מצת קרב: הצבא צועד על קיבתו

לפני הרבה שנים קבעו חז"ל את הכלל שאין אדם מתקנא בבנו, אבל אני חייב להודות שלא פעם המציאות קוראת תיגר על המוטו הזה. קחו, למשל, אותי. מאז שהבן התגייס, ועל כך כבר כתבתי בהרחבה, אני לא מפסיק להשוות. כמו כולם, גם אני זוכר פרטים מסוימים משירותי הצבאי. ברור וגם מובן שיש דברים שאסור לשאול עליהם, אבל על מה שמותר אני שואל ושואל. חלק ממני מתעניין מתוך דאגה אבהית טבעית, אבל אני מודה שיש בי גם חלקיק ששואל מתוך הטירון הדפוק שהייתי אני לפני איזה נצח וחצי.

- כמה יוצא לכם לישון?

"......."

- אהה. לא שאלתי כמה בשבוע... ו... כל לילה ככה?! מה אתה אומר, רצוף כאילו?... וכמה באוהל?

"איזה אוהל, אבא? מה אנחנו, אינדיאנים?"

פעם אחר פעם השיחה מתחילה ממקום של דאגה, אבל עד מהרה מתחילה לבעבע קנאה קטנה עם זיכרון ארוך.

- תגיד, איך המקלחות? יש לפעמים מים חמים? סיפרתי לך פעם על המקלחות במחנה 80?

הפעם התשובה שלו מצליחה לשתק אותי. טוב שהעליתי את הנקודה, כי מתברר שהזרם החם אצלנו בבית קצת חלש לטעמו. אפקט המסאז' העורפי לא זוכה למלוא העוצמה.

- ומה, בבסיס יותר טוב?

"סבבה לגמרי. כמו בחדר כושר".

ההשוואה בין הבית לבסיס לא באה לי טוב בכלל. כל מי שהיה איתי בפלוגה לא ישכח לעולם את ארוחת הצהריים ההיא. אוהל חדר האוכל היה ספוג שמנוניות, אבק ושביזות אין קץ שהצטברו אלה על גבי אלה במשך שנים, והוא רחש זבובים וניחוחות שאין להם שם, כך שהיית חייב להיות רעב כמו חייל כדי לגייס את היכולת לשבת שם.

באותה ארוחה הגישו לנו פתיתים, וזאת היתה דרך מעניינת לכנות גוש גדול, יציב ולא ברור. רובנו חשדנו כבר שהטבחים - נהגים בשלילה, למען האמת - היו שקועים בניסיון מדעי לחשוף את מסתרי הפחמימה הבראשיתית. לצד העניין הזה נח מה שאפשר לכנות עלבון מן הצומח. מין תקדיח צהבהב־אדמדם שחלם בנעוריו להיות סתם גיבץ', אבל אז נשרפה לו התחתית.

זה היה נורא, אבל חברנו הטוב עמוס ישב מול הצלחת ובלע בשקיקה כפות גדושות מכל הטוב הזה. פתאום הוא עצר, הוריד אגרוף על השולחן ואמר בקול: "מתי, מתי אמא שלי תלמד לבשל ככה?"

דממה כבדה נפלה על האוהל. אני חושב שחודשים אחר כך איש מאיתנו לא היה מסוגל להחליף מילה עם עמוס. בחור נחמד בסך הכל. ולחייל שלי יש ביקורת על המקלחות בבית.

• • •

לפני שבועיים כתבתי כאן על אכילה רגשית והמקום שלה בלוח השנה היהודי, ומאז הגיעו אלי תגובות שחלקן הביעו הזדהות וחלקן גם העלו נקודות למחשבה. המצות, למשל. הסיפור הכי בסיסי בתודעה של עם ישראל הוא יציאת מצרים. מי שמתפלל מזכיר את יציאת מצרים כמה פעמים ביום. אבל גם מי שלא, יזכיר את העניין הזה בכל הזדמנות שקשורה לזכויות עובדים, למהגרי עבודה ואפילו היום בנוגע לפליטי אוקראינה. ובפסח, כמובן.

בין שזאת אמת היסטורית ובין שלא, בסיפור האישי והלאומי שלנו היינו פעם עבדים, ואז יצאנו למדבר ונוכחנו לדעת שמול השאיפה לחירות של עם קטן, גם אימפריה גדולה תקרוס וגם הים ייקרע לשניים. זאת תמצית הזהות שלנו, ואותה חוגג חג הפסח. אבל מכל הזיכרון והחוויה של יציאת מצרים, מה שהפך לסמל המרכזי והקריטי של החג הוא השאלה הנצחית: מה אוכלים.

• • •

אנחנו יכולים לחשוב שבני אדם הם יצורים תבוניים שמבינים וזוכרים דרך הראש. אבל האמת היא שהסיפור הזה החזיק מעמד אלפי שנים בזכות העובדה שהוא החליט להמר על מערכת העיכול. אין שום מצווה בפסח לשחרר מישהו מהכלא, או לשבור סורגים או פשוט לנוח. איפה לנוח...

יש כל מיני דרכים לזכור ולהזכיר, אבל היהודים בחרו להתמקד בשני דברים: לאכול את מה שיוצאי מצרים אכלו. כלומר, מצה. ולא להתקרב למה שהם לא אכלו. כלומר - חמץ. זה התחיל מזיכרון ומורשת, ועם הזמן הפך להיות עניין רגשי לחלוטין. המצה היא סיפור אהבה (אנשים נעלבים עד עמקי נשמתם כשמישהו מעז לומר מילה רעה על המצה). והחמץ? היהדות כועסת על החמץ יותר משהיא כועסת על פרעה.

לכן זה לגמרי לא מפתיע שהשיחות הכי רגישות ביני לבין הבן החייל מתכנסות לעניין התזונתי.

- תגיד, זה נכון מה שאומרים שהאוכל הצבאי השתפר?

"איזה השתפר... שטויות", הוא מגחך לי בפנים. "תשמע אבא, לפני כמה ימים הגישו לנו לארוחת בוקר ופל בלגי".

- סליחה? נחנקתי לרגע.

"מה אני אגיד לך, הרגו את הוופל. יבש כמו קרקר. והמייפל לגמרי תעשייתי. כבר טעמתי כמה ופלים בלגיים בחיים, וזה אפילו לא בעשירייה הראשונה".

טוב, עם זה לא היו לי ממש כלים להתמודד. עשירייה ראשונה, עאלק. שקלתי לסנן קללה, אבל אצלנו לא מקללים אין פרונט אוף דה צ'ילדרן. אז המייפל אצלכם בבסיס הוא לא מאה אחוז טבעי מעצי האדר הבלאדיים של ערבות קנדה? והעולם שותק.

מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו? שאני אתחיל לספר מה אכלו אצלנו בגדוד? כן־כן, האם אני באמת אמור לעמוד מול הילד שלי ולתאר את שקיות הלחם הפרוס, שזכו להיפתח רק אחרי שמעט הטריות שהיתה בהן הפכה לאגלי זיעה שהצטברו בצד הפנימי של השקית? את הפעם ההיא שבה הנחנו פח גלי על מדורה כדי לטגן עליה פרוסות לוף בשמן מכונות? הראית פעם חביתה ירוקה־כחלחלה, יא איבני? אתה בכלל מבין את התהליך הפיזיקו־כימי שמעניק לחביתה את הגוונים האלה?

לספר לך, יקירי, כמה זמן אכלתי רק חלווה, כי כבר לא הייתי מסוגל להתקרב לשום דבר אחר במנות הקרב? למה אתה חושב שלדור שלי יש כבוד כזה לחלווה עד עצם היום הזה? ולמה אתה חושב שדווקא אנחנו, ילדי המרגרינה, אבקת המרק והממרח־צמחי יימח שמו, חוללנו את המהפכה הגדולה במטבח הישראלי, כולל לחמי מחמצת? סתם ככה?

ואז, תוך כדי שאני מתפלץ, הבנתי את אחת מנפלאות הפסיכולוגיה האנושית. מתישהו, תוך כדי החלפת רשמים עם הדור הצעיר (יא מפונקים! יש לך מושג מה אנחנו אכלנו?), אתה מוצא את עצמך מתגעגע לדברים ששנאת, ובצדק. פתאום כל קציץ פיגולים משומר וכל חביתה מאתמול הופכים להיות אותות הצטיינות דה לה שמאטע בארון הגביעים המדומיין שאנחנו מאמצים לעצמנו.

זה לא שמישהו בחר לאכול ח'וביזה. ירושלמים רעבים בתקופת המצור ליקטו עשבי בר והכינו משהו לאכול, אבל שנים ספורות אחר כך זה כבר הפך לאגדה ולגאווה מקומית. ואולי זהו גם סיפורה של המצה. אבותינו התכוונו להכין פיתות. אפשר להבין אותם. תלאות המסע שיבשו את התוכניות, וגם זה מובן. ומתישהו, מן הסתם תוך כדי שיחות נפש עם הדור הצעיר והמפונק שלא הכיר את מצרים, מישהו זרק: "יש לכם מושג מה אנחנו אכלנו ביציאת מצרים?" והשאר היסטוריה.

shishabat@israelhayom.co.il