יוליה סצ'קוב נכנסת בצעדים קטנים למגדל המשרדים שבו מתקיים הראיון איתה, וכמעט נעלמת בלובי הכניסה המרווח. בחורה בלונדינית בת 20 מחיפה, בחיוך מבויש, שלא מושכת יותר מדי תשומת לב בין כל האנשים הממהרים בחליפות שסביבה. לבושה בגדי ספורט ושיערה אסוף בקפידה לאחור, סצ'קוב סוחבת איתה גביע מפואר ועצום שמסתיר מחצית מגופה הקטנטן, אבל מספק רמז עבה לגבי מי היא ומה היא.
היא מתנשאת לגובה 158 סנטימטרים ביום טוב. אבל ביום ממש טוב, כמו בשבת האחרונה, היא שווה הרבה יותר. על אף גודלה הלא מאיים, היא מסוגלת להמם אתכם בבעיטה אחת מדויקת, ואולי אפילו לגרום לכם לאובדן הכרה. היא כבר עשתה את זה פעם למתמודדת אחרת, מה שזיכה אותה בנוק־דאון בקרב קיקבוקס ובסיפור לכל החיים.
סצ'קוב הקטנה והרזה, עם העיניים הבהירות והקול החלש, פקידת מ"פ בבסיס תובלה בצפון, היא החל מהשבוע אלופת העולם בקיקבוקסינג. נהוג לומר במקרים מהסוג הזה שלא כדאי לכם לעצבן אותה, להטריד אותה או לפתוח איתה בקטטה אלימה. אבל במקרה של סצ'קוב זה לא בשל דאגה למצבכם בסוף הקרב, אלא רק משום שהיא באמת יכולה ליהנות מכל הסיטואציה.
יוליה סצ'קוב באחד הקרבות
"אין לי מושג איך להסביר את זה, אבל אני נהנית להרביץ לאנשים וגם לחטוף. אלה אנרגיות שונות ומיוחדות", היא אומרת ומעט מתנצלת.
"ניסיתי הכל - איגרוף, קרב מגע, ג'ודו, טאקוונדו, MMA, ג'יוג'יטסו, אבל לא הכל התאים לי. למשל, קרב מגע. זה מעולה כהגנה עצמית ומקנה כלים שימושיים למקרה הצורך ברחוב ובחיי היום יום. אבל אין בזה תחרויות כי בקרב מגע משתמשים המון במכות לנקודות תורפה ואי אפשר אחר כך ליישם את זה בתחרות כי זה עלול לגרום נזק רציני ליריב. לעומת זאת, בקיקבוקסינג אני באמת יכולה לתת מכות.
"איגרוף הוא חלק בלתי נפרד מהקיקבוקס, ולכן אני כן מתעסקת בזה ומתאגרפת לפעמים, אבל גם זה עולם שונה. איגרוף זה בעיקר מכות לפנים, ובקיקבוקס זה לא רק פנים אלא כל הגוף, אז אין סיכוי שאחרי קרב רק הפנים שלי יהיו נפוחות, זה יתפזר על פני כל הגוף.
"כשניסיתי ג'ודו יצא לי טוב, אבל לא התחברתי. למשל, היה לי קרב שבו הפלתי את היריבה שלי וכבר באתי לחנוק אותה. אני מתחילה לחנוק וצריכה עוד שתי שניות, ואז זהו. הפסיקו את הקרב. ואני אומרת לכולם, 'אבל יכולתי לחנוק אותה, למה עצרתם?' גם כשעשיתי ג'יוג'יטסו חיפשתי בעיקר את החניקות, וזה בטח נשמע לאנשים ממש מוזר, אבל אין לי איך להסביר את זה.
"בכל אופן, אני אוהבת לחנוק, וכשזה קורה בקרב אני מרגישה שהשגתי את המטרה שלי. זה תחום מאוד פיזי. במהלך קרב אני מתמודדת עם בן אדם אחר שמביא איתו אנרגיה מסוימת שמשפיעה עלי, ואני מרגישה את האווירה ואת המאמן שלו ואת הנבחרת שמעודדת אותו וצריכה להתגבר על הכל. היריב יכול לשבש את כל המטרות והתוכניות שלי, לכן אני צריכה להיות מוכנה להגיב לכל. בקיצור, זה כיף ללכת מכות".
את תואר אלופת העולם בסגנון K1 (התחרויות בקיקבוקסינג מחולקות לסגנונות שונים תחת חוקים שונים; נ"ו) למשקל 48 ק"ג, קטפה סצ'קוב כשגברה 1:2 על יריבה מצ'כיה בגמר התחרות, שנערכה לאורך תשעה ימים בבוסניה. הנבחרת הישראלית הורכבה מ־13 קיקבוקסרים וחזרה ארצה עם ארבע מדליות (מלבד הזהב של יוליה, גם מדליות כסף לדניאלה פשייב, לשיר כהן ולאור משה).
"כולנו עשינו היסטוריה כי לא היו הישגים כאלה עד היום", היא מתלהבת, "זאת תחרות שמתקיימת פעם בשנתיים, אז היתה בי הבנה שזה חייב להיות עכשיו, וזה יצר אצלי הרבה מאוד לחץ. גם נפלתי בהגרלה על המדינות הכי חזקות שאפשר היה לקבל, ככה שהייתי חייבת לתת בראש".
כשעמדה בשבת בבוקר על הפודיום, עם מדליית זהב סביב צווארה ומנגינת "התקווה" ברמקולים של האולם בסרייבו, התרגשותה שברה שיאים. "ספורטאים שמייצגים את המדינה בחו"ל הם שגרירים, וזה מרגיש לי כמו שליחות. אני רואה את השינוי שעשיתי אצל ספורטאים זרים שהכרתי בנסיעות לתחרויות. יש להם תפיסה מאוד משונה על ישראל, הם חושבים שאי אפשר לחיות כאן ושיש רק מלחמות.
"אז אני מספרת להם כמה ישראל מדהימה, ובסוף השיחה, כשהם אומרים 'בא לי לבוא לבקר', אני מרגישה שעשיתי את שלי. היום, כשאני נכנסת לאולם בתחרות בינלאומית, מחבקים אותי היריבים שלי מכל המדינות ואחר כך גם מעודדים אותי בקרבות מהיציע.
"ספורטאים לא יגידו לי את דעתם הפוליטית, אבל ברשתות החברתיות זה שכיח שאני מקבלת תגובות אנטישמיות על תמונות שפרסמתי עם קשר כלשהו לישראל. יש ישראלים שמפסידים וישר אומרים 'זה בגלל שלא אוהבים אותנו כמדינה'.
"אבל אני טוענת אחרת. נכון, קרה גם ש'גנבו' לי קרבות, ששופטים טעו נגדי, אבל אני תמיד משתדלת להישאר חברותית עם כולם, גם עם השופטים, כדי שלא תהיה להם סיבה לשנוא אותנו".
אז מה בכלל משמעות התואר אלופת העולם בקיקבוקסינג? לדבריה של סצ'קוב, זה בעיקר מקור לבלבול גדול מאוד. "אנשים שומעים קיקבוקס וחושבים שזה סתם אירובי, כמו בחדר כושר, ולא מבינים איך אפשר להיות אלופת עולם באירובי. יש קיקבוקס אירובי, שזה נטו פיטנס, דרך כיפית להוריד כמה קלוריות, אבל זה לעשות באוויר תנועות שהן בכלל לא נכונות. זה לא דומה בכלל לקיקבוקס מקצועני. קיקבוקס זה ללכת מכות באמת. לדעתי, הקיקבוקס שלנו יותר כיף".
• לכל הכתבות של "שישבת"
קיקבוקסינג הוא למעשה קרב בתוך זירה מתוחמת בחבלים, בפיקוחם של שלושה שופטים. אפשר לנצח אותו באמצעות ניקוד והכרעות שנקראות נוק־דאון או נוקאאוט. יש בעיטות לרגליים, בעיטות לגוף ולראש, אגרופים לראש ומכות באמצעות הברכיים.
"אנחנו בעצם הולכים מכות. אני מתחרה בענף K1, שזה התחום הכי אכזרי בקיקבוקסינג. סופרים רק את המכה הכי חזקה והכי מדויקת שנכנסה, וצריך להישאר יציב ולהסתכל למטרה. חשוב מאוד לדעת את החוקה.
"לדעתי, הפכתי לאלופת עולם לא כי אני יותר חזקה מהאחרות או יותר מהירה מהן, אלא כי אני והמאמן שלי פירשנו בצורה שונה את החוקים ותכננו מראש איך להיעזר בהם כדי לנצח בצורה חכמה ולא פיזית. אם פעם המאמן היה צועק לי 'שמאל', 'ימין', 'רגל', הפעם הוא צעק לי רק ניקוד כדי שאבין מה קורה ואסתדר. אולי בצפייה מהצד הקרבות שלי לא נראים מרשימים, אבל בסוף יש ניצחון וזה מה שחשוב".
לפחות עד השחרור בחודש ינואר הקרוב, סצ'קוב חיה על לוח זמנים צפוף. את שעות הבוקר היא מעבירה בבסיס וחותכת משם בשעה 11 כדי להספיק לאימוני צהריים וערב. ממפקדיה בצבא היא מקבלת תמיכה מלאה בענייני אימונים, תחרויות וחופשות.
"צריך אומץ בשביל להיכנס לזירה", היא מסבירה, "האמת היא שהופתעתי שלא חזרתי הפעם מהתחרות צולעת או עם סימנים כחולים. לרוב הפציעות הן ברגליים כי אני הולכת מכות עם הרגליים. אבל זה הכל מבחירה, אז לא מפריע לי. ברור לי שאם אני הולכת מכות, יהיה לי סימן כחול פה ושם. מתרגלים לזה. בכללי, זה מאוד מפתח ומחשל אותי מבחינה מנטלית ומבחינת היכולת שלי להתמודד עם לחצים וכאבים ועדיין להמשיך להילחם.
"אישית זה הפך אותי לאדם הרבה יותר רגוע במצבי לחץ, אבל ממש. כשקורה משהו, כולם סביבי נכנסים לפאניקה ואני: 'אוקיי, איך פותרים את זה'. הקיקבוקס נתן לי כלים להתמודד עם החיים. הוא גם העלה לי את הביטחון העצמי".
היא נולדה כפגה במשקל 900 גרם בבית חולים בקזחסטן. הרופאים לא נתנו לה סיכוי גבוה לחיות, אבל זה היה בסך הכל הקרב הראשון בחייה וגם אותו היא ניצחה בקלות. מאז היא תמיד היתה הכי קטנה והכי נמוכה בכל שכבות גילה, אבל בו בזמן גם הכי חזקה.
היא עלתה ארצה בגיל שנתיים עם משפחתה וגדלה בבית דובר רוסית, יחד עם שני אחים בוגרים והורים שמנהלים עסק של גני ילדים. "ההורים תמיד דרשו שאלמד הכי טוב ושאהיה הכי טובה בכל. זה כנראה איזה משהו במשפחות רוסיות, שמכניסים לך לראש שאת צריכה להיות הכי טובה מכולם ולא משנה במה את עוסקת.
"ואני תמיד הרגשתי שאם אביא 80 במבחן, לא יהיו מרוצים ממני. הרגשתי לא פעם שאני רק מנסה לרצות כל הזמן. כשגדלתי, הבנתי שצריך תעודת בגרות ושיש סיבה טובה שבגללה צריך להשקיע בלימודים".
יוליה סצ'קוב והגביע // צילום: גיל אליהו, ג'יני
ב־2013, כשהיתה בת 14, נרשמה לקייטנת ספורט והתבקשה לבחור ענף ספורטיבי שבו תתמקד בשבועיים של הקייטנה. היא בחרה להתאמן בקרב מגע, ושם פגשה את המאמן מיכאל בריטבסקי (42), שמלווה אותה עד היום.
"הוא ראה שאני מאוד תחרותיות, ממש into it, ושיש בי 'זעם' כזה שאני מוציאה על אנשים. בוא נגיד את זה ככה: יוצא לי טוב כשאני הולכת מכות. אז הוא התחיל להוציא אותי לתחרויות של אמנויות לחימה. אחת מהן היתה אליפות ישראל בקיקבוקסינג, ויצא שניצחתי אותה בגיל 15. זה קרה בעיקר כי היתה רק עוד ילדה אחת בארץ שהשתתפה".
איך מתאמנים ומשתפרים בלי יריבות אימון?
"הייתי מתאמנת סתם על אנשים אצלנו במכון כושר בקריות. באותה תקופה הייתי הבת היחידה. היום זה כבר אחרת והעניין גדל ויש לנו המון בנות, אבל בתחילת הדרך היינו נוסעים למועדונים אחרים ומתאמנים מול הבנים.
"כדי להילחם מול בנות אני צריכה גם להתאמן עם בנות. אלה אגרסיות ואנרגיות אחרות לגמרי. גם אם היא חברה שלי והכל סבבה, כשאנחנו מתאמנות זו מול זו היא תמיד מלחיצה אותי. בנות משדרות לי שהן הולכות לפרק אותי, וזה אימון טוב כי ככה זה גם בקרבות. בנים, לעומת זאת, הרבה פעמים פשוט מרחמים על בנות. לא כולם. יש כאלה שלא, וזה טוב כי אז אפשר לעבוד איתם.
"לי יש פרטנר אימונים שחוטף ממני מכות כל הזמן. כבר אמרתי לו שיש לו חלק בזכייה שלי, כי אם לא הייתי מרביצה חזק באימון לא הייתי יכולה לנצח בקרב. הייתי חייבת מישהו להרביץ לו, ומזל שהוא התנדב לזה".
מול מי קשה יותר להתאמן, בנים או בנות?
"בוודאות קשה יותר מול הבנים. בנות הן ספורטאיות שונות מאוד מבנים, והמנטליות שלהן אחרת. כששני בנים עושים 'ספארינג', שזה קרב ידידותי קל, הם מנסים טכניקות ולומדים ומתאמנים בעדינות. כששתי בנות עושות את זה - הן הורגות אחת את השנייה. המאמן שלנו לא מבין למה אנחנו רוצחות אחת את השנייה באימונים, אבל בנות זה תמיד ככה. בכל דבר.
"אין לי מושג איך למאמן שלנו יש כל כך הרבה סבלנות להתמודד עם כל הבנות בנבחרת. הוא צריך להתמודד עם כל הרגשי, ועם 'זהו, נעלבתי', ועם זריקת כפפות ומה לא. מסכן. נראה לי שלהיות מאמן של ספורטאיות זה לא קל. כל הכבוד למי שעושה את זה".
הקיקבוקסינג לא מוכר כספורט אולימפי. לא מתחרים בו באולימפיאדות, הוא לא מפוקח על ידי הוועד האולימפי ורמת התקצוב בהתאם. התקציבים והתמיכה שזוכים להם בענף מגיעים בעיקר מהתאבחדות הקיקבוקסינג בישראל ומ"התאחדות אַיֶלֶת", שמרכזת תחתיה את כל ענפי הספורט הלא־אולימפיים, או, במקרה של סצ'קוב, גם ממקורות יצירתיים יותר.
אחרי שכבר בגיל 16 הבינה שאין לה יריבות ראויות בישראל, החלה לכוון גבוה יותר ורחוק יותר. כדי לטוס ב־2016 לתחרות הבינלאומית הראשונה שלה, גביע העולם בבודפשט, היא פתחה ברשת קמפיין למימון המונים שמטרתו היתה לאסוף מספיק כסף כדי שתוכל לייצג את המדינה באליפות.
"כל מיני אנשים תרמו חמישה או עשרה דולר כדי לשלוח אותי לתחרות, וככה בעצם טסתי בפעם הראשונה לחו"ל. בסוף ניצחתי את גביע העולם הזה, ככה שלא אכזבתי את כל מי שתרם לי. כולם אמרו לי דברים שלא רציתי לשמוע, כמו 'זאת התחרות הראשונה שלך, אל תצפי להמון', אבל אני באתי לנצח וניצחתי.
"אבל אחרי הזכייה פתאום התחילה לי שנה של הפסדים אחרי הפסדים, בעיקר הפסדים מנטליים. לא הבנתי למה. כעבור חודשיים ניסינו שוב קמפיין מימון המונים כדי לשלוח אותי לאליפות העולם לנוער. אספנו את הכסף, יצאתי לתחרות ועליתי לקרב ראשון. פתאום הרגשתי את הידיים שלי הופכות לאבן מרוב לחץ. הפסדתי כבר בקרב הראשון ולא הצלחתי לצאת מזה. הייתי עולה לקרבות ולא נמצאת שם, לא זזה. הרגליים היו תקועות בקרקע. אי־יכולת מוחלטת להתמודד עם הלחץ. זה הציף אצלי תחושות אכזבה, כאילו אני מאכזבת את כל האנשים סביבי שתומכים בי".
מה עשית כדי לצאת מהמשבר?
"התייעצתי עם ספורטאים אחרים. שאלתי, למשל, איזו מוזיקה הם שומעים כדי להירגע, או עבדתי על דמיון מודרך. באחד מהכנסים של התאחדות אילת הביאו פסיכולוג ספורט להרצות, ואני הייתי מהופנטת, חיפשתי את הפתרון. אמרתי לעצמי, 'אני חייבת עכשיו למצוא דרך להציל את עצמי'. הקשבתי לכל מילה שלו ואחרי השיעור חפרתי לו עוד 20 דקות, אבל לא הצלחתי להשיג ממנו שום תשובה הגיונית לגבי מה אני צריכה לעשות. הוא רק אמר לי, 'כל אחד תלוי בעצמו, זה תלוי בבן אדם'.
"ואז הגיע הגיוס. הייתי צריכה להשיג מעמד של ספורטאי מצטיין שלא נותנים אותו סתם ככה, ובמיוחד בענפי ספורט לא אולימפיים. כדי לקבל את ההטבות של ספורטאי פעיל הייתי צריכה לנצח לפחות שני קרבות באליפות עולם או אירופה, וזה היה מאוד מלחיץ כי זו היתה השנה הראשונה שלי בתחרויות בוגרים. ידעתי שאם אני לא עומדת בקריטריון, אני מאבדת הכל.
"ברגע האחרון אספתי את עצמי בידיים. לקחתי מקום ראשון באליפות אירופה לנוער, ואחרי חודש הגעתי לאליפות העולם לבוגרים וניצחתי שני קרבות. הקרב הראשון היה נורא מבחינה מנטלית - הפסדתי את כל הסיבובים בקרב, נשארו איזה 20 שניות והרגשתי כמה רע לי וכמה לא טוב לי וכמה אני לא רוצה להיות בזירה. ואז עברה לי מחשבה של 'אם את מפסידה את הקרב הזה, אין לך ספורטאי מצטיין ואין לך קריירה ואין לך כלום'.
"פתאום כאילו היה לי קליק במוח ששינה אצלי הכל מבחינה מנטלית. ב־20 השניות האלו הרגשתי שנתתי מה שלא נתתי כל החיים שלי. בשנייה האחרונה הניקוד התהפך לצד שלי וניצחתי, ומאז הכל עובד".
יוליה סצ'קוב ומאמנה מיכאל בריטבסקי // צילום: גיל אליהו, ג'יני
היא אמורה להשתתף במשחקי העולם (האולימפיאדה של כל מקצועות הספורט שלא התקבלו לאולימפיאדה), שייערכו ב־2021 בברמינגהם שבארה"ב. הבעיה המרכזית שלה כרגע היא משקל המינימום. "המשקל הכי נמוך שיכול להתחרות שם הוא 52 ק"ג ואני שוקלת 48 ק"ג, ככה שהבנות יותר גדולות ומרביצות יותר חזק.
"כשאני מקבלת בעיטה במשקל שלי, אני יכולה להישאר במקום ולהמשיך להילחם. אבל אם מישהי גדולה תבעט בי אני פשוט אעוף, ואין לי מה לעשות כי אני קטנה. קשה לי מאוד לעלות במשקל כי יש המון אימונים והמשקל שלי כל הזמן נשאר אותו הדבר. המקסימום שהצלחתי להגיע אליו היה 50 ק"ג, ככה שהמבחינה הזאת אולי בכלל עדיף לחשוב על טקטיקה אחרת - כמו שעשינו באליפות האחרונה".
יש מודעות לענף הקיקבוקסינג בארץ?
"הענף צומח וגדל מדי יום, ויש הרבה יותר תוצאות. מתייחסים לזה בצורה רצינית יותר. התאחדות הקיקבוקסינג בישראל התחילה לעשות לנו אימוני נבחרת, מה שלא היה פעם, וכל מיני מחנות אימונים.
"יש התקדמות גם מבחינת נשים. בנות שנחשפו לתמונה שלי ברשתות החברתיות באו אלינו למכון ואמרו: 'בא לי גם'. היום יש אצלנו במכון קבוצה של 15 בנות ושלושה בנים. הפכנו את זה. העפנו את הבנים. וכמו שאמרתי, כשבת נלחמת - היא נלחמת עד הסוף, ויש בנים שלא מסוגלים להתמודד עם אגרסיה של בת.
"התמיכה של התאחדות אילת מספיקה לי לאימונים, אבל אני מחפשת ספונסרים לקיום יומיומי כדי שאוכל להמשיך להיות ספורטאית שמייצגת את המדינה. אני צריכה הרבה אימונים והשקעה".
סצ'קוב מאוד נחרצת, וגם כטינאייג'רית ישראלית שהחליטה ללכת על קריירה בספורט מאוד לא שגרתי היא לא עשתה הנחות לאף אחד.
"בבית הספר תמיד הייתי שקועה בזה שאני רוצה להיות אלופת עולם, הייתי עם הראש בקיר. אם היתה לי אליפות להתכונן אליה, ובמקביל מבחן עם אפשרות למועד ב', הייתי מגישה טופס ריק במבחן. עד כדי כך היה לי אומץ: להגיש טופס ריק, לדעת שבגלל זה אקבל נזיפות וצעקות, ולדעת גם שאספיק להיות מוכנה למועד ב'.
"קרה לי גם שטסתי בדיוק על מבחן בגרות. בסוף הלכתי לבחינה במועד אחר, עם חומר אחר לגמרי - לקחתי על עצמי אחריות, ודווקא שם הצלחתי יותר טוב מבכל המבחנים האחרים.
"הכל קרה כל כך מהר. בחרתי ללמוד פיזיקה וכימיה, אבל אם הייתי יודעת שתהיה לי קריירה בקיקבוקסינג כנראה שלא הייתי בוחרת ללמוד את זה כי זה גזל ממני המון זמן. עם כל הקשיים, ועם המון נזיפות ממורים, הצלחתי להשלים בגרות מלאה, עם פיזיקה וכימיה".
ואיך הסביבה קיבלה את התחביב המשונה שלך?
"חברות לכיתה, חברים מבית הספר, היו רואים אותי בהתחלה מסתובבת עם סימנים כחולים ולא מבינים. 'למה את צריכה את זה?', 'למה לחטוף מכות?', 'יש לך סימנים, יש לך פנסים'. לכי תסבירי להם. אני זוכרת שפעם אחת ישבתי בשיעור והרגשתי שהמורה מסתכלת רק עלי, רק על הפנס שיש לי בעין.
"גם במשפחה שלי לא הבינו בהתחלה למה אני צריכה את זה בכלל, ואמרו לי שצריך לחשוב על פרנסה בעתיד, ומה קשור פתאום ספורט שאין בו כסף. עכשיו כולם ממש תומכים, אולי כי אני כבר מקבלת מלגות מהתאחדות אילת וזה נראה רציני.
"מאז שאני אלופה יש לי הרבה יותר אפשרויות. אני יכולה להתחיל לבחור לעצמי לימודים אקדמיים ולקבל מלגות כי אני ספורטאית, או להיות זכאית לכל מיני הקלות בלימודים.
"בינואר אני אמורה להשתחרר מהצבא, וכנראה במקביל לקריירה כספורטאית אלך לאמן אימונים פרטיים כי יש בזה יותר כסף. נראה לי שאשאר בתחום, אאמן ואדריך ילדים. אני חושבת שלא מעריכים מספיק מאמנים בארץ. הייתי שמחה לראות יותר כבוד, תמיכה ועזרה למאמנים, או אפילו שיקימו איגוד מאמנים כמו שיש לספורטאים. הם משקיעים יותר מאיתנו ודוחפים אותנו קדימה".
יש לך מודל לחיקוי?
"כשממש התחלתי להתחרות זו היתה עדי רותם (אלופת העולם לשעבר באיגרוף תאילנדי), והיא עדיין מודל לחיקוי מבחינתי. היא בת 40, פרשה וחזרה, ועדיין נלחמת ואפילו נסעה איתנו בנבחרת לאליפות העולם בקיקבוקסינג.
"היתה תקופה שבה מאוד התלהבתי מרונדה ראוזי (מתאבקת אמריקנית ולוחמת MMA), והיום אני חושבת שהמודל לחיקוי שלי היא נילי בלאק. כבר ארבע פעמים שהיא אלופת עולם באיגרוף תאילנדי, והיא ישראלית. להישאר באותה רמה במשך כמה שנים ברציפות זה מדהים".
לסצ'קוב יש 40 אלף עוקבים באינסטגרם, ובייביפייס שבוודאי יכולים למשוך קמפיינים פרסומיים או הצעות דוגמנות. "אפשר לשלב את זה. יש לוחמות שגם מדגמנות", היא לא שוללת, "התלבושות שאנחנו נלחמות איתן מאוד נשיות, הכל ורוד. בנות שנלחמות נראות ממש יפה ולגמרי נשיות".
יוליה סצ'קוב לאחר הזכייה // צילום: באדיבות התאחדות הספורט אילת
זמן פנוי כמעט אין לה, אבל כשיש כזה היא משתדלת לברוח לים. היא גולשת וגם השלימה קורס צלילה. טלוויזיה היא פחות רואה, "אבל אני לגמרי טיפוס של סרטי אימה, הם מביאים לי אדרנלין. אני דווקא פחות בעניין של סרטי מכות".
יש לה חבר מהתחום, אבל היא מעדיפה לא לספק עליו יותר מדי פרטים. "אני מנסה להספיק הכל מהכל, אז הזוגיות שלי מתנהלת בעיקר בסופי שבוע. אין לי ברירה אחרת. בן הזוג שלי לא חייב להיות ספורטאי, אבל הוא חייב לתמוך והוא חייב להתעניין בקיקבוקסינג כי אני מדברת על זה הרבה".
יצא לך להשתמש ביכולות שלך גם מחוץ לזירה?
"לא יצא לי ללכת מכות מחוץ לזירה, האמת", היא אומרת באכזבה גדולה, ואז מוסיפה בצחוק גדול: "אני מאוד לא אלימה מחוץ לספורט. גם לא אימפולסיבית. אולי יש ספורטאים אימפולסיביים שנדלקים בשנייה ויכולים למצוא את עצמם בקטטה, אני לא כזאת. להפך, אני צריכה להכניס את עצמי למצב של קרב.
"מה שכן, קרו מקרים שהייתי על סף של לתת מכות אבל לא באמת היה צורך בזה. למשל, יום אחד ישבתי בתחנת אוטובוס ואיזו נרקומנית התחילה להרביץ לעצמה. פתאום היא באה לכיוון שלי והתנפלה עלי. קפצתי בבעיטה צידית ועצרתי את הרגל כמה סנטימטרים ממנה, זה יצא ממני באוטומט. ואז קלטתי שאני חיילת, ואני לא יכולה להרביץ לה, וגם למה בכלל שארביץ לה - היא הרי לא מודעת לעצמה. אז עצרתי את עצמי.
"אני לא אכנס למצבים כאלה בכוונה. לא אלך לבד ברחוב חשוך. צריך לקחת אחריות על עצמך. בבית הספר אף אחד לא הציק לי, כולם ידעו מה אני עושה.
"חוץ מזה, אני מסתכלת על מה שהספקתי בזמן שכל בני השכבה שלי מבית הספר רק התגייסו. אני הייתי באמריקה, עשיתי קורסים, עברתי בין מדינות, הכרתי אנשים וזכיתי בתחרויות. מצידי להמשיך לקבל מלגות, קצת לאמן ובשאר הזמן לטוס בכל העולם. זה נראה לי אחלה חיים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו