לפני שבועיים עמד מרלון רודין באירוע הוקרה לחיילים ולמתנדבים עם מוגבלות בבית הנשיא בירושלים. מרלון, שמשרת כמתנדב במערך ההגנה האווירית של חיל האוויר, לחץ את ידו של הנשיא ריבלין, ושמע מפיו שלוש מילים, שעוררו בו התרגשות גדולה: "אני גאה בך".
הוא נולד לפני 23 שנים בצרפת, עם תסמונת דאון. עד גיל 18 חווה התעללות חברתית, פיזית ונפשית מצד ילדים ונערים בבית הספר ובשכונה שבה גדל. לפני ארבע שנים קיבל את ההחלטה ששינתה את חייו: לעזוב את צרפת ולעלות לישראל בגפו. בלי הוריו.
"אמרתי לאמא שלי שאני לא יכול יותר לחיות בצרפת, ושאני עולה לישראל", הוא אומר. "רציתי לחיות במקום חדש. מקום שיקבל אותי כמו שאני. היו לי פחדים, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה. הגעתי לאשדוד, לסבא ולסבתא שלי שעלו לישראל שנה לפניי, וקיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכולתי: חיים חדשים".
בבית הספר שאליו הצטרף באשדוד למד עברית, "ושם קיבלתי בפעם הראשונה יחס יפה של כבוד ואהבה". הוא גם התחיל ללמוד תיאטרון, לפקוד חוגי העשרה ולשחק כדורגל. אבל חלומו הגדול ביותר היה לשרת בצה"ל. או במילותיו: לתרום למדינת ישראל.
"היום, אחרי כל מה שעברתי בצרפת, ואחרי שהצבא קיבל אותי ואני משרת בו כבר שנה וחצי, אני מאושר. ממש בקרוב אהיה חייל כמו כולם, ולא רק מתנדב. יהיו לי חוגר, דיסקית, מדי א' ונעליים צבאיות, וזה דבר כל כך גדול בשבילי. אבל הכי חשוב שאהיה שווה וחייל כמו כולם".
√ √ √
מרלון נולד בפרבר הדרומי בור־לה־רן, קילומטרים אחדים מהבירה פריז, ילד שני מתוך חמישה של גלית (46), אחות סיעודית, ואסן (48), מנהל פיצרייה. סבא שלו, ג'ו, מספר שעד גיל 8 הוא היה ילד שמח. "תמיד חייך, היה מצחיק ואהב לשחק ולרקוד ולהציג. כל זה היה עד שהמורה שלו בבית הספר המיוחד התעקשה להסביר לו מה יש לו: תסמונת דאון. זה הפיל אותו. הוריד אותו ממש למטה. הוא נסגר. מאז השיחה איתה הוא כבר לא היה אותו מרלון".
בית הספר שבו למד כלל ילדים עם מוגבלות, כמוהו, לצד כאלה שהגיעו מבתים קשים או סבלו מבעיות אישיות ומשפחתיות. לדברי סבא ג'ו, הדבר פגע מאוד בנכדו: "זה שונה מישראל. בארץ יש בתי ספר לחינוך מיוחד שמותאמים לילדים עם מוגבלויות זהות. בבית הספר שמרלון למד בו בצרפת היו ילדים כביכול 'רגילים', שמאוד התנכלו לו בגלל השונות והמוגבלות שלו. כאב לי מאוד לראות אותו גדל כך".
עם מפקדו, רס"ב קובי שמעוני. "הלב מתרחב".
מרלון נזכר בעצב בשנים הקשות שלו כילד וכנער מתבגר בצרפת. "בהתחלה, הילדים בבית הספר שלי היו נחמדים אלי, אבל זה עבר להם מהר מאוד, והם התחילו להציק ולהרביץ לי. הם רצו שאכתוב דברים לא יפים על המורה שלי, ולא הסכמתי. לא רציתי לשתף פעולה עם דבר כזה. הם רצו שארביץ לילדים חלשים ממני, ושוב - סירבתי.
"לא הסכמתי להיות ילד רע, ובגלל זה מאוד סבלתי. הייתי חוטף שם מכות וחוזר שבור הביתה. בוכה להורים. מספר להם את כל מה שעבר עלי. זה היה קשה מאוד".
במהלך הראיון מרבה מרלון לדבר בצרפתית. לידו יושבת איזבל שימאן, עובדת ארגון אקים, דוברת צרפתית ומדריכה של קבוצת מתנדבי הפרויקט "שווים במדים" בפלמחים. היא מתרגמת את דבריו, והוא מרבה לפנות אליה. מדי פעם מחייך, גם במבוכה. "אני נורא מתרגש", הוא מודה בכנות.
סבא ג'ו מוסיף ש"הילדים בצרפת ממש התעללו במרלון. היו מלבישים עליו תיק גב ריק ושולחים אותו לסופרמרקט לגנוב בשבילם בקבוקי שתייה, חטיפים, ממתקים, הכל. יום אחד תפסו אותו גונב, ולמזלו הגדול, אישה מדהימה אחת, רגישה ורחמנית, הבינה מייד שהוא במצוקה ושהכריחו אותו לגנוב. היא שילמה במקומו על כל הפריטים שנמצאו בתיקו, וכך הוא יצא מזה בשלום. זה היה סיוט.
"בשאר הימים הוא היה חוזר לפעמים הביתה עם סימני מכות על פניו. הוא לא רצה להחזיר אף פעם מכות לאלו שהרביצו לו. אז מה הוא היה עושה? פוצע את עצמו בכוונה. מכניס, למשל, יד לתוך חלון ושובר אותו, רק כדי לברוח הביתה פצוע ולא ללכת מכות עם הילדים האחרים".
מרלון מספר שבשלב מסוים של ההתעללות הנמשכת הרגיש שכבר אין לו מה לחפש בצרפת. שאין לו אופק, ושחייו הקשים לא מתפתחים לשום כיוון חיובי.
"הגעתי לגיל 18, ולא היה לי מה לחפש שם יותר". כשהוא משחזר את רגעי המשבר בצרפת דיבורו נעצר לפתע, והוא מחייך במבוכה, שותק.
"ואז היתה לי השיחה החשובה עם אמא שלי", הוא חוזר לבסוף לדבר. "אמרתי לה שיהיה לי יותר טוב לחיות בישראל".
האם גלית שיתפה את האב אסן בלבטים, והשניים נאלצו לבסוף להסכים לבקשתו של מרלון. כמוהו, הם רצו בטובתו, והבינו שחיים חדשים במחיצת סבא ג'ו וסבתא אני בישראל, יעשו לבנם רק טוב.
"גם אנחנו תמכנו מאוד ברעיון שמרלון יגיע אלינו לאשדוד", מספר ג'ו. "הסכמנו שזה יהיה מצוין בשבילו. הוא ישב בבית, הסתגר עם עצמו והיה חייב שינוי. אנחנו עלינו מצרפת לאשדוד לפני חמש שנים, ואמרתי להוריו שהם יכולים לשלוח אותו אלינו בלב שלם. הזהרנו אותם שאם הוא לא יבוא לכאן ויעלה על מסלול חדש בחייו, בסוף ישלחו אותו לבית הסוהר, אם ינסה, חלילה, להחזיר מכות או לנקום בכל מי שעוללו לו שם רעה".
בבסיס מערך ההגנה האווירית // צילום: אפרת אשל
במאי 2016 עלה מרלון לישראל. הוא התחיל ללמוד בבית הספר "עלומים" לחינוך מיוחד באשדוד (שמציע לימודים עד גיל 21 במסגרת החינוך המיוחד), ושם גם למד עברית. "מהרגע הראשון בישראל הרגשתי שאני שווה. אף אחד לא צחק עלי ברחוב, בקניון, בים, בכדורגל, בשום מקום. אף אחד לא ביקש ממני לעשות דברים רעים. קרו לי רק דברים טובים מאז שהגעתי לארץ.
"בבית הספר שלי אהבו אותי מאוד ולימדו אותי לדבר עברית. בהתחלה רק אמרתי מילה או שתיים, אבל עכשיו אני יודע עברית ואני יכול לדבר עם המפקדים שלי, החיילים והחיילות. בעצם, עם כולם. זה מאוד עוזר לי להשתלב בחברה".
לדבריו, קליטתו בישראל היתה מדהימה, והסבה לו אושר רב. "התחלתי להיות שחקן בתיאטרון", הוא זורח. "אני מאוד אוהב לשחק, וקיבלו אותי באשדוד להצגות של תיאטרון 'פלסטלינה בצבעים' (תיאטרון של החברה העירונית אשדוד, שמשלב תלמידים ממגמות אמנות בעיר עם צעירים מהחינוך המיוחד; ע"נ).
"זה מאוד כיף בשבילי. התחלתי גם לגלוש בחוג בים באשדוד, ואני גם שחקן כדורגל בקבוצת מכבי עירוני אשדוד (קבוצה המורכבת מאוהדי מכבי עירוני אשדוד ואנשים עם צרכים מיוחדים, שמתאמנים יחדיו במהלך השבוע ומשתתפים בטורנירים; ע"נ). אני משחק בכל התפקידים: שוער, קשר, חלוץ וגם בלם. בכל אני טוב. אני בטוח עובר אותך עם הכדור. סיפרתי להוריי בצרפת על הכל, והם שמחים בשבילי מאוד".
סבא ג'ו קורן מאושר. "לפני שמרלון הגיע, הלכתי לעירייה באשדוד. נתקלתי ביחס אנושי מדהים מכל הגורמים שנפגשתי איתם. איזו רגישות. לאשתי ולי היו ממש דמעות בעיניים. שלוש שעות אחרי שמרלון נחת בארץ כבר סידרנו לו תעודת זהות. הגענו איתו למחלקת הרווחה והחינוך בעירייה, ונפעמנו שם מהיעילות והנכונות לסייע לנו. הם פעלו מהר מאוד והכניסו אותו לבית הספר שלו.
"הרגשתי שרק רוצים לעזור לנו ולמרלון. זה כל כך חימם לנו את הלב. ידעתי שהוא ישתלב כאן נהדר. מהרגע שהוא הגיע - זה לא היה אותו מרלון. הוא זרח ופרח פה, ממש חזר לחיים".
מרלון אומר שעדיין מציפים אותו געגועים עזים להוריו בצרפת. "מאוד טוב לי בישראל. אחותי הגדולה, לורה (24), שגרה באשדוד ולומדת מנהל עסקים ושיווק דיגיטלי, הגיעה לכאן שנה לפניי, ועשתה צבא. עוד מעט היא מתחתנת, ויש לנו קשר מצוין. היא כל הזמן מזמינה אותי להיות איתה. לפני שנה עלתה גם אחותי השנייה, שיינה (16), במסגרת תוכנית 'נעלה', והיא לומדת בפנימיית הדסים. ובעיקר יש לי סבא וסבתא נפלאים שדואגים לי לכל. אני מאוד קשור אליהם ואוהב אותם".
אבל, הוא מודה, לפעמים נופל עליו עצב של געגוע. "בלילה, כשאני לבד, אני בוכה ומתגעגע להוריי. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה לפני כמה חודשים, כשהם באו לבקר בארץ. אני אראה אותם שוב בעוד כמה חודשים, כשהם יגיעו לחתונה של לורה.
כילד בצרפת. "סבלתי הרבה".
"בינתיים אני מדבר איתם כל יום בפייס טיים, בטלפון הנייד. גם אבא וגם אמא מאוד עסוקים בעבודות שלהם. אני מתגעגע מאוד גם לאחים התאומים שלי, דן וסשה (בני 10). בשיחות שלי עם אמא היא תמיד מרגיעה אותי, אומרת שאני יכול לבלות את חופשות הקיץ אצלם. אני מספר להם מה אני עושה, וכמה טוב לי עם סבא וסבתא ועם האחיות שלי כאן".
√ √ √
במאי 2018, אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר, הצטרף מרלון לתוכנית "שווים במדים", המאפשרת לאנשים עם מוגבלויות לשרת שירות צבאי משמעותי. את התוכנית יזמה אקים, שמפעילה אותה בשיתוף משרד הרווחה וצה"ל.
משתתפי התוכנית עוברים הכשרה מוקדמת שאורכת חודשיים, שבמהלכה הם מתוודעים לכללי המערכת הצבאית, מתרגלים התמודדות עם מצבי לחץ, עוברים הדרכות בחינוך מיני ובחינוך חברתי, חווים שיעורי גדנ"ע ועוד. בסיום ההכשרה הם משובצים לשירות בבסיסים וביחידות שונות ברחבי הארץ, לפי הצורך. התוכנית מונה כיום יותר מ־150 חיילים ומתנדבים.
באוגוסט 2018, בתהליך הכשרתו, שובץ מרלון בבסיס חצור של חיל האוויר. "התרגשתי מאוד ללבוש מדים", הוא מסביר, ולפתע פניו מרצינות ומבטו מופנה כלפי מטה. אחרי כמה דקות שתיקה הוא מסביר את סערת רגשותיו בצרפתית.
"הייתי שנה בבסיס בחצור. שימנתי וגירזתי פצצות של מטוסים, והיה לי קשה שם. התקשיתי להתרגל למשמעת. לא הקשבתי להוראות של המפקדים. בהתחלה הייתי מסוגל לעשות את המשימות, ופתאום לא. עשיתי בלאגן, שטויות, כל מה שבא לי. למפקדים היה קשה איתי שם".
מרלון מחייך במבוכה ומודה שלהתנהגותו "המוזרה" בבסיס היתה סיבה נוספת, שלקוחה דווקא מעולם הרגש.
"התאהבתי שם בחיילת שהיתה איתי בפרויקט 'שווים במדים'. מייד כשראיתי אותה היא מצאה חן בעיניי. התחלתי לשבת לידה בחדר האוכל, עד שהצעתי לה אהבה. אמרתי לה: 'יפה שלי, אני אוהב אותך'.
"הפכנו להיות חברים. הראש שלי היה מרוכז רק באהבה שלי. כל הזמן רציתי רק להיות איתה, הלכתי לבקר אותה במנהלה בחצור, גם כשהייתי צריך להיות מרוכז בעבודה שלי".
לאחרונה הם נפרדו, ולפני חצי שנה, אחרי שנת השירות בחצור, עבר מרלון לבסיס בפלמחים. מאז, הוא אומר, הכל השתנה - "זה כי פה יש לי את קובי".
רס"ב קובי שמעוני הוא רב־נגד של מערך ההגנה האווירית (כיפת ברזל, פטריוט ומערכות הנשק האחרות) בבסיס פלמחים. הוא זה שהכניס את פרויקט "שווים במדים" למערך בבסיס. לדבריו, היתה לכך גם סיבה אישית מאוד.
"יש לי אח בכור בן 47 עם מוגבלות שכלית, שגר עם הוריי בבאר שבע", מספר שמעוני. "לפני שמונה חודשים מפקד המערך, תת־אלוף רן כוכב, שלח לי סרטון על בחורצ'יק עם מוגבלות שכלית שהשתלב במשטרה הצבאית. הוא שאל אותי: 'אתה לוקח?' עניתי לו שכן, וברור שלקחתי.
"אמי ואבי הפכו עולמות לפני 30 שנה כדי שאחי ישתלב בצבא, ולמגינת ליבם זה לא צלח. הצבא לא היה ערוך ובשל אז לשילוב של בעלי צרכים מיוחדים, ולהוריי זה היה דבר מאוד קשה. אני חוויתי את זה כאח. זה תמיד היה אצלי בבית. אני יודע מה זה לגדול לצד אח עם מוגבלות שכלית, יודע במה זה כרוך, עד כמה זה מורכב ומאתגר ביום־יום.
"ברגע שההזדמנות נפלה בחלקי, היה לי ברור שאני הולך על זה - מכל הלב. ידעתי שאני חייב לשלב בעלי מוגבלויות אצלי במערך, ולתת להם מה שאף פעם לא נתנו לאח שלי. להשתלב, להיות שווים. להרגיש משמעות לחיים, עם תרומה ואחריות".
לדברי שמעוני, במערך בבסיס נקלטו שבעה צעירים וצעירה אחת עם מוגבלויות. "חלקם, כמו מרלון, עם תסמונת דאון, אחרים עם אוטיזם בתפקוד גבוה, מוגבלות שכלית ועוד. הם עברו אצלנו תהליך הכשרה יסודי ועמוק מאוד שארך חודשיים.
"ערכנו סדרת חינוך על כללי התנהגות מול שאר החיילות והחיילים בבסיס, הבאנו עובדות סוציאליות וגם מדריכה בתחום המין, וניהלנו שיחות על ערכים ועל כללי משמעת.
"במקביל, כינסנו את חיילי הבסיס לשיחה והסברנו על השילוב של אנשים עם מוגבלויות אצלנו. היה לנו מאוד חשוב שהם יהיו באמת חלק בלתי נפרד ומשולב בצורה מדויקת אצלנו במערך. כל המפקדים הבכירים, ממפקד המערך ומטה, היו מחויבים לפרויקט הזה ומאוד אהדו אותו. מפקד המערך, תת־אלוף שעסוק עד מעל הראש, פינה זמן בלו"ז ובא להיפגש כמה וכמה פעמים אישית עם 'הכוכבים החדשים שלנו', כך הוא מכנה אותם. זה כמובן מאוד סייע והיה מרשים מאוד".
עם ריבלין, בטקס "שווים במדים".
√ √ √
מרלון שובץ בבסיס ההיערכות המבצעי של המערך, בגף טכני של כנף, שם הוא דואג במסירות לקיטבגים מאובזרים היטב לאנשי המילואים של החיל. הוא מסדר להם מדים מגוהצים היטב, חולצה ומכנסיים, נעליים צבאיות, חגורה, כובע ומימייה. מסיים קיטבג אחרי קיטבג. עובד ברצינות ובמסירות, מאוד מרוכז במשימה.
"זהו, כאן אני בסדר. הראש שלי בדיוק במקום. אני עובד ומרוכז ונגמרו השטויות. אני מתבגר. מאוד חשוב לי להצליח במשימות שנותנים לי, ולהוכיח שאני יכול לעשות אותן יום אחרי יום. למדתי מקובי ומהחיילים ומהחיילות האחרים לקחת אחריות. להיות רציני".
לקראת שתיים בצהריים מגיעה ההסעה של מרלון וחבריו לפרויקט המיוחד. מרלון עולה עליה תשוש.
"אני עייף, אך מרוצה. אני בא הנה בשמחה. מאוד גאה בעצמי שאני מצליח להתגבר על הקשיים ולשרת את הצבא כדי לשמור עליכם", הוא מחייך חיוך גדול לרנ"ג שמעוני.
"מרלון עבר תהליך מדהים", מטעים קובי. "היו לי איתו שיחות כשהוא הגיע אלינו, ועבדנו איתו הרבה על עמידה בכללים, על התנהגות נאותה בבסיס, על לקיחת אחריות ועל ביצוע המשימות - ויש שיפור ממש מרגש אצלו".
לדברי שמעוני, בתוך חודשיים אמור מרלון להפוך לחייל לכל דבר, משרת מן המניין, ולא מתנדב. "הוא יהיה הראשון בפרויקט הזה, ואנחנו מקווים ומאמינים שגם האחרים שמתנדבים איתו יזכו לכך. רצינו להתחיל מאחד, ומרלון הוא שנבחר. כל השאר יבואו בהמשך אחריו. אני רואה בזה עוד שלב בשילוב האמיתי של אנשים עם מוגבלויות אצלנו בבסיס ובצה"ל בכלל. מרלון יקבל חוגר ומדים מלאים וירגיש שווה. מי שלא בקי לא יכול להבין עד כמה חשוב לאנשים עם מוגבלות להרגיש שווים. אותי זה מרגש מאוד, כי זו סגירת מעגל גדולה עבורי. אני אתן לכוכבים האלה הכל. אנחנו לא מחביאים אותם בבסיס. להפך, אנחנו גאים בהם.
"אנחנו חוגגים להם ימי הולדת עם החיילים האחרים, משלבים אותם בכל פעילות אפשרית. עבורנו זה לא אילוץ, זו זכות גדולה. בכל בוקר, כשהם יורדים מההסעה ומתחילים איתנו עוד יום בבסיס, הלב שלי מתרחב".
מרלון מגיע הביתה לאשדוד. נותן חיבוק גדול לסבתא אני ולסבא ג'ו, פושט את המדים ומתלבש בבגדים אזרחיים. יום גדוש עוד לפניו. "היום יש לי מפגש של התיאטרון", הוא צוהל. כשסבא ג'ו שואל אותו איך היה היום בצבא, מרלון משיב שהיה "מצוין".
"אחד הקשיים הבולטים של מרלון הוא ההבנה החברתית. המיומנויות החברתיות. הוא יכול פתאום להתקשר למישהו באמצע הלילה, או לכתוב לו הודעה. דרך בית ספר 'עלומים', ובעזרת אקים, שם יש אנשים מצוינים שעושים הכל כדי לעזור ולשלב את מרלון וחבריו בחברה ובצבא, הוא רכש כללי התנהגות טובים. כל הזמן הוא משתפר בעניין הזה, ומתקדם מאוד יפה.
"בהסתכלות רחבה יותר, זה סיפור יפה, מה שקרה עם מרלון מאז שהגיע לישראל. כל כך משמח שמהרגע הראשון ראו בו אדם שווה לכל דבר. זה מרגש אותי". ג'ו מוחה דמעה. "מרלון שיגע אותי שהוא חייב לשרת בצבא. כל יום הוא שאל אותי מתי יזכה לזה. והנה, עוד רגע הוא כבר ממש הופך לחייל, מגשים את החלום".
√ √ √
רגע השיא של מרלון נרשם בפגישה המרגשת שלו עם הנשיא ריבלין לפני שבועיים. דקה ארוכה לחצו השניים יד. מבטם הקרוב, המתרגש ומלא הכבוד וההערכה, בתמונתם המשותפת, מדבר ללא מילים.
"כל כך התרגשתי באותו מעמד. אמרתי לנשיא: 'שלום לנשיא ראובן רובי ריבלין. אדון ריבלין, תודה על זה שהזמנת אותי'. הנשיא ענה לי: 'כיף לי לראות אותך. מגיע לך שאתה פה, ובעזרת השם אתה תתגייס בקרוב כחייל רגיל בצבא'".
ב־17 במארס יתקיים יום ההתרמה הארצי של אקים ישראל. לפרטים: akim.org.il
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו