זר שהיה נכנס באקראי לקומת המרתף בבית הפרטי בפרדסיה באחד מערבי רביעי האחרונים, היה חושב שהגיע למפגש של חברים ותיקים מהצבא. שקית במבה פתוחה על שולחן עץ קטן, לצידה ספלי קפה חצי ריקים. תנור ספירלה קטן מונח על הרצפה ומחמם את החדר. חמישה גברים יושבים על ספה ועל פופים שפזורים בחדר, צוחקים ומדברים על כדורגל.
בחוץ סערה, ורוח חזקה דופקת על החלון הארוך שצמוד לגרם המדרגות, רומזת במעט על הסערה הרגשית שעוברים הגברים שבחדר. חמש דקות לתוך המפגש, השיח המבודח משתנה. עדי טרם, מנחה הקבוצה, מתיישב על כיסא עץ גדול, משלים מעגל עם שאר החברים ופותח בשיח רגיש וגלוי על עולמות נסתרים של הנפש: מיניות מודחקת, כעסים, זיכרונות שלא מרפים.
לקבוצת הגברים שבחדר, שמגיעים מכל קצוות הארץ, מכנה משותף אחד כואב ביותר: כולם נמצאים בזוגיות עם נשים שעברו פגיעה מינית. האתגרים שלהם משותפים. לעיתים הם זועקים לשמיים, לא יודעים כיצד להתמודד עם הטריגרים שצצים אצל בנות הזוג שלהם ללא התרעה מוקדמת. פעמים אחרות הם מתפרצים בזעם, מספרים שהם כועסים על התוקף שהותיר את האישה שהם אוהבים פגועה, ואותם כמי שחייבים להגן עליה. וכמעט תמיד, כשאחד מהם משתף במה שעובר עליו, מישהו אחר מהנהן ומוסיף: "זה מרגיש כאילו אתה מדבר מהפה שלי".
מעגל השיח הטיפולי הייחודי הזה מתנהל כבר שמונה חודשים בהנחייתו של עדי. הוא נועד לתת מענה לגברים שלצד הנשים שנפגעו, אשר רוצים לאהוב ולהכיל אבל גם לא לאבד את עצמם לטראומה של בת הזוג. בהתחלה הגיעו מעט יותר משתתפים, וחלקם עזבו לאחר שנפרדו מבנות הזוג כשהבינו שאינם יכולים עוד להכיל את הכאב.
העיקרון ברור: כאן מותר להתקרבן, לכעוס, לצעוק על כל העולם, לרצות לפרק את הכל. "את הדברים שהם מספרים, מאוד קשה להגיד במקומות אחרים", מדגיש עדי. "התחושה המרכזית היא 'בת הזוג שלי עברה פגיעה, ואני מעז לקטר? מי יקבל דבר כזה'. אבל כאן אנחנו נותנים לגיטימציה להגיד את זה, ולא חייבים להכיל כל הזמן.
"אחד הדברים היפים שאנחנו מנהיגים במעגל הוא ההקשבה והיכולת לשקף אחד לשני דברים. כל אחד מבקש רשות להגיב, לייעץ לשאול את השני מה הוא צריך כרגע מהקבוצה. מצד אחד, אנחנו יכולים להכיל ולהזדהות, ומצד שני, אנחנו מסוגלים גם להיות ישירים אחד עם השני.
"כשמישהו מספר משהו שנראה שהוא לא מאמין בו, אנחנו יכולים להגיד לו, 'אתה מחרטט'. למשל, כשאחד המשתתפים טוען שלא מפריע לו לוותר תמיד כדי להגן על בת הזוג שלו, אני יכול להגיד לו, 'אני לא מאמין לך'. גם חבר טוב יכול להגיד את זה, אבל יש משהו חזק יותר בארבעה או בחמישה חברים סביבך, שעוזרים לך להוציא לאור את האמת כשאתה בעצם מסתיר אותה מעצמך".
"נשארים בלי מענה"
החדירה למקום הסגור והפרטי שלהם לא קלה להם, וכל המשתתפים במעגל ביקשו להישאר בעילום שם. חשיפה שלהם, מסבירים חלקם, עלולה גם להביא לחשיפה של הנשים שלהם. רק שלושה מהם מוכנים לספק הצצה לעולמם הפנימי, לחיים לצד הטראומה, שמלבד בבת הזוג שלהם פוגעת גם בהם.
"לנשים שעברו תקיפה מינית יש המון אופציות טיפוליות והמון מרכזים שמסייעים להן לטפל בעצמן", מסביר גיא (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה), אחד המשתתפים. "אנחנו, הגברים שחיים איתן, נשארים בלי מענה. כאן אני מרגיש שמצאתי מרחב מוגן שבו אני יכול לשתף, שבו מבינים אותי, מזדהים איתי ומשקפים לי שאני לא צריך להיות המושיע, אלא למצוא גם את המקום שלי בתוך הזוגיות שלנו".
הוא בן 47, ומתגורר ביישוב קהילתי בדרום. שיערו קצר, עיניו כהות וטון הדיבור שלו נעים. הוא נשוי כבר כמעט 30 שנה, ואב לחמישה ילדים, הגדול בן 20, הצעיר תלמיד בבית ספר יסודי. את אשתו הכיר כשהיה בן 18, "ומהרגע הראשון היא שיתפה אותי בפגיעה שעברה על ידי קרוב משפחה. פגיעה שנמשכה לאורך שנים, ונעצרה כשהכרנו. פגיעה שהיא לא מדברת עליה בכלל, ולכן עד היום רבים במשפחה לא יודעים עליה".
"לא עשיתי משהו כדי לעצור את זה, עצם הנוכחות שלי הפסיקה את המעשים", דיבורו חד. "כשהכרנו, אני ראיתי עלמה במצוקה, ובאופן אוטומטי הלב שלי רצה להושיע אותה ולהיות האביר על הסוס הלבן. זה תואר שאני נתתי לעצמי. לא היתה לה ילדות, ההורים שלה התגרשו כשהיא היתה קטנה, ואני חשבתי שאם אני אבנה לה בית, ונביא יחד ילדים לעולם, ואדאג לה לפרנסה - היא תהיה מתוקנת וייעלמו כל הטריגרים.
"אבל זה בולשיט. השגנו הכל. בית, ילדים, פרנסה - והפגיעה עדיין שם. הבנתי שלא משנה מה אעשה, זה לא יושיע אותה. ומאז שאני כאן אני עובד על עצמי, על לנקות את עצמי מתפקיד המושיע. זה לא התפקיד שלי. אני אוהב אותה ורוצה בטובתה, אבל אני גם מחזיר את עצמי לקדמת הבמה".
מה היא אומרת על התחושות שלך?
"היא זו שסיפרה לי על מעגל הגברים הזה, והיא רוצה בזה בשבילי. גם אם המחשבה שאני מדבר עליה עם זרים קצת מרתיעה. החלום שלה זה לשבת כאן ולשמוע על מה אנחנו מדברים".
רועי, בן 50, נשוי כבר 25 שנה ואב לשבעה ילדים בני 8 עד 20. יש לו זקן לבן ארוך וארשת פנים נעימה. הוא מתגורר באזור השומרון ומשתייך למגזר הדתי־לאומי.
"חשוב שיראו את הכיפה", הוא מבהיר בצילומים, "שיבינו שפגיעה כזו, וסיטואציות כאלו, קורות בכל המגזרים, ושגם אנחנו צריכים לדעת איך להתמודד עם מצב קשה כזה".
על הפגיעה המינית שעברה אשתו בנערותה על ידי חבר קרוב של המשפחה, גילה כשהיתה בסוף ההיריון עם בתם הראשונה. הוא זוכר היטב כיצד הושיבה אותו, לקחה נשימה עמוקה - וסיפרה לו על מה שעברה.
"היה לי מאוד קשה. פתאום כל מיני אסימונים התחילו לרדת, והבנתי בדיעבד מה קרה בפעמים שבהן היא היתה מתרחקת ממני, או בפעמים אחרות שבהן היא התנהגה בצורה כפייתית כדי לא לאבד שליטה. שאלתי אותה מה עושים במידע הזה, הצעתי אולי לספר למישהו, להגיש תלונה במשטרה, אבל היא לא רצתה לפתוח את זה ולא לחצתי עליה.
"ביום שבו היא סיפרה לי על מה שעברה, נשבעתי לעצמי שאגן עליה. זה משהו שאני לא באמת מסוגל לעשות, כי אני לא נמצא כל הזמן לידה, אבל זה התפקיד שלקחתי על עצמי. וכשאני לא מצליח לעמוד בו אני מאוכזב מעצמי, וצריך להתמודד עם העובדה שזה לא באמת אמור להיות התפקיד שלי".
משה, בן 39, מתגורר באזור המרכז. הוא נשוי כבר 12 שנה ואב לשלושה ילדים. את פניו מעטר זקן קצר, טון דיבורו מהיר ומלווה בתנועות ידיים חפוזות. אשתו נאנסה על ידי אדם שהכירה כשהיתה בת 16, אירוע שאותו הדחיקה לחלוטין ונזכרה בו רק לאחר שנים. את משה היא שיתפה כבר בפגישה הראשונה שלהם.
"כשהכרנו, היא כבר היתה בתהליך טיפולי כחלק מההפנמה של האירוע", הוא מספר. "היתה לה כבר מערכת יחסים רצינית אחת והיא עמדה להתחתן, אבל כשהזיכרונות עלו הקשר ההוא נפגע. אני לא באמת הייתי בשוק, כי אשתי היא בת הזוג השלישית שלי שעברה פגיעה מינית כלשהי. אולי אהבתי אז את המקום הזה, שמראה שאני רגיש ומכיל, שאני כאן כדי לתמוך. אבל היום זה דווקא המקום שאני מנסה להשתחרר ממנו".
"תמיד לבדוק נכונות"
החיים לצד נשים שעברו תקיפה מינית, מסבירים המשתתפים, הם בעלי קווי אופי דומים: הצורך של הנשים בשליטה שאיבדו במהלך התקיפה, הרצון שלהן לדעת הכל מראש, הריחוק מאינטימיות או הנפילה שמגיעה כשמשהו לא צפוי מצית פלשבק מהפגיעה.
אני מעריץ את בת הזוג שלי, שלא יובן לא נכון", משתף רועי. "היא עשתה עבודה מדהימה על עצמה ועל החיים שלה, אבל היא לא משתחררת מהצורך בשליטה. זה צורך מובן, כי בפגיעה היא הרי איבדה שליטה, אבל היא מנסה, למשל, לשלוט על הסדר של הבית. ואני בדיוק ההפך מכך, וגם רוב הילדים שלנו, מה שיוצר כל הזמן חיכוכים".
"יש אנשים שעצם הסידור מוריד אצלם את מפלס החרדה", מסביר לו עדי. "אצל אדם שעבר פגיעה, הידיעה שהכל מתוקתק נותנת ביטחון".
רועי נזכר גם בפעם ההיא שבה חיבק את אשתו מאחור, והיא קפצה וכעסה. "זה לכאורה דבר נעים ונחמד בין בני זוג, אבל מבחינתה מדובר בכפייה, במשהו שעלול להעלות את זיכרון התקיפה ולגרום לה להיסגר".
משה: "זה בדיוק מה שאני חווה. זה מקום נורא קשה, כי לרגע אתה הופך להיות הפוגע. זו אישה שאתה אוהב כל כך, והדבר האחרון שאתה רוצה זה לפגוע בה, ואז אתה בא לתת חיבוק והופך להיות 'האיש הרע'".
לפני כמה שנים, הוא משתף, ביקש להפתיע את אשתו ולקח אותה למרכז "נא לגעת" ביפו לפעילות חווייתית בשיתוף בעלי מוגבלויות בראייה ובשמיעה. הוא הזמין לשניהם ארוחה והצגה, שמתקיימות בחושך מוחלט.
"הפגיעה שלה קרתה בחושך. ידעתי את זה, אבל שכחתי, או שלא חשבתי על זה לעומק. הגענו לקבלה, ושם אמרו לנו, 'אתם יודעים שזה בחושך מוחלט, כן?', והיא מייד נרתעה ונסגרה. נכנסנו רק להצגה, כי שם היה קצת אור, אבל לא הגענו לשלב הארוחה".
"אתה אף פעם לא יודע מה יגרום לזה", מוסיף גיא. "רעש בשיחים, מקומות חשוכים, דלתות פתוחות שחייבות להינעל. אני גדלתי במושב, שם אין דבר כזה לנעול דלת, בטח לא במהלך היום. אבל אצלה הדלת תמיד חייבת להיות נעולה. בהתחלה זה היה לי מוזר, אבל אני מבין את זה.
"כולנו קיבלנו את השיעור הזה, שצריך לבדוק נכונות. שאי אפשר לקחת דברים מאליהם, וכל הזמן צריך לבדוק מה נכון ומה לא נכון. שהכל צריך להיות בשליטה שלה, מאורגן, מסודר, לפי הלו"ז. שאסור להפתיע".
גם הוא ניסה לפני כמה שנים להפתיע את אשתו וארגן לשניהם לילה בצימר. "בשעות הראשונות היא ישבה קפואה ולא ידעה איך להתמודד עם ההפתעה הזו, עם העובדה שקרה משהו שהיא לא היתה מוכנה אליו מראש. רק למחרת בבוקר היא נרגעה, ואחרי שלוש שעות כבר היינו צריכים לפנות את הצימר. היא תמיד אומרת, 'אל תפתיע פן תופתע', ואתה מנסה לעזור לה כדי להגן עליה, אבל לא תמיד זה עובד".
"לפעמים הרצון שלי להגן על אשתי עולה רמה, ואז אני כועס על עצמי", אומר רועי. "למשל, כשהיא רבה עם הילדים אני מרגיש שאני צריך 'לצאת' עליהם, לפעמים אפילו בצורה לא פרופורציונלית. התחושה היא שאני אמור ליישר את מה שמפריע לה כרגע, ושאם אתערב זה יאפשר לה להירגע. שאם אני אלחם בשבילה, היא תוכל להתפתח".
"אתה לא רוצה את התפקיד הזה?", שואל משה, ורועי עונה מייד: "לא. ולא פשוט לי לשחרר אותו".
"לקחת על עצמך תפקיד קשה, שלפעמים יש לו מחיר", מסביר עדי. "השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא מה הרווח שלך שם, בתפקיד הזה. אם אתה יודע שמה שאתה עושה לא בריא בשבילה, למה אתה נלחם את המלחמות שלה?"
רועי: "לפעמים אני מרגיש שאמירות שלה כלפי עצמה או הילדים הן יותר הרסניות מכל ריב שיהיה לי איתם. כי אני אגיד להם בצורה פשוטה וחותכת 'תעשה מה שביקשו ממך', או 'תסדר את החדר' וכדומה, משהו הרבה פחות פוגע מאמא שנכנסת להתקף כעס. במקום מסוים אני שומר גם עליה וגם על הילדים, אבל כשזה קורה אני מאוכזב מעצמי כי הגעתי למצב שבו אני כועס על הילדים במטרה להגן על כולם. זה דבר שאני מנסה להתמודד איתו ולשנות אותו".
"אין לו מושג איך להתנהג"
המעגל נוסד לפני שמונה חודשים על ידי עדי (47), מטפל רגשי ומנחה תהליכים אישיים וקבוצתיים, המתמחה בעבודה עם אגרסיות וכעס.
"חברה טובה שלי, שעברה פגיעה מינית בעבר, שיתפה אותי בקשיים שהיא חווה עם בן זוגה והציעה לי לערוך סדנה לגברים שנמצאים במערכות יחסים מורכבות כאלו", הוא מספר. "היא הסבירה לי שכולם עוזרים לה, כולם מטפלים בה, ובן הזוג שלה פתאום אבוד. שלפעמים היא רואה שאין לו מושג איך להתנהג איתה. זה מאוד נגע בי.
"בהמשך היא כתבה פוסט מנקודת המבט שלה, אני פרסמתי אותו, וזה התפוצץ בפייסבוק. הרבה נשים שעברו פגיעה מינית שיתפו את הפוסט, ואנשים התחילו להתעניין. ההגדרה הרשמית שלנו היא 'מעגל גברים שנמצאים במערכת יחסים עם נשים שעברו פגיעה מינית', מתוך רצון ליצור מרחב בטוח עבור הגברים הללו. מקום שבו הם יכולים לדבר על דברים שלא דיברו עליהם מעולם, ובעיקר על הטריגרים ש'מפעילים' את הנשים שנפגעו.
"למעגל יש ערך טיפולי, והמטרה היא לעזור למשתתפים בו. כל מפגש משלב פסיכודרמה ושיח. בפסיכודרמה אנחנו עושים עבודת עומק, שבה אחד המשתתפים משחק סיטואציה שקרתה לו ונותן פרשנות לאירוע. בשיח המשתתפים מספרים על בעיה שאיתה הם מתמודדים ומשתפים בקשיים".
הוא גבר רזה וגבוה, שיערו אסוף בקוקו קטן, והוא לבוש בג'ינס ובחולצת טריקו ולרגליו נעלי בית ("זה חלק מהעניין, שכולנו נרגיש בנוח, פיזית ונפשית"). הוא גרוש ללא ילדים ומתגורר בפרדסיה. בעברו קריירה כמהנדס תעשייה וניהול בחברת היי־טק, תקופת התמכרות לסמים ולאלכוהול וגם תהליך גמילה. המהפך הגיע לפני עשר שנים, כשהחל לעבור טיפולים אלטרנטיביים וללמוד בעצמו שיטות טיפול והנחיית מעגלים טיפוליים לגברים.
לפני כשלוש שנים ייסד את "פייט קלאב" - סדנה טיפולית להתמודדות עם תהליכים רגשיים על ידי התגוששות, צעקות, תנועה ונשימות, ובשמונת החודשים האחרונים הוא מקדיש את ימי רביעי למעגל הגברים, שלרוב מתקיים במרתף ביתו.
"אנשים הגיעו למפגש הראשון ואמרו, 'וואו, זו פעם ראשונה שאני מדבר על זה'", הוא מספר. "כי זה נושא מושתק. לפעמים אנחנו, כגברים, צריכים שילמדו אותנו הכל. להוריד את הקצב, לשאול, לא לנסות להושיע, פשוט להיות שם. אחד התרגולים הכי קשים שהגברים עוברים פה הוא איך להגיד, 'אני פה, אני אוהב אותך, זה בסדר שאת כועסת, תוציאי. אני לא הולך לשום מקום".
כמי שהיה בעצמו במערכות יחסים עם נשים שעברו תקיפה מינית, ברוב המפגשים עדי הוא שותף מלא ("מאמן שחקן", צוחק משה). לפעמים הוא מדבר מניסיונו, פעמים אחרות הוא מביט מהצד, ו"לפעמים אני מתייעץ עם חברות שעברו טראומה מינית, כדי לקבל נקודת מבט נשית לסיטואציות שעולות במעגל".
כשעדי לא יכול להגיע הגברים נפגשים בלעדיו, ובמקביל פתחו קבוצת ווטסאפ שבה יכול כל אחד מהם לבקש עזרה או לשאול שאלה, בכל שעה. "כמו ספונסרים, אבל בלי ההתמכרות", צוחק גיא.
"אני לא סומכת עליך"
אחד הנושאים הכואבים שעולים במעגל הוא גבולות והמקום שלהם בקשר. "בשבועות האחרונים אשתי החלה לצאת עם חברות בשעות הערב", משתף משה. "בשלב מסוים ביקשתי ממנה לא לצאת שלושה ערבים רצוף, ומייד נוצר ריב.
"זה לא שאני חושש מזה שהיא יוצאת. זה חשש ברמה היותר עמוקה, של ניסיון להבין מה הסיבה לכך שהיא יוצאת כל כך הרבה. אני מרגיש שיש לה קושי בלבלות איתי ערב אינטימי, ובמקום לעבוד איתי על הקושי הזה היא בורחת ומוצאת מפלט במפגש עם החברות.
"מבחינתי, הייתי צריך להציב לה כאן גבול, להגיד לה שאני לא מוכן שהיא תברח כל כך הרבה. היא רוצה לצאת, ואני עוצר אותה כי אני רוצה להיות איתה. היא כועסת עלי שאני לא מאפשר לה לקבל את מה שהיא רוצה, ואני מאוד הייתי רוצה לאפשר לה, אבל אני מרגיש שאני לא יכול כי זה יפגע בנו בסופו של דבר. התחושה היא שאנחנו כמו שני ילדים שרבים על צעצוע, כל אחד מאיתנו עומד על הרגליים האחוריות כדי לא לוותר, ונוצרים המון מתחים וכעסים.
"לכן אני צריך את התמיכה כאן, כדי לדעת לעמוד על שלי. אני יודע שכאן אני מקבל את הכוח לעמוד מולה. שנים אני במעגל של ריצוי, ופתאום זה השתנה. אני רואה את זה כמו רעידת אדמה שאחריה אתה צריך למצוא את המקום שלך מחדש".
לרועי, מנגד, קשה עם המונח "הצבת גבולות". "אנחנו זוג, אנחנו בונים את הקשר שלנו ביחד, ולכן אני לא רוצה להציב לה גבולות", הוא אומר. "בעיניי מדובר בהיפוך תפקידים של הרבה שנים, וזה הדבר הקשה".
"אני מרגיש שנקודת המוצא של הנשים היא 'אתה גבר, ולכן אני לא סומכת עליך', ועכשיו אתה צריך לצבור נקודות ולהוכיח את עצמך", מציין עדי. "זה מתיש. התחושה היא: 'אף גבר לא יגיד לי מה לעשות'. אבל כבני זוג אנחנו לא יכולים ללכת כל היום על ביצים סביב המקום הזה של שליטה. המרחק בין המחשבה שאתה רק מעיר על משהו, והתחושה של בת הזוג שנכנסים לה למרחב, הוא מאוד קטן. היא עלולה להגיב בזעם על כל מה שקשור למרחב הגברי אי פעם".
"אתה לא רוצה לרצות", פונה גיא אל משה. "התפקיד של המרצה הוא לא תפקיד טוב. תחפש מקום שבו אתה גם שומר על עצמך, וגם על הזוגיות שלכם. יש המון חופש בגבולות, אבל אם הגבול לא ברור היא בודקת אותו. ואתה עושה את זה כדי לשמור על עצמך ועליכם כזוג".
שבוע לאחר מכן, משה משתף אותי בכך שאשתו הודתה לו על כך שלא ויתר, והיא שמחה על הזמן המשותף שיש להם כדי לעבוד על יציבות הקשר ביניהם. "הרבה מזה שלא ויתרתי, זה בזכות הקבוצה", הוא מדגיש.
נשמע שנושא הגבולות משיק מאוד לנושא האינטימיות.
"זה נושא מאוד מורכב", אומר משה. "אצל כל זוג מיניות היא דבר מורכב, אבל כאן יש עוד משהו, וזה החשש מלהיות 'הפוגע'. יש סטרס מאוד גדול סביב נושא המיניות, אפילו ברמה יומיומית של האם יהיה מגע או לא יהיה מגע, ואיך יתקבל סירוב".
"בכל רגע, גם בסיטואציה מינית, בת הזוג יכולה לחוות ניתוק ובן־רגע אתה הופך לפוגע, וזה נורא", ממשיך גיא. "אתה צריך ללמוד לזהות את הנקודות שבהן קשה לה, ולהיות שם איתה. אני יכול לשתף שאני למדתי לעצור מדי פעם, לשאול אם זה מתאים, וזה שווה את הכל. זה נותן לה את הביטחון, שהיא יודעת שהיא תמיד יכולה לעצור. ואני מעדיף שלא תהיה אינטימיות, מאשר שהיא תעשה משהו נגד רצונה רק כדי לרצות אותי".
עדי: "לעיתים נוצר מעגל של ריצוי ואשמה. הרבה פעמים בנות הזוג שלנו מרגישות אשמות על כך שהן לא מספקות אותנו, ואנחנו מרגישים רע על כך שגרמנו להן לעשות משהו נגד רצונן. כאן זה המקום לדבר על מעגל ההסכמה, שהוא הכלי הכי חשוב בתקשורת בין גברים לנשים שמנהלים מפגש אינטימי.
"אישה שעברה תקיפה מינית יכולה לפרש מגע מסוים כניצול או תקיפה, כאשר בן הזוג ממש לא התכוון לכך. מעגל ההסכמה הוא כלי שפותח מרחב בטוח, שבו מציבים גבולות והגדרות של מה בת הזוג שלנו צריכה או מוכנה לו כרגע. למשל, לפעמים צריך להגדיר שעכשיו רק מתחבקים. זו סיטואציה שנותנת ביטחון לבת הזוג. היא יודעת שכרגע ניתנה הסכמה רק לחיבוק וששם זה יישאר. כך היא מקבלת את הביטחון לסמוך על בן הזוג גם בסיטואציות אינטימיות יותר".
מה אתם מרגישים שקיבלתם מהמעגל?
"לא קל לבוא ולדבר על הנושא הכי קשה וטעון בחייך עם אנשים שאתה לא מכיר", אומר גיא. "זה מפחיד. תמיד קיים גם החשש שאולי מישהו מכיר אותך, אולי מישהו מכיר אותה. אבל כבר כשיצאתי מהמפגש הראשון הרגשתי שירדו לי 100 קילו מהלב. הבנתי שזה רק עושה לי טוב.
"לפעמים, כשאני יוצא מהמפגש אני מתקשר לאשתי כדי לדבר על כל מה שאני מרגיש. אני מבין שעברתי תהליך. זה לא קורה כל פעם, לפעמים אני צריך את השקט שלי וחוזר סגור וטעון. אבל הידיעה שלפחות פעם בשבוע אני יכול להגיע למקום שבו אני יכול לדבר על הכל, וגם לקבל תמונה משקפת של הדברים שאני עובר בחיי הזוגיות שמאוד חשובים לי, שווה כל רגע. אין ספק שכל התהליך כאן יצר מהפכה בחיי הזוגיות שלי ובחיים הפרטיים שלי, ורק לטובה.
"המעגל הוא סביב נשים שנפגעו, אבל הפגיעה שלהן היא לא המרכז. אצלנו, לפחות, עצם ההבנה של בת הזוג שלי שאני זקוק למעגל תמיכה עבור עצמי, כבר מראה שיש רצון לעבוד ולהתפתח.
"וחשוב שאנשים יידעו שהאופציה הזו קיימת. שיש מקום שבו אפשר להביא הכל מהכל, להגיד הכל, להרגיש הכל, וזה בסדר. שאפשר למצוא את הקרקע היציבה שתאזן את חוסר הביטחון בזוגיות כזו".
משה: "אני ואשתי היינו מטופלים לאורך השנים. שנינו במודעות מאוד גבוהה לנושא. אבל לצד אהבה מאוד גדולה היו לי הרבה תסכולים במערכת היחסים, בעיקר סביב חוסר אינטימיות. הרגשתי כעס, וכעסתי על האיש שפגע בה, כי אולי אם לא היה פוגע בה, החיים שלי היו היום קלים יותר. אבל מאז שהגעתי למעגל אני מתחיל להבין כל מיני סיטואציות בינינו, ומקבל כלים לפרש אותן בדרך שתהיה נוחה גם לי וגם לבת הזוג שלי".
"הדבר הכי חשוב לי כאן הוא השותפות וההזדהות", מסכם רועי. "אני יכול לדבר כאן על המון דברים שאין לאף אחד אחר, שאי אפשר לספר לאף אחד אחר, כי אף אחד לא מבין. וכאן אני מרגיש המון פעמים שכולם מדברים את מה שאני מרגיש. אין ספק שכל שיחה כזו מביאה לשינוי אדיר בחיים שלנו".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו