שאלת הקונצנזוס סביב הרב קנייבסקי

הרבה רגשות שטפו בתחילת השבוע את רשות הרבים בישראל סביב פטירתו והלווייתו של הרב חיים קנייבסקי, בעיקר בעקבות סיקורן של אלה בתקשורת. מבין כולם עלתה פתאום בשורה היסטורית: מעל מיטתו של הרב זצ"ל הוגדר מחדש המונח "קונצנזוס ישראלי".

מהו קונצנזוס ישראלי? לא מדובר על שותפות הגורל, שיודעת פעם בכמה שנים לשגר את כולנו למקלטים ופעם במילניום להכניס אותנו לסגרים ולכסות אותנו במסיכות. מהו קונצנזוס אזרחי, יומיומי, טריוויאלי, שהכל מתכנסים סביבו? התשובה פשוטה: אין דבר כזה. אין דמות שאנחנו יודעים להתכנס סביבה כולנו, אין מועד כזה, אין אידיאה כזו ואין רגע כזה. אין גם שיר כזה או תמונה כזו. פשוט אין.

על עם הפליטים הזה, השב לארץ אבותיו מכל מיני מקומות שונים ומשונים ומוצא בה שכנים שלא לגמרי מתיישרים עם הסיפור שלו, נגזר לקיים חברה שבטית ומפולגת שהדבר היחיד כמעט שמאחד אותה, חוץ מאימה וצלמוות, הוא הקיטור על הדיווח הדו־חודשי לרשויות המס. אין קונצנזוס ישראלי כי אין ישראלי אחיד. אין כאן מקום להאריך ולפרוס משנה בעניין, אבל על הנחת היסוד איש לא יחלוק: אין סיפור אחד שממש משותף לכל הישראלים. אפילו על הרעיון הציוני המקודש עצמו אנחנו מתכתשים כבר עשרות שנים.

מכאן נשאלת השאלה: אם אין קונצנזוס ישראלי, איך מחליטים מתי סוגרים כביש? מתי מפקיעים את שידורי הטלוויזיה לטובת שידור חי כשלא מדובר במלחמה או באירוע שבהגדרתו נוגע לכלל? ובכן, יותר מדי שנים היה ברור לכולם שגם חצי קונצנזוס, או רבע קונצנזוס – נחשב סיבה מספקת.

מפקיעים חופש תנועה לטובת מרתון עירוני וזמן שידור טלוויזיה לטובת הסתלקותה של דמות תרבותית, פסטיבל או אפילו הפגנה, למרות שכל אלה לא מעניינים את כלל הציבור אלא רק את חלקו. הגיוני, נכון? הבעיה היא שיותר מדי זמן ההגדרה הזו היתה חד־צדדית באופן בוטה. היא הופעלה רק כשהאינטרס היה של הקבוצה החזקה, לא של קבוצות המיעוט. כיוון שכך, היא לא היתה הכרעת פשרה שיתופית, אלא כופה ולא הגונה.

גם בהלוויה של אביו של הרב קנייבסקי, לפני כמה עשורים, השתתפו מאות אלפים, אבל לא עלה על דעתו של איש בתקשורת לדווח עליה, וודאי שאף אחד לא חשב לסגור את כביש גהה עבור משהו שמתרחש אצל "ההם". אבל השבוע, כשישבנו חמישה דוסים באולפנה של סיון רהב־מאיר בערץ 12 והספדנו את רֶבּ חיים, לא הרגשתי כופה או משתלט, גם כשהצופה נרקיס תהתה בראיון טלפוני מדוע על ילדיה ללמוד בזום לרגל הלוויה של מישהו שהיא לא מכירה. מה כן הרגשתי? גאולה גדולה. ניסיתי להסביר לנרקיס שזו גם ההזדמנות להודות לה ולמאות אלפי חבריה על ההבנה ועל הסלחנות; ליבי אומר לי שגם הם הבינו את גודל הרגע. השבוע הגדרנו מחדש את מושג הביחד הישראלי.

kobiarieli@gmail.com