מורה בקצב: נדב כהן הוא מחנך מיוחד

"אני עוצם את העיניים ומדמיין את נדב של אז. ילד יפה, טוב לב, אהוב על חבריו, אבל מה לעשות - לא על מוריו, ולא בגללו!". כך כתב ישראל חג'בי, לשעבר מנהל בית הספר היסודי בקריית ארבע, בהודעת פייסבוק לתלמיד שנכשל אצלו לפני כ־30 שנים. "לא השכלנו להגיע אליך. בזכות הוריך, שנלחמו עליך כאריה ולביאה וידעו כמה טוב טמון בך, הצלחת לחשוף חלק מהאוצרות שטמונים בך. אני עוקב אחריך ומתפעל, וליבי מתרחב בכל פעם מחדש".

בעוד חודש יחגוג נדב כהן את יום הולדתו ה־40, יחד עם אשתו מעין ושני ילדיהם המאומצים, בן 4 ובת תשעה חודשים. כשיביט במראה, הוא יראה את "נדב של אז", הילד שמערכת החינוך הקיאה מתוכה, שנשר מהלימודים בכיתה י' רק כדי לחזור בתור מורה. הוא ניצח את המערכת, והיום סוגר מעגלים מול המורים והמחנכים שלא האמינו בו, ושאותם הוא פוגש כשהוא בא לבתי הספר שלהם כמרצה מוכר מטעם משרד החינוך.

זיכרון ראשון: מורה מכאיב

"הזיכרון הראשון שלי ממערכת החינוך היה כשהייתי בן 5, בהכנה לכיתה א'. שיחקתי עם שאר הילדים, וכשקראו לנו לבוא לשבת, לא רציתי. המורה תפס אותי באוזן וסובב אותה. זו היתה חוויה מטלטלת. באותו רגע החלטתי לפוצץ את העסק וסירבתי ללמוד באותו יום.

"האירוע הזה אולי מקמט לתוכו את כל הטעות בגישה כלפיי: הייתי ילד שובב ומרדן, שאוהב לעשות צרות, וכל מה שהייתי צריך זה מורה אחד שיאמין בי, שידבר איתי ולא יילחם בי. לא מצאתי אחד כזה".

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

כהן נולד במבשרת ציון במשפחה דתית, בנם של דוד (65, מוהל ומשגיח כשרות) ודבורה (61, מורה. כן, מורה). הוא שני בשמונה אחים ואחיות. כשהיה בן שנתיים נדדה המשפחה לקריית שמונה, כעבור שנתיים עברו להתנחלות אפרת, וכשהיה בן 5 קבעו את ביתם בקריית ארבע.

עד כיתה ח' הוא למד בבית הספר היסודי בתלמוד תורה חברון עם בנים בלבד. ואולי "למד" הוא מינוח מוטעה.

 

"היו לנו הרבה שעות תורה, והשינון הזה היה קשה לי מאוד. לא היה מי שיסתכל עלי. היום אני מבין שהמורים שלי היו במלחמת הישרדות. הם בסך הכל רצו לגמור את היום וללכת הביתה. אבל להיות מורה זו לא עבודה מול מחשבים, זו עבודה מול נשמות. 

"כל הזמן נתנו לי להרגיש סוג ב'. אומרים לך שאתה לא טוב ומעוררים בך כזה אנטגוניזם, שאתה כבר רוצה להראות להם מה זה לא טוב. זה היה מעגל קבוע: מוציאים אותך מהכיתה, אתה נשלח למנהל, שולחים מכתב הביתה, מזמינים את ההורים, משעים אותך, מחזירים. להורים שלי היה קשה מאוד איתי. בימים של אז, ובעיקר עם אמא שהיא מורה בעצמה, הגישה היתה שהמורה תמיד צודק".

עוד בנושא: 

• בירושלים - החינוך עובר במשפחה

• המבחן של בתי הספר הדמוקרטיים

• התחזית: יותר תלמידים יהודים, פחות תלמידים ערבים

• מצלמות בגנים? התמריץ הכספי לא אושר

• בלי לשבור את הראש: מתכונים לארוחת עשר

• מורים? אל תפרסמו תמונות ברשתות החברתיות

הוריה של אמו היו ממקימי היישוב היהודי בחברון. סבו, יצחק הראל (81), מתגורר בקריית ארבע עד היום. סבתו המנוחה, חנה, פתחה חנות כלבו במקום. "עבדתי אצלה כילד, והיא הראשונה שממש האמינה בי. עם כל הצרות שבהן הסתבכתי, היא תמיד חיזקה אותי ואמרה: 'נדב, אתה הכי טוב'. ממנה למדתי להתנהל מול אנשים.

"ההורים שלי השקיעו בי שעות, ישבו איתי ולימדו אותי. כשהגעתי לגיל 13, הבנתי שאני צריך לחשב מסלול מחדש. הציונים שלי היו סביב 60-50, אבל היו גם מבחנים שקיבלתי בהם 10 ו־13. ידעתי שהתעודה בכיתה ז' היא התעודה המכריעה כדי להתקבל לישיבה תיכונית טובה וקיבלתי החלטה: ביקשתי מההורים להישאר כיתה ולחזור שוב על כיתה ז', כדי לפתוח דף חדש ולהשתפר.

"מנהל בית הספר לא כל כך רצה לסבול אותי עוד שנה, אבל בסוף השתכנע".

לא קל לראות את החברים שלך מתקדמים לכיתה ח' בזמן שאתה נשאר מאחור.

"מבחינה חברתית זה עבר בקלות, כי החלטתי שאני רוצה התחלה חדשה. אבל אלה אותם מורים, אותה מערכת, ואף אחד לא האמין לי. בכל פעם שקרה משהו בכיתה, מייד האשימו אותי".

נפילה כואבת

אחרי לא מעט תלאות, הצליח כהן לסיים את לימודיו בקריית ארבע בכיתה ח'. הציונים שלו לא השתפרו באופן קיצוני. בינתיים, חזר להתגורר עם משפחתו באפרת.

"הישיבות התיכוניות הראשונות שפנינו אליהן לא קיבלו אותי, ובסוף הגעתי לפנימייה באיתמר. שנאתי את המקום הזה. היינו לומדים עד 21:00 בכל יום וחוזרים הביתה רק פעם בשבוע. לא הפכתי לתלמיד מצטיין והציונים שלי נעו סביב ה־70.

"זה לא שסבלתי מהחיים. הייתי ילד שמח, מוקף חברים, משחק בחוץ, אלוף בגולות ובגוגואים. גם שם לא עשיתי חיים קלים למערכת, אבל אז התרחש האירוע ששבר אותי סופית.

"זה קרה בתחילת כיתה י', זמן קצר לפני חנוכה. המחנך שלנו מכיתה ט' המשיך לשנה נוספת, והוא אף פעם לא החזיר לנו מבחנים. כשהיינו שואלים למה, הוא תמיד אמר שיסביר לנו בסוף י'. יום אחד ראש הישיבה שלח אותי עם שקית לתיבת הגניזה של היישוב, שאליה זורקים כתבי קודש שאין בהם שימוש. בתוך התיבה מצאתי סידור תפילה שמצא חן בעיניי, וכשהוצאתי אותו, נפלה שקית וראיתי בה את כל המבחנים של הכיתה מהשנה הקודמת. המחנך אפילו לא טרח לבדוק אותם.

"זה הטריף אותי. חשבתי לעצמי, על סמך מה הבנאדם נתן לנו בכלל ציונים? לקחתי את כל המבחנים וסידרתי אותם על שולחן המורה בכיתה. סיפרתי רק לחבר אחד מה קרה, ובינתיים התחלתי להדליק את כל החבר'ה: 'מה קורה פה?', 'מה זה המבחנים האלה' - בלי לספר להם שאני שמצאתי ושמתי אותם שם.

נדב כתלמיד. "המנהל בבית הספר לא רצה אותי"

"המורה, אדם גדול גוף, נכנס לכיתה. כולם עמדו בשקט. מהר מאוד הוא ראה את ערימת המבחנים על השולחן שלו וקלט מה קרה. הוא התחיל לצרוח: 'מי עשה את זה? מי עשה את זה???'. אף אחד לא ענה.

"אחרי דקה, שנמשכה כמו נצח, אמרתי שזה אני. שאלתי, 'מה קרה? עשיתי משהו רע?'. הוא צעק עלי שאצא החוצה, ולא הסכמתי. הוא התחמם עוד יותר, ואני המשכתי לסרב. ואז הוא פשוט איבד את זה וזרק עלי את הסטנדר (הדוכן שעליו נשענים המורים בישיבות; א"ו). 

"הייתי בהלם. רצתי משם באמוק של החיים, והוא המשיך לרדוף אחריי בכל שטח הישיבה. כולם יצאו מהכיתות והסתכלו. ואני, תוך כדי הריצה והפחד, היה לי רק דבר אחד בראש: איך אני דואג שלא אחזור עוד למקום הזה.

"עברתי ליד חבר שמעשן וביקשתי ממנו שיזרוק לי סיגריה. נכנסתי לחדר של ראש הישיבה, התיישבתי על הכיסא שלו והתחלתי לעשן. כשהרב בא, הוא התחיל לצעוק עלי: 'אנחנו נעיף אותך מכאן!' ואני רק המשכתי להקניט אותו ועניתי: 'אתם ישיבה קטנה, אתם תמיד תחזירו אותי, אתם פחדנים'. ידעתי שאחרי דבר כזה כבר לא יחזירו אותי".

מחוץ למסגרת

ראש הישיבה הודיע להוריו של כהן שהוא מסולק "בגלל בעיות התנהגות". "הם לא אמרו מילה על הסטנדר שהמורה העיף עלי, וגם אני לא סיפרתי להוריי מה קרה, כי פחדתי שהם יצדיקו את המורה. רק לפני עשר שנים, בשיחה בארוחת שבת, כשהייתי כבר בן 30, גיליתי להם. אמא שלי לקחה קשה את הסיפור הזה, ואת העובדה שלא ידעה בזמנו מה קרה שם באמת".

באמצע כיתה י' נותר כהן ללא בית ספר. "היתה תקופה קשה עם ההורים. שמעתי מהם המון משפטים בסגנון 'מה תעשה עכשיו? לאן תגיע בחיים?' אבל לא הייתי מוכן לחזור למערכת הזאת. לא הייתי מוכן להיות במקום שבו לא טוב לי. 

"זמן קצר אחר כך רשמו אותי לאיזושהי ישיבה בקריית מלאכי, כדי שירגישו שאני קשור לאיזושהי מסגרת. אבל כמעט לא הלכתי לשם".

איך אמא שלך, בתור מורה, התמודדה עם המצב הזה?

"זה לא היה פשוט לה. מבחינתה, לסיים י"ב היה המינימום של המינימום, גם אם צריך לשרוד בשיניים. אני חושב שהיא חששה גם ממה יגידו השכנים, והחברים, והאנשים בבית הכנסת, על זה שהבן של המורה בכלל לא לומד".

הוא עבד בעבודות מזדמנות, החל לשיר באירועים עם חבר קלידן, צבע בתים בחצי מחיר. בכל לילה ישן במקום אחר - פעם בבית, פעם בישיבה בקריית מלאכי, פעם אצל חברים.

"הסתובבתי הרבה ברחוב והכרתי עוד חבר'ה שהעיפו אותם מהמסגרות. הפכנו להיות קבוצה מגובשת. היו סביבי חבר'ה שהידרדרו לאלכוהול, לסמים ולגניבות, אבל אני הצבתי לעצמי קווים אדומים. הכי רחוק שהגעתי היה סיגריה פה ושם.

"ככה חייתי כמעט שלוש שנים, רק החופש עניין אותי. אף אחד לא אמר לי מה לעשות, יכולתי לקום מתי שאני רוצה וללכת לישון מתי שאני רוצה. הבגרויות לא עניינו אותי".

חזרה לתלם

ב־1999 התגייס כהן לצה"ל ושובץ כלוחם חי"ר בחטיבת הנח"ל. "היו אנשים שחשבו שאסתבך בצרות בתוך שבוע־שבועיים ושיעיפו אותי, והיו כאלה שאמרו, 'יאללה, שילך לצבא ויַראו לו מה זה'. ידעתי שעכשיו אני לבד, ואני צריך להוכיח את עצמי.

"בניגוד למה שחשבתי, זה היה הרבה יותר קל מבית הספר. אתה לא יושב מהבוקר עד הערב ללמוד, אלא נמצא כל הזמן במשימות, מטווחים, אימונים.

"בצבא פגשתי את האדם השני שממש האמין בי, אחרי סבתא שלי ז"ל. זה היה מ"כ בשם יוני גרינברג. בסיום המסלול, אחרי שמונה חודשים, הוא אמר לי: 'אני לא יודע למה הקב"א שלך כל כך נמוכה, אבל אתה עוד תהיה מפקד'.

"לפני חצי שנה מצאתי אותו בפייסבוק והתקשרתי אליו כדי להגיד לו תודה. היתה לו השפעה אדירה עלי".

כהן אכן יצא לקורס מ"כים ושירת שלוש שנים בפלוגה המסייעת של גדוד 932. חמישה חודשים לפני השחרור נסע בטרמפ לירושלים עם שכנה בת גילו. היא סיפרה לו שהיא משרתת במחו"ה אלון, שם מסייעים לחיילים להשלים את לימודי התיכון במסגרת הצבא, בלי בגרות. כהן הביע עניין.

"התחלתי ללמוד שם, וראיתי סביבי אנשים שלא יודעים לקרוא או לכתוב. מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. את מה שאני קלטתי בעשר דקות, הם עשו בשעה. ואז החלטתי שאני הולך לעשות בגרות.

"המש"קיות בבסיס היו בהלם. צחקו עלי, 'אנחנו למדנו שנים בשביל זה, איך תצליח?'

"נרשמתי ללימודים אקסטרניים. ישבתי במחו"ה אלון ולמדתי בכל יום, כל היום, מ־8 בבוקר עד 12 בלילה, עם הפסקת שינה בצהריים. בכל פעם מש"קית אחרת לימדה אותי מקצוע אחר. לא ידעתי מילה באנגלית. היסטוריה למדתי לבד. בכל לילה הייתי יושב בשעה 11 ליד הטלפון הציבורי, ללמוד גמרא עם אח שלי. מעין, שכבר היתה אז חברה שלי, למדה בכיתה י"ב ועזרה לי ללמוד שלוש יחידות מתמטיקה. היא התנשאה עלי, כי היא עשתה ארבע יחידות".

בקיץ 2002, בתום חמישה חודשי לימוד, ניגש כהן לבחינת בגרות אקסטרנית. הוא עבר בהצלחה חמש יחידות בהיסטוריה ובתנ"ך, שלוש יחידות במתמטיקה, באנגלית ובגמרא, שתי יחידות בהבעה ובספרות, ויחידה אחת באזרחות. הציון הממוצע שלו היה 73. "סיימתי את הצבא עם תעודת בגרות", הוא אומר בגאווה.

עם האישה, מעין, ושני ילדיהם. "בטלפון היא אמרה לי בהתרגשות: 'זהו, בשבוע הבא אנחנו מכניסים תינוק הביתה'" // צילום: אריק סולטן

אחרי השחרור החל לעבוד כמאבטח ושיווק ביטוחי חיים. בד בבד הקים את להקת "רק בשמחות", שכוללת חמישה חברים ומופיעה עד היום באירועים, כשהוא הסולן. אבל הוא עדיין לא ידע מה ירצה לעשות כשיהיה גדול, והחליט לפנות למכון אבחון.

"המבדקים הראו בצורה חד־משמעית שאני צריך להיות מורה. כשראיתי את זה, נקרעתי מצחוק. התקשרתי מייד לאמא שלי ולמעין. גם הן צחקו.

"הלכתי למכון נוסף, וגם שם אמרו לי אותו דבר. הפעם כבר לא צחקתי. היה משהו מעיק בעצם המחשבה שאני אעבוד במקצוע הזה. אמרתי לעצמי, 'אני לא נכנס שוב למערכת שברחתי ממנה. אני אשב עם מנהל במשרד? אהיה בחדר מורים? אני בקושי מסוגל ללמוד בעצמי, אז אני אלמד אחרים?'

"אחרי כמה ימים התחלתי להתרגל לרעיון. כבר בקורס מ"כים ראיתי שאני אחד שיודע למגנט אנשים ולחבר ביניהם, שסומכים עלי ושאני אוהב לעזור. פתאום נכנס בי דרייב שאני יכול לעשות שינוי אצל התלמידים שלי, לגרום להם ליהנות מהלימודים ולא לעבור את הסבל שאני עברתי. למצוא בכל אחד מהם את הטוב שיש בו".

אני, מורה

כהן למד לתואר ראשון בחינוך במכללת ליפשיץ בירושלים, וב־2006, בזמן הסטאז', מצא את עצמו בסיטואציה שמעולם לא האמין שיהיה בה: הוא עמד לראשונה מול תלמידים והעביר שיעור גמרא.

"זה היה שיעור מבחן, מול בוחן שהיה אמור לעקוב אחריי ולמלא עלי משוב. אני זוכר איך עמדתי כמעט קפוא בחמש הדקות הראשונות, הילדים מדברים, ואני בכלל בשוק מכל המצב הזה. אבל התאפסתי על עצמי".

בשנת הלימודים הבאה הוא החל לשמש מורה מחליף בבית ספר יסודי באשדוד, ואחר כך קיבל מינוי קבוע למורה למוזיקה.

"היו לי תלמידים קשים, אבל לא סיימתי את העבודה עם הצלצול. היה לי תלמיד בכיתה ג', עולה מאתיופיה, שאף פעם לא הכין שיעורי בית. הלכתי אליו לביקור בית אחר הצהריים, למרות שלא הייתי המחנך שלו. כשנכנסתי הביתה, הבנתי הכל: הוא שמר לבד על שלושה אחים קטנים, כי ההורים שלו עבדו בשתי עבודות וחזרו רק בלילה.

"עירבתי בעניין את מנהל בית הספר ואת היועצת. עזרנו לו דרך חונכות פר"ח, אספנו תרומות מזון למשפחה, מורים הלכו לבקר את הילד וקיימנו איתו שיחות על בסיס קבוע.

"נתקלתי גם בילדים במצב סוציו־אקונומי גבוה, שהיו עם בעיות דומות. גם אצלם ההורים עבדו עד מאוחר והשאירו אותם לבד בבית לטפל באחים הקטנים, רק שציידו אותם ב־400 שקלים במזומן. מבחינתי זה לא שונה מילד עני שצריך לשמור על האחים שלו. ההבדל היחיד הוא שהילד העשיר לא רעב. בשורה התחתונה, שניהם לא מקבלים את תשומת הלב שהם זקוקים לה".

הוא היה אחראי למופעים בבית הספר. "היה לי כלל: החלטתי שאני לא עושה אודישנים למקהלה, כי זכרתי שאני מעולם לא הצלחתי לעבור אודישנים. אז נתתי לכולם לבוא".

אבל לא כולם שרים יפה או מסוגלים להופיע לפני קהל.

"אין בעיה. אם אתה לא יודע לשיר, אז תהיה אחראי לתאורה או לסאונד. לקחתי את התלמידים הכי מופרעים, נתתי להם להיות אחראים למערכות בשווי 20 אלף שקלים, והם נענו לאתגר. היו נשארים אחרי הלימודים או באים מוקדם בבוקר כדי להכין את הציוד, והיו מרימים הרקדות בהפסקות.

שלוש שנים לימד באשדוד, אחר כך עבר לארבע שנים בצור הדסה, ואז נשאר שנתיים ברמלה. "אף פעם לא עמדתי במקום. חייתי את השיעור, כל הזמן הסתובבתי, והתחלתי ליהנות מזה. להתנהל מול ילדים ונערים זאת אמנות: עם אחד צריך לדבר בנחת כשהוא מתעצבן, לאחר צריך לתת להירגע. דבר אחד אני יכול להגיד: מעולם לא הוצאתי תלמיד מהכיתה".

בזכות החזרה לתחום החינוך, סגר כהן מעגלים רבים. "יצאנו פעם לטייל בנהר הירדן, וכשהיינו במים פגשתי זוג מורים שלימדו אותי בבית הספר היסודי. המורה זיהתה אותי ושאלה מה אני עושה היום. אמרתי לה שאני מורה, והיא התחילה להתפוצץ מצחוק וכמעט טבעה. אמרה לי: 'אני מקווה שהתלמידים שלך עושים לך מה שאתה עשית לי'".

את המנהל חג'בי, שכתב לו את הברכה המרגשת, הוא פגש בגמר חידון התנ"ך הארצי לתלמידות אולפנה, שבו הופיע כאמן אורח. "שנינו חזרנו לקריית ארבע, אני על הבמה והוא כמנהל החידון. יש ניצחון גדול יותר מזה?"

ואת המורה שזרק עליך סטנדר בטח לא פגשת.

"תתפלא. לפני כמה שנים הוזמנתי להפעלה. בסוף אשתו באה אלי, בלי שידעה מי אני, התעניינה בסדנה והתלהבה, והילדים שלה הצטרפו ואמרו לי שהיה מעולה.

"אחר כך גם הוא ניגש אלי ודיבר איתי. חשדתי שהוא מזהה אותי ושלא נעים לו, ולא פתחתי את זה. כעבור כמה דקות התברר שצדקתי, הוא אמר לאשתו: 'זה הבנאדם היחיד שהצליח לעצבן אותי, זרקתי עליו סטנדר'.

"חייכתי ושתקתי. אחר כך הוא הזמין אותי להופיע בפתיחת שנת הלימודים בבית הספר שהוא מנהל".

דייט ראשון בפיג'מה

את מעין (35) הכיר נדב לקראת סוף השירות הצבאי. היא היתה אז בסוף כיתה י"א באולפנת עפרה.

מעין: "בת דודה שלי, שהיתה מיודדת עם נדב, אמרה שיש לה מישהו להכיר לי ושאלה אם אני בעניין. אמרתי לה שלא, ואחרי שעה הוא התקשר.

"השיחה זרמה, והוא הציע שניפגש. אמרתי לו: 'אני עכשיו בבייביסיטר, בפיג'מה, אבל אם אתה רוצה לדבר, בבקשה, אתה מוזמן'. והוא בא.

נדב: "עוד באותו ערב אמרתי לה: 'אני אתחתן איתך, את רק תחליטי מתי'".

מעין: "נתתי לו לחכות שנתיים, עד שאסיים י"ב ושירות לאומי".

בקיץ 2003 נישאו. הוא היה כמעט בן 24, והיא בת 19. "הייתי הראשונה מהחברות שלי שהתחתנה", אומרת מעין. הם קבעו את ביתם בקיבוץ חפץ חיים, וכעבור שמונה שנים עברו ליישוב יד בנימין שבשפלה. הם מתגוררים שם עד היום.

להורים שלך לא הפריע שבעלך לא סיים תיכון?

"ההורים שלי בקטע של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. הם ראו בחור טוב, חכם, אינטליגנטי, לוחם בצה"ל. אז אין לו בגרות, ביג דיל".

11 שנות היריון

במשך כמעט 11 שנים ניסו להביא ילד לעולם. מעין עברה יותר מ־40 טיפולי פוריות, אבל כולם כשלו. "הרופאים לא הבינו מה קורה. התגברנו על בעיה אחת, ואז צצה בעיה אחרת", מספר נדב בתסכול.

אחרי ארבע שנים של ניסיונות הם נרשמו בתור לאימוץ בשירות למען הילד. "זאת העצה הכי חשובה שיש לי לתת לזוגות שמתקשים להרות", אומרת מעין. "קודם כל תירשמו, והלוואי שלמחרת תתבשרו בשורות טובות. אבל אם לא - תהיו כבר ברשימת ההמתנה. להרבה אנשים קשה לעשות את הצעד הזה והם גוזרים על עצמם שנים ארוכות של המתנה.

"כשנרשמנו לאימוץ, לא חשבנו לרגע על האפשרות שהטיפולים לא יצליחו. בכל פעם הייתי בטוחה שהנה, אני נכנסת להיריון. חשבתי שיהיו לי כמה ילדים מהטיפולים, ועוד כמה מאומצים.

"אם הייתי יודעת מראש כמה שנים יעברו עד שנזכה לאמץ, הייתי מנסה לקצר את התור ומבקשת ילד גדול יותר, ולא מחכה לתינוק הקטן והמושלם, כביכול".

נדב: "טוב שלא ידעת".

מעין: "בדיעבד, נכון. כנראה היינו צריכים לעבור את כל התהליך כדי להגיע לנקודה הזאת. אנחנו אנשים מאמינים, אבל לא נשענו על זה. עשינו את כל המאמצים שיכולנו לעשות, וזה לא היה קל. זאת רכבת הרים.

"כשטיפול נכשל, יש לילה קשה, אתה עצוב ובוכה, ולמחרת קם בבוקר וממשיך את החיים. הכל היה נסבל מבחינתי - הטיפולים, הזריקות, הביורוקרטיה, הנסיעות. עשיתי הכל תוך כדי לימודים לתואר ראשון ולתואר שני בחינוך גופני ובמינהל מערכות חינוך, ובמקביל גם עבדתי בתור מדריכת התעמלות בבית ספר, מנהלת חדר כושר, מנהלת בריכה ומנהלת מתנ"ס.

"רק דבר אחד שבר אותי: הכאב של המשפחה. עם זה לא יכולתי להתמודד. כשאמא שלי היתה בוכה בטלפון, או כשסבא שלי שתה קצת יין בסעודת פורים והתחיל לבכות, זה שבר אותי".

נדב: "גם לי זה היה קשה מנשוא. הלכתי לברית מילה, אבא שלי מוהל, ויש לו המון נכדים, והוא קלט אותי בזווית העין ופתאום השתנק וביקש כמה דקות הפסקה כדי להירגע". 

שיתפתם את המשפחה בטיפולים?

נדב: "הם ידעו שאנחנו בתהליך, אבל לא ירדנו לפרטים, כי זה גרר אנשים למקומות לא טובים. כשאמא שלי ואמא שלה שמעו שטיפול לא הצליח, זה השפיע עליהן מאוד.

"לפני שש שנים הוצאתי דיסק, 'מעין של שמחה', ויש בו שיר שכתבתי: 'מלא רצוני בשביל אוהביי, שלא ידאגו לי עד בלי די'".

בתום שש שנות המתנה לאימוץ, שבמהלכן המשיכה מעין לעבור טיפולים, הם קיבלו את בנם הבכור.

מעין: "זה היה יום שישי בבוקר, לפני ארבע שנים, כשהעובדת הסוציאלית התקשרה להודיע שיש לנו תינוק מתוק בן שלושה חודשים, והוא מחכה שניקח אותו".

נדב: "הייתי תורן הפסקה בבית ספר ברמלה, ראיתי שיש ארבע או חמש שיחות שלא נענו ממעין. והיא אף פעם לא מתקשרת יותר מפעם אחת. חזרתי אליה, והיא אמרה: 'זהו, בשבוע הבא אנחנו מכניסים תינוק הביתה'".

מעין: "זאת התרגשות מטורפת. אתה נכנס למרתון. ביום ראשון נפגשנו עם העובדת הסוציאלית, ביום שני פגשנו את הילד והוצאנו אותו לטיול, אבל החזרנו אותו לבית התינוקות, וביום רביעי הוא כבר היה אצלנו בבית".

נדב: "ובזמן הזה גם צריך לעשות את הקניות שכל זוג עושה לקראת לידה. אתה מקבל מהמטפלת בבית התינוקות רשימת פירמות של מוצצים ובקבוקים ואוכל שהוא רגיל אליהם. אני זוכר שבאתי לחנות, והמוכר שאל: 'למתי אתה צריך את זה?', אמרתי לו 'להיום', והוא התעצבן: 'מה, לא יכולתם להיערך מראש? לא ידעתם שאתם בהיריון?'

"אמרתי לו שאנחנו מאמצים, ואז הוא חיבק אותי".

מעין: "שאלו אותי בחנות איזה צבע של עגלה אני רוצה. אמרתי למוכר: 'תגיד לי איזה צבע יש לך במחסן, וממנו אני אבחר'.

"אני אדם רציונלי מאוד, אבל כשהלכנו להביא את התינוק, חוויתי את כל התחושות שכתובות בספר. פיק ברכיים, חולשה. הייתי עושה אפצ'י ופורצת בבכי. אתה כאילו הולך על ענן. כשהמטפלת נפרדה ממנו, אחרי שהיתה איתו חודשיים וחצי, זה היה קורע לב. בכינו בשבילה".

וזהו. הפכתם להורים.

מעין: "עלו אלינו לרגל במשך כמה שבועות. השליח של חנות הפרחים הקרובה כבר נהיה חבר שלנו, בא בכל יום עם זר אחר, עד שהזמנו אותו לאכול איתנו צהריים".

לפני חצי שנה הם אימצו תינוקת נוספת, "וההתרגשות היתה עצומה כאילו זאת הפעם הראשונה", היא אומרת. "היא גדלה באותו בית תינוקות כמו אחיה הגדול, שהוא היום בן 4. לקחנו אותו לשם, כדי שיראה אותה ויבין איפה הוא גדל כשהיה תינוק. הוא התבייש ומאוד התרגש.

"היום, כשיש לנו שני ילדים מקסימים בבית, כל מה שעברתי מתגמד. אם היריון של אישה רגילה נמשך תשעה חודשים, אז אני הייתי בהיריון 11 שנים".

היציאה לעצמאות

לפני ארבע שנים, אחרי שהשלים לימודי מינהל מערכות חינוך במכללת אחוה, שבמסגרתם גם עבר קורס מנהלי בית ספר, עזב כהן את ההוראה והפך לעצמאי. עיקר עיסוקו כיום הוא "מקישים בכל", חוויית קצב להמונים, שמתאימה לכל הגילים ומופעלת על ידיו בכל רחבי הארץ, ביחד עם עוד שבעה צוותים שונים שעובדים תחתיו. בנוסף הוא מציג את סיפור חייו במופע בשם "הפרעת קצב וריכוז", שאולי מתמצת את הווייתו בשלוש מילים.

"בבתי ספר מלמדים מוצרט ואת התפתחות המוזיקה, ואני לא בטוח שזה מעניין את התלמידים", הוא אומר. "התחלתי לעשות סדנאות קצב עם דליים. גם חבר'ה שאמרו 'אין לי קצב' הצליחו. יש כאלה שעושים לפי ספירות, יש כאלה לפי דפיקות בכיסא, ויש כאלה שצריכים להסתכל על החבר שלהם. כולם נמצאים בתיפוף.

בסדנת קצב שהוא מעביר לתלמידים. "זה לא מידרדר לרעש ולבלאגן, הילדים נתפסים לזה" 

"התחלתי לעשות הפעלות, המשכתי בקייטנות. מ־30 איש עברתי ל־100, ואחר כך ל־400. פעם עשיתי סדנה לאלפי אנשים, לפני הופעה של אברהם פריד. התחלתי בזה לפני שש שנים, וכל סדנה כזאת היא 45 דקות. מדובר בילדים, עם מקלות, וזה יכול בקלות להידרדר לרעש ולבלאגן, אבל הם נתפסים לזה".

למה עזבת את ההוראה? 

"הגעתי לצומת דרכים, והרגשתי שאני רוצה להתקדם ומוכן לשלב הבא. ניגשתי לשני מכרזים לניהול בית ספר, ואז גיליתי שהם היו תפורים מראש. ישבתי שם מול הוועדה ואמרתי להם: 'מישהו מכם קרא בכלל את קורות החיים שלי? יושבים פה 20 איש, ואף אחד לא שם לב שחסרות שם שנתיים? לא מוזר לכם? איפה הייתי, מה עשיתי במקום להיות בכיתות י"א וי"ב? אני הייתי ילד עם קוצים ועשיתי ככה וככה, ואני אתן לילדים האלה את הלב והנשמה, והם ירגישו שיש להם אבא, לא מנהל. אני אדע להכיל אותם, ואדאג שהמורים יידעו להכיל אותם'.

"במכרז ההוא לא זכיתי, כמובן, אבל מנהל המחוז שהיה שם מתקשר אלי עד היום ומציע לי תפקידי ניהול. אני כבר במקום אחר".

ואיך נדב המורה היה מתמודד עם נדב התלמיד? 

"בקלות", הוא צוחק. "הייתי מדבר איתו, נותן לו אחריות ותפקידים, מגייס אותו לצד שלי". 

aralos10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו