. ישנן נסיבות ומורכבויות שבגללן סרט יצא לבסוף בצורה מסוימת ומוטב לבריאות הנפשית להכיר ברע כמו בטוב. אחרת אתה מפתח אובססיות ואף פעם לא נפטר מזה. זה פתרון קל ללכת לאחור ולעשות מחדש דברים קיימים, החוכמה היא לכבד אותם כפי שהם".
אמת מול מציאות
"אימהות מקבילות" של אלמודובר, שעולה כעת לאקרנים בארץ, עוקב אחר שתי אימהות טריות שגורלן נקשר כשהן יולדות באותו יום, כל אחת הופכת לאם חד־הורית באופן בלתי צפוי. ג'ניס, שאותה מגלמת זוכת האוסקר פנלופה קרוז, חברה קרובה של אלמודובר ומוזה שלו שכיכבה בשבעה מסרטיו, היא צלמת קרייריסטית מצליחה שמחליטה לשמור היריון שנוצר כתוצאה מרומן חולף, מתוך הבנה שבגילה אולי זוהי ההזדמנות האחרונה לאימהות, ואילו אנה (מילנה סמית) היא נערה מפוחדת בהיריון לא מתוכנן אשר נתמכת על ידי אמה, שחקנית שחולמת להצליח בגדול.
במקביל, הדמות של ג'ניס מובילה ציר עלילה נוסף העוסק בפצע פתוח מההיסטוריה של העם הספרדי סביב קבר אחים המוני מימי מלחמת האזרחים במדינה בסוף שנות ה־30, שהסתיים בעלייתו לשלטון של הגנרל הרודן פרנקו.
הסרט גרף ביקורות מעולות מאז עונת הפסטיבלים בסתיו האחרון, לרבות הבכורה העולמית בוונציה, שם הוענק לקרוז פרס השחקנית הטובה ביותר, והוא היה מועמד לשני אוסקרים ושני פרסי גלובוס הזהב, אף שלא נשלח רשמית בתור הנציג של ספרד (האקדמיה הספרדית בחרה ב"הבוס הטוב" בכיכובו של חאבייר בארדם, בעלה של קרוז).
"הסרט עוסק באמת היסטורית מול מציאות אינטימית וזהות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתשוקה לאימהות במידה משתנה", הסביר אלמודובר בתום הקרנת הסרט בפסטיבל, "ישנן שתי נשים שהפכו במפתיע לאימהות ובנוסף אמה של אנה, שאין לה אינסטינקט אימהי והיא אדם די מרוכז בעצמו. מה שעניין אותי הוא לבחון את הפגמים ולהראות אימהות לא מושלמות, לרוב בסרטים שלי הדמות האימהית היא אחרת. לכן גם באתי בגישה של לייצר נרטיב דרמטי ומותח, להעצים את המלודרמה עם דמויות ראשיות שאולי אינן בהכרח מודל לחיקוי, אך עדיין מרתקות את הצופה.
"רציתי להראות שתי פנים של ספרדיות, האחת משוחררת ומודרנית, שג'ניס מייצגת, והשמרנית שמייצגת אמה של אנה והחינוך שהיא קיבלה בבית. הדמות מגדירה עצמה בסרט בתור א־פוליטית, אבל הסאבטקסט שכל ספרדי יבין מזה הוא שהיא ימנית ולא מעוניינת להודות בכך. אני לא רוצה לכנות אף אחת אמא רעה, אני מוצא עניין רב בנשים שזה לא בא להן באופן טבעי, פגשתי לא מעט כאלו בחיי, כאלו שעבורן זהו רגש לא נוכח והן מאוד מתמסרות לדברים אחרים בחייהן שהן מעדיפות. יש מי שיבטל זאת כאנוכיות מוחלטת אבל אל לנו לשפוט אותן".
על המוזה קרוז אמר הבמאי כי "לדעתי זאת הדמות הכי מורכבת שפנלופה גילמה אי פעם, כי היא נושאת כאב עצום. ההתנהגות שלה היא דבר אחד והתחושות הפנימיות שלה שונות, זה הצריך מורכבות פסיכולוגית כדי להדגיש את הסודות שהיא מחזיקה בבטן.
"פנלופה היא אמא מאוד שונה במציאות (לקרוז בת ה־47 שני ילדים עם בארדם, לאו בן ה־11 ולונה בת ה־8, ד"כ) אבל עוד כשכתבתי את התסריט ידעתי שאני רוצה אותה לתפקיד. היא חברה שלי כבר 20 שנה ומאמינה בי בצורה עיוורת. אני מאמין שיש לה יכולות עוד להפוך לבמאית יותר טובה ממני ביום מן הימים כי היא עובדת בנדיבות עצומה, היא תמיד נותנת מעצמה הכל כבר בשלב החזרות. זה משהו שבא לשחקן באופן טבעי, אי אפשר לזייף דבר כזה".
חיים בסרט
שערו הלבן פרוע, חולצה תכלת פרחונית עם ז'קט עור כחול אופנתי לגופו, ומשקפי שמש לראשו, אלמודובר בן ה־72 משדר נינוחות וקוליות בפסטיבל בעיר הסרטים לוס אנג'לס, עיר שאותה הוא פוקד לא מעט. בעבר הוא גם שימש אוצר אמנותי אורח בפסטיבל, והנחה כיתת אמן שבה הקרין קטעים מסרטיו הראשונים. במהלך אותו אירוע צץ מהקהל במפתיע חבר ותיק בשם אנטוניו בנדרס, שעשה אצלו את הופעותיו הראשונות על המסך הגדול, אבל הפעם הוא יותר רציני ומדגיש את המרכיב הפוליטי שהוא חלק בלתי נפרד מהסרט.
"אחרי שהסרט הזה יצא בספרד קיבלתי תגובות ותודות ממשפחות של קורבנות המלחמה שיצאו לקרב ומעולם לא חזרו, וככל הנראה נמצאים באחד מקברי האחים שנחפרים על ידי ארכיאולוגים. זהו נושא שלא מדברים עליו מספיק. אני מאמין שהמצב מתחיל להשתנות, כי זה מייצר דיון פוליטי. אנשים דורשים פשוט מאוד שיהיה קבר עם השם של סבא שלהם או סבא רבא שלהם, מקום עלייה לרגל להניח פרחים או להתפלל. זה לא פצע שמוטב לא לגעת בו, אלא סוגיה שמחייבת התייחסות.
"לכן זוהי גם נקודת המוצא שממנה מתחיל הסרט ואחרי שמתרחקים מהנושא חוזרים אליו בהמשך. ניסיתי לשקף את המציאות הכי קרוב לאיך שזה בחיים, ואני מרגיש שבאופן מסוים מסתתר פה סרט תיעודי בסופו של דבר. ספרד תמיד היתה מפולגת פוליטית, אבל לבחירה של טראמפ היתה השפעה נוראית עלינו ועל כל העולם, ימין קיצוני כמו שהרבה זמן לא נראה.
"יותר מ־40 שנה אחרי שפרנקו הלך לעולמו פתאום צצה מפלגת ימין קיצוני, כאילו שכחנו את ההיסטוריה ומלחמת האזרחים שלנו. טראמפ העיר את כל המשוגעים בעולם שהרגישו שאם לו מותר לומר ולעשות הכל באכזריות ופשיזם, למה שגם הם לא יצטרפו. וזה התפשט לכל מקום לצערי, לה פן בצרפת ובולסונארו בברזיל. זה הכל אפקט טראמפ, לא היה יותר פחד לבטא שנאה וזה סלל את הדרך לאכזריות פיזית, תקיפות הומופוביות, שנאת זרים. כל הערכים שלמענם נלחמנו כל השנים נמחקו, וכל הרעות החולות צצו מחדש מכל עבר ובמלוא הכוח וזאת תחושה פסימית למדי.
"מאידך, לדור הצעיר שנולד במאה הנוכחית יש צרות משלהם והם די עסוקים בעצמם. הם טרודים בענייני זהות וגם חלקם מתייחסים לזהויות של הסביבה שלהם ולשינויי אקלים, שאת זה דווקא אני שמח לראות. אבל הם לא מכירים את ההיסטוריה, היא רחוקה מהם כל כך. וכשהסרט יצא בספרד היו אמנם תגובות טובות, אבל קיבלתי הרגשה שאנשים היו מעדיפים שאני לא אגע בנושאים ההיסטוריים הכואבים, זה משהו שאין להם עניין להציף אל פני השטח. אולי הייתי מעדיף שבמקום לשמור בבטן ולהצניע היה פורצת מחאה. אבל כנראה שמעלימים עין מהמציאות".
העור שבו הוא חי
אלמודובר נולד בספטמבר 1949 בעיירה כפרית בשם קלסדה דה קלטרבה במחוז קסטיליה־לה מאנצ'ה במרכז ספרד. אביו היה יצרן יינות מקומי ואמו סייעה בקרוא וכתוב לשכנים אנאלפביתים. יש לו שתי אחיות בכורות ואח צעיר, אוגוסטין, שהפך ברבות השנים לשותפו ליצירה ומפיק את סרטיו. בגיל 17, למורת רוחם של הוריו, אלמודובר עבר למדריד ועבד לפרנסתו כמוכר בשוק הפשפשים בעיר וכן במשרדי חברת טלפונים גדולה, כאשר את כל זמנו הפנאי הקדיש ללמידה עצמית של עשיית סרטים, היות ובית הספר הלאומי ללימודי קולנוע נסגר על ידי פרנקו.
אחרי שצמח בסצנת האוונגרד ועסק בתיאטרון, בכתיבת מאמרים תחת שם עט ואף שר בלהקת פאנק־רוק בסוף שנות ה־70, אלמודובר השלים את סרטו הראשון באורך מלא "פפי, לוסי, בום ובחורות רגילות אחרות" ב־1980 ובשנים הבאות הצליח להשיג יותר מקורות מימון ולביים עוד סרטים עד הקומדיה "נשים על סף התמוטטות עצבים" מ־1988 שהעלתה אותו רשמית על הגל וזכתה להצלחה בינלאומית, כולל מועמדות לאוסקר לסרט הזר.
בפסלון הנכסף זכה ב־1999 על סרטו "הכל אודות אמא", שעליו גם זכה בגלובוס הזהב ובפרס הבימוי בפסטיבל קאן. כעבור שלוש שנים זכה באוסקר נוסף, עבור התסריט המקורי של "דבר אליה", שעליו גם היה מועמד באותה שנה בקטגוריית הבימוי בפעם הראשונה והיחידה עד כה שבמאי ספרדי התברג לקטגוריה היוקרתית. בין סרטיו הבולטים ניתן למנות גם את "חינוך רע", "לחזור" ו"העור שבו אני חי", שממשיכים לעצב את סגנונו הראוותני עד היום.
אלמודובר הוא גיי מוצהר ובשני העשורים האחרונים נמצא בזוגיות עם הצלם פרננדו איגלסיאס, שגם מופיע פה ושם בתפקידים קטנים בסרטיו.
לצד קרוז ובנדרס, בין המוזות הקבועות שלו המכונות "נערות אלמודובר" בולטת רוסי דה פלמה בעלת האף המחודד והמראה הייחודי, שאולי מסמלת יותר מכולן את התשוקה שלו לחגוג נשיות על המסך בכל הזדמנות. "הפחד הכי גדול עבורנו הגברים הוא אימפוטנציה", הוא אומר, "כשהייתי ילד בספרד שאחרי מלחמת העולם השנייה, הייתי מוקף בנשים, גברים לא היו בסביבה יותר מדי. הם חזרו הביתה מאוחר בסוף כל יום והיו מנותקים ממה שבאמת קרה בתוך המשפחה. נשים כמו אמא שלי והשכנות שהכרתי פיתחו מנגנוני הישרדות ולחימה, ועדיין כשהגבר הגיע הוא היה הסמכות, קיבל יחס של מלך. אבל בפועל הנשים הן ששלטו. ואני מאמין גדול במטריארכיה. ככל שגברים יכירו בכך, האפליה המינית תיעלם. ביצירה שלי אני מאוד מושפע מהנשים שהכרתי בילדותי. הן היו בעלות נוכחות והומור, ללא דעות קדומות והבנה של החיים האמיתיים. הן היו בית הספר שלי כיוצר קולנוע".
איך היית מאפיין את החותם שלך?
"כל מי שצופה בסרטים שלי יכול להבין לבד שמי שיצר אותם הוא כנראה אדם מוזר (צוחק). אבל אני חושב שאני קודם כל סקרן, מבחינתי אסור ליוצר טוב לפחד מהסיכונים בדרך וזה משהו שתמיד ליווה אותי מסרטי הראשון. אני עובד ומתמודד עם המכשולים בדרך, ובכל פעם שאני מתגבר על מכשול כזה, אני מרגיש הרבה יותר נוח עם עצמי. אני משתדל לפעול בספונטניות, שהדברים ייצאו באופן טבעי ולא מאולץ, אבל זה לא אומר שכך אני בחיי האישיים. אני עושה את ההפרדה.
"היו דמויות בסרטים שלי של אנשים מהתעשייה, אפילו במאים, אבל הם לא מראה שלי. דווקא הדמויות האחרות שמפוזרות מכל עבר משקפות יותר את פדרו האמיתי. מילדות הייתי זה שמסתכל מהצד על הנשים הנהדרות שלצידן גדלתי. נשים ואימהות תמיד ריתקו אותי ולכן זהו מוטיב חוזר אצלי. נשים שעומדות ללדת מעניינות אותי, או אימהות יותר קשוחות שמצטיירות כאכזריות, אבל בפועל הן פשוט מנסות לשרוד. לסיפורים שלהן הלב שלי הולך. אני מהבודדים שנמשכים לדברים הלא שגרתיים הללו וזה מה שמייחד את הסרטים שלי".
מה דעתך על עידן הסטרימינג?
"זו דאגה גדולה עבורי, כי מבחינתי סרטי קולנוע הומצאו על מנת להיות מוקרנים בחללים גדולים. אני תמיד חושב שהמסכים צריכים להיות גדולים מהצופה שאמור לצפות בהם כמו ממעוף הציפור. אי אפשר להיטמע במדיום הקולנוע כשאתה צופה בו דרך טלוויזיה בסלון או אפילו במערכת קולנוע ביתית. לכן אני חושש שהאינטימיות הזו בסכנה. והנה, בספרד כבר נסגרו בשנים האחרונות מאות בתי קולנוע. אלו חדשות רעות עבורי.
"צופים צעירים עלולים להחמיץ את החוויה לצפות באפוס קולנועי כמו 'לורנס איש ערב' על מסך גדול. ואין לי שום דבר נגד פלטפורמות הסטרימינג כי אני שמח שהן מייצרות מקומות עבודה בכל הענף ומקדמות חידוש אמיתי בדרך להביא סיפור. אבל אני מרגיש שמחובתי להגן על דו־קיום בין כל המדיומים האפשריים, מהסלולר ועד למסך הגדול, לכולם יש מקום להנגיש תוכן לצופה. הדעיכה בנתונים בקופות אינה מצב בלתי הפיך לדעתי. אנשים עדיין רוצים את החוויה של להיות קטנטן מול מסך גדול וסיפור ענק, וזה יכול לקרות רק בקולנוע".
dcaspi@goldenglobes.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו