שמש העמים: שופטת הכדורגל בועטת במוסכמות

השבוע ציינו את יום האישה הבינלאומי, אז תרשו לי את החמישה סנט שלי לשים על מיתר שמש. בעיסוקה המרכזי בחיים, שמש בת ה־31 היא סגנית מפקד בית הספר לכושר קרבי במכון וינגייט, בדרגת רב־סרן. עיסוקה המשני, שאליו היא מתייחסת כאל מפעל חיים, הוא שופטת כדורגל. בעונה הנוכחית היא שופטת רביעית בלא מעט משחקים בליגת העל לגברים, ויש סיכוי לא רע שעד סוף העונה תנהל משחק כשופטת ראשית. בכך תצטרף לספיר ברמן, השופטת הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, שהפכה העונה לשופטת בליגה העליונה.

לפני פחות משנתיים, כששפטה משחק בליגה השנייה בין מכבי פ"ת לבית"ר ת"א בת ים, צעק לעבר שמש הבעלים של פ"ת אבי לוזון, בעבר הלא רחוק יו"ר ההתאחדות לכדורגל, את הדברים הבאים: "אין לך מושג בכדורגל, מזל שעלינו ליגה שלא נצטרך לראות אותך שוב, כי לעולם לא תגיעי לליגת העל. אין לך מקום בכדורגל ועדיף שתפרשי". פ"ת ולוזון נקנסו בקנס אזוטרי שלא הזיז להם את קצה הפופיק, אבל צחוק הגורל הוא שבעוד מעמדה של מיתר שמש בליגת העל מתחזק, פ"ת נלחמת על חייה במאבקי הישרדות ולא בטוח שבעונה הבאה שמש ולוזון ייפגשו באמת באותה ליגה, הפעם לצערו של האחרון.

מיתר גדלה עם אחותה הבכורה צליל ביישוב גבעת אלה שבעמק יזרעאל, בבית ספורטיבי עם אבא שאהב מאוד כדורגל. באין לו בנים, ניסה האב לעניין את צליל במשחק, אבל לא מצא אוזן קשבת והיום הבת היא רופאה.

מיתר היתה ילדה עם לקויות למידה והפרעות קשב, וכדי שתכין שיעורי בית אביה ישב לידה ובין שאלה ותשובה הם שיחקו בבית כדורגל ושברו חפצים, אבל השתפרו בכל התחומים.

בגיל 7 נכנסה מיתר לחוג כדורגל של הפועל חיפה בנהלל, ומכיוון שבסוף שנות ה־90 לא היו קבוצות של בנות, האפשרות היחידה היתה להשתלב עם הבנים. מההתחלה הרגישה זרה בנוף, אבל לקראת גיל 12-11, כשההבדלים הפיזיים לעומת הבנים החלו לתת את אותותיהם, היא הרבתה לשבת על ספסל המחליפים ושק התסכולים החל להתמלא, כי מי רוצה לבזבז את כל השבת בנסיעות ולא לראות דקה במגרש.

מיתר לא ויתרה, אבל הקשיים התגברו. היא זוכרת משחק בקריית חיים שבו היתה אמורה לשחק, אבל לבסוף לא שותפה. הקבוצה שלה ניצחה, ואחד הנערים ניגש אליה ואמר: "גם בעוד 100 שנה לא תשחקי. אין לך סיכוי". היא חזרה הביתה בבכי, אבל אז גם הפנימה שאין לה יותר מקום במסגרת הזאת.

היא המשיכה להיות קפטנית של נבחרות בית הספר בכל הענפים, רק לא בכדורגל, ובגיל 16, בזכות חיבור בין אביה לשופט שמוליק שטייף, החליטה לעבור קורס שופטים ובחורף 2006 הפכה לקוונית בליגות הילדים.

מיתר זוכרת את אותו בוקר בנוף הגליל, אז עוד נצרת עילית, כשהגיעה להיות קוונית בליגת ילדים. השופט ועוזרו נתקעו בדרך בגלל פנצ'ר ולא הצליחו להגיע, והיא הוקפצה לעמדת השופטת הראשית והעבירה את המשחק בהצלחה בלי עוזר או שופט קו. אחד ממבקרי השופטים, שהיה במשחק, ניגש אליה ואמר ששפטה מצוין, והיא סיימה להיות שופטת קו ובגיל 17 היתה כבר שופטת מרכזית בליגות הנמוכות. בהתחלה נתקלה באותם פרצופים מופתעים של שחקנים שלא ציפו לראות אישה מנהלת את המשחק, אבל לאט־לאט בנתה לעצמה שם ומעמד.

במהלך הקריירה התמודדה עם מהומות, מכות בין שחקנים והתפרצויות של אוהדים. במשחק ליגה ג' בדלית אל־כרמל, למשל, שרקה לסיום כשהבחינה במהלומות בין שחקנים מחליפים משתי הקבוצות. "ראיתי אלימות ושמפוצצים את העוזרים שלי במכות והבנתי שלא משנה מה - בי לא ייגעו. ירדתי בטוחה בעצמי מהדשא, ואף אחד לא התקרב אלי".

המעבר של שמש מהליגות הנמוכות לליגה א' היה ממושך ועמוס מכשולים. היא מבטיחה שבספר שתוציא יום אחד תכתוב הכל, אבל בינתיים, בתמיכת יו"ר איגוד השופטים רונית תירוש והמנכ"ל יריב טפר, הפכה בשלוש השנים האחרונות לשופטת מן המניין בליגה הלאומית והיא האישה היחידה שם. כמו כן, קיבלה תג של שופטת בינלאומית במשחקי נשים ובדצמבר האחרון שפטה במקודמות המונדיאל את צפון אירלנד נגד בוסניה. בצפון אירלנד, היא אומרת, כדורגל הנשים יותר פופולרי מזה של הגברים ולמשחק הגיעו 6,000 צופים. היא שפטה גם במשחק ליגת האלופות לנשים בין קבוצות מטורקיה ומאוקראינה, והחלום הבינלאומי שלה הוא לשפוט במונדיאל הנשים. כדי שזה יקרה היא צריכה לקפוץ מדרג 1 לדרג 3 - מתוך 5 דרגים בסך הכל.

• • •

האלימות בכדורגל כאן, לצד השפיטה המקילה של בתי הדין המשמעתיים, יביאו על הכדורגל שלנו חורבן. האסונות מתרחשים כמעט בכל שבוע, אבל מתים באלונקות כבר סומנו מלמעלה. לפני עשרה ימים שפטה שמש משחק ליגה לאומית בין כפר סבא לנס ציונה. רבע שעה לסוף אישרה שער לנס ציונה, למרות שבכפר סבא טענו לאופסייד. בליגה הלאומית אין ניידת VAR, שמש קבעה שער, ובסיום המשחק, כשהיתה בדרך למכוניות ולמרות מאבטח ומלווה, עשרות מאוהדי כפר סבא חיכו לה, לשופט הרביעי יואב מזרחי ולקוון חי זומר, ושלושתם חטפו יריקות וקללות. ומה בבית הדין? על לאתר ולשפוט את הפורעים אין מה לדבר, אז קונסים את כפר סבא ב־7,000 שקלים - ונקסט.

שאלתי השבוע את מיתר, שגם אחראית לפרויקט פיתוח השופטות באיגוד, בשביל מה לה כל זה. "אני מאוהבת במקצוע שלי", ענתה, "אומרים עלי שאני לא שפויה ולא אפויה, ואני יכולה להבין שיש בזה משהו לא הגיוני. לא משנה מה אשפוט - תמיד אצא לא בסדר בעיני אחד הצדדים, אבל השיפוט היה הדרך שלי לחזור לכדורגל אחרי שנדחיתי כשחקנית. אני באה מעולם של ניהול ופיקוד וזה נותן לי אדרנלין".

ומה החלום?

"להתברג למונדיאל, להיות שופטת מן המניין בליגת העל ולשפוט בגמר גביע המדינה של הגברים, כי את גמר הגביע לנשים שפטתי כבר כמה פעמים".

לשפוט גמר גברים זה אכן נצחון נשי מובהק.

Aviadp65@gmail.com