במעגן הסירות שבחוף עין גב בכנרת בולטת סירת מרוץ חדשה, צבועה כחול־לבן ומעוטרת בפס תכלת. על דופנותיה, בצבע כתום, נכתב שמה: NETTA. לכאורה זו עוד סירה רגילה שממתינה לבעליה לבילוי של כיף בסופי שבוע. אבל העיניים הקורנות מאושר של אלון מאורי חושפות את הסיפור המרגש שעומד מאחורי הסירה. "הסירה הזאת תאפשר לכל אדם עם מוגבלויות לעשות סקי מים", הוא מכריז בהתלהבות.
שנתיים וארבעה חודשים חלפו מהיום שבו איבד מאורי (50) את בת זוגו, נטע רוטמן ז"ל, כשמנוף קרס על רכבה באתר בנייה בכפר סבא והרג אותה במקום. עוד במהלך השבעה על נטע החליט אלון, משותק מחזהו ומטה, יחד עם קרובת משפחתה וחברים, להשקיע את מרצו בהגשמת הרעיון החברתי של נטע, שאותו הגתה בחייה: לקנות סירת מרוץ שתשמש את חברי עמותת "אתגרים", שמטרתה לחזק ולשקם אנשים עם מוגבלות באמצעות פעילות ספורט רגיל ואתגרי, ולתמוך בהם.
במשך שנתיים עמל אלון על גיוס של יותר מחצי מיליון שקלים לקניית הסירה. היום, בנוכחות חברים וקרובי משפחה, היא תושק באופן רשמי. "הסירה נשלחה אלי מארה"ב והגיעה ב־6 באפריל, בדיוק יום הולדתי", עולה על פניו חיוך רחב של געגועים למי שהיתה החצי השני שלו לאורך 18 שנה.
"נטע ידעה כמה אני אוהב סקי מים, נושא שאותו אני מרכז בעמותה. היא תמיד אמרה שאנשים עם מוגבלויות יכולים לעשות הכל, רק קצת אחרת, ושאנשים עם מוגבלויות צריכים לקבל הזדמנות שווה כמו כולם. היא האמינה שהסירה הזאת תיתן הזדמנות להרבה מאוד נכים, שחושבים שמשום שאין להם יד או רגל, או כי הם לא רואים, הם לא יכולים לעשות סקי מים.
"כשחושבים יצירתי ולא נותנים למגבלה להפריע, הכל אפשרי. אני באמת חושב שכל מי שרוצה, יכול לעשות סקי. פעם התקשרה אלי בחורה קטועת שתי ידיים, שרצתה להתנסות. אמרתי לה שתגיע, ושביחד נתמודד עם הכל, ואם צריך, נתאים לה רתמה מיוחדת, כך שתוכל לגלוש.
"אני לא יכול לתאר לך את תחושת האושר שמתפשטת על פני הגולשים כשהם מבינים שיש דרך שבה המוגבלות היא לא מכשול. חבל שנטע לא כאן כדי לראות את זה".
את הסירה רכש אלון באמצעות היבואן הרשמי שלה בישראל, לאחר שווידא שתתאים לכל בעלי המוגבלויות שעתידים להשתמש בה. "היה חשוב לי שהיא תהיה נגישה, ושתוכל לשמש לכל פעילות של סקי מים. מאחר שאני מרכז את תחום סקי המים בעמותת אתגרים, החלטתי שהכי נכון שהסירה תהיה שייכת לעמותה. עד היום היתה לנו רק סירה אחת, שנתרמה לפני 16 שנה על ידי תורם מארה"ב, והיא כבר ישנה ולא עונה לצרכים שלנו היום".
עמותת אתגרים פועלת ללא מטרת רווח ומתקיימת מתרומות בלבד. היא גובה מחבריה דמי חבר של 20 שקלים לחודש, שתמורתם הם נהנים מעלויות מופחתות בכל הפעילויות. כך, למשל, חבר עמותה ישלם על שכירת הסירה ליום 150 שקלים, ומי שאינו חבר עמותה ישלם 800 שקלים לשעה.
ב־18 בפברואר 2018, בשעה 16:30, יצאה נטע רוטמן ממשרדי עמותת "נגישות ישראל", שממוקמים במרכז שרונה שבכפר סבא. בסוף אותו יום היא היתה אמורה לטוס לאוסטריה, להשתתף בכנס של האו"ם בנושא נגישות.
"זה היה יום ראשון, שבוע ויום אחרי יום הולדתה ה־53", מספר אלון. "היא מאוד אהבה פרחים, ותמיד היתה רומזת לי שאקנה לה. אף פעם לא ראיתי בפרחים משהו רומנטי, ותמיד צחקתי איתה שפרחים אביא לה בהלוויה שלה. לרגע לא חשבתי שזה יקרה באמת".
נטע נכנסה למכונית הטרנספורטר שלה והחלה לנסוע בכביש הפנימי הצמוד לאתר הבנייה שליד מרכז שרונה, לעבר היציאה מהמתחם. בשעה 16:37, בסוף יום העבודה שלה, היא התקשרה לאלון.
"הצעתי לה שנצא לאכול בחוץ, אבל היא אמרה שעדיף שנזמין אוכל, כדי שתספיק להתארגן לקראת הטיסה בלילה. סיימנו את השיחה, ושתי דקות אחר כך, ב־16:39 בדיוק, קיבלתי שיחה מאיתוראן. אמרו לי שהאזעקה ברכב עובדת, ושנראה כאילו המצבר לא מחובר.
"אמרתי להם שנטע נוהגת ברכב, ושיתקשרו אליה. לא היה בי שום חשש, כי רק סיימתי שיחה איתה. אחרי כמה דקות החלטתי בכל זאת להתקשר אליה ולבדוק שהכל בסדר, והיא לא ענתה. אבל עדיין לא הייתי בלחץ. 20 דקות מאוחר יותר, לקראת השעה 17:00, הודיעו בטלוויזיה על מנוף שקרס בכפר סבא - ואז התחלתי ממש לדאוג. כששודרו התמונות הראשונות מזירת התאונה, כבר הבנתי באופן חד־משמעי שמדובר בנטע שלי.
"הראו על המסך לרגע את הרכב שנפגע, ואני זיהיתי אותו מייד. בהתחלה אמרו שיש הרוגה בשנות ה־30 לחייה, ואחר כך תיקנו לשנות ה־40. למרות שהם טעו בגיל, הבנתי שזאת נטע. היא נראתה תמיד צעירה לגילה.
"ניסיתי לתפוס את המנכ"לית שלה, שנסעה במרחק שני רכבים מאחוריה, והיא לא ענתה לי. בדיעבד התברר לי שהמשטרה ביקשה ממנה לא לענות לפני שמוסרים את ההודעה להוריה של נטע".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"באותו שלב עוד לא עיכלתי. אני אדם פרקטי מאוד, שפועל קודם כל באופן מכני. היה ברור לי שאני חייב קודם כל להודיע למשטרה שלא תלך לנחמה ובן, הוריה של נטע, בלי ליווי של איש רפואה. לנטע היתה אחות שנפטרה בגיל 8 עקב מומים מולדים. נטע היתה אז בת 14. פחדתי שההורים לא יעמדו בבשורה שאיבדו גם את נטע.
"התקשרתי לאחותי שתבוא אלי, ובינתיים התקשרתי למשטרה, לבית החולים ולמד"א. ביקשתי שייקחו איתם איש רפואה כשהם נוסעים להודיע, אבל הם בכלל לא הסכימו לאשר לי שמדובר בנטע, כי בשום מקום אין רישום שלי כבן הזוג שלה. העובדה שהיא היתה החצי השני שלי במשך 18 שנה לא עניינה אף אחד. לצערי, אין מאגר מידע של ידועים בציבור. עד היום, כשאני רואה מישהו שנהרג בתאונה ולא היה בסטטוס של נשוי, אני חושב על זה שאולי יש בן או בת זוג שיושבים בבית מודאגים, ואף אחד לא בא לספר להם על האסון.
"רק בסביבות 9 בערב, אחרי שהיו אצל הוריה של נטע בתל אביב עם הרופא המטפל של אביה, שהצלחתי לשלוח לשם בעצמי, בא אלי שוטר הביתה. זה קרה אחרי שההורים של נטע סיפרו לשוטרים שאני בן הזוג שלה. הבית כבר היה עמוס בחברים ובבני משפחה, שבאו להיות איתי ברגע הנורא הזה".
בגלל חקירת המשטרה, נערכה הלווייתה של נטע שלושה ימים אחרי התאונה המחרידה. מאות חברים ובני משפחה ליוו אותה בדרכה האחרונה בבית העלמין בכפר סבא. אלון ספד לה: "על ההר המושלג פגשתי אותך, מלאכית לבנה/ משם גלשנו יחדיו לאינספור חלומות/ לכל שיגעון שאני זורק, תמיד מסכימה/ ומייד כגוף אחד כבשנו עולמות/ רק לא לקחנו בחשבון את השנייה, שהיא דבר כל כך קצר/ שנייה שאנשים לא שמים לב אליה/ שנייה שבכוחה עולם הופך צר/ שנייה שבכוחה עוצרת עולם בעלייה".
אלון נאנח בכאב. "זאת היתה הלוויה מיוחדת, בדיוק כמו שהגיע לנטע. החברים מקבוצת הסקי בחרו לבוא לבושים בלבן. אפיק, הבן שלי, שהיה אז בן 22, אמר שבמקום דקת דומייה לזכרה, צריך למחוא כפיים לנטע. במשך דקה כל הנוכחים בהלוויה מחאו לה כפיים, זה היה רגע עוצמתי ביותר".
לפני שלושה שבועות, בעודו שקוע כולו באירוע השקת הסירה, קיבל אלון שיחת טלפון מפרקליטות מחוז מרכז, שבה הוזמן להגיע למשרדי הפרקליטות בתל אביב. שם נמסרה לו ההודעה המטלטלת: התיק נגד מפעיל המנוף שקרס, משה אסרף, נסגר.
על פי הודעת הפרקליטות, "לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק, נמצא כי אין סיכוי סביר להרשעה, וזאת בהסתמך על חוות דעת של מומחה מטעם מכון התקנים, שקבע באמצעות בדיקות מעבדה כי בזרוע המנוף היה סדק מוקדם, שאינו נראה לעין, והוא שגרם לקריסה במהלך עבודת המנוף".
אלון: "באותו רגע הבנתי שבמדינת ישראל חיי אדם לא מספיק חשובים, ושלאזרחים אין על מי לסמוך. היתה פה סחבת בחקירה, שגם בסופה לא מיצו את כל החקירות והבדיקות שיכלו לעשות כדי לקבל תשובות. יצאתי בהרגשה שמי שהיה אחראי לחקירה, והגופים שחקרו, כמו מכון התקנים, לא עשו את כל הבדיקות שהיה אפשר לעשות. אם זאת רמת החקירה אצלנו, לא פלא שעבריינים נמלטים מהחוק.
"מה שגרם לקריסת המנוף זה לא הסדק, אלא התיקון שנעשה לסדק, שהחליש אותו וגרם לו לקרוס. לדבריו של בעל המנוף, הוא קנה את המנוף חצי שנה לפני התאונה, הוא לא ידע על שום סדק או תיקון קודמים, ובבדיקה התקופתית שהמנוף עבר, הוא נמצא תקין.
"אני לא מאשים רק את בעל המנוף, אלא את הגופים החוקרים ואת הגופים שאחראים לבדיקות תקינות המנופים. בארץ אין שום בדיקה יסודית למנופים, אפשר למצוא מנופים בני 20 שנה שעדיין עובדים, בלי שאף אחד ייתן את הדעת על אמינותם ועל החוזק שלהם. הבדיקה היחידה שנעשית היא בדיקה ויזואלית, שבה הבוחן מסתכל על המנוף וקובע אם הוא תקין או לא. את יכולה לדמיין לעצמך רכב או מטוס שעובר טסט שנתי רק באמצעות בחינה ויזואלית?"
אתה כועס?
"אני מאוד כועס. כרגע אני מחכה שחומר החקירה יגיע לידיי, כדי שאוכל ללמוד כל פרט ופרט בחקירה. עם זאת, אני משתדל מאוד שהכעס לא ינהל אותי ולא יִשְחק אותי. אני יודע שגם נטע לא היתה רוצה שאשקע אל תוך הכעס".
נשאר לך עוד מה לעשות כדי למצוא את האחראי?
"אני מחכה לתשובות לגבי בדיקות מסוימות, שאני מנוע מלפרט עליהן. אני כן יכול להגיד שאם התשובות יהיו כמו שאני מקווה, אגיש ערעור על החלטת הפרקליטות. מרגע קבלת ההודעה על סגירת התיק נתנו לי חודשיים להגשת ערעור, אבל בפרקליטות אמרו לי שאם אצטרך יותר זמן, הם יאשרו".
מפעיל המנוף יצר איתך קשר אחרי התאונה?
"לא, ואין לי שום עניין לפגוש אותו. כל מה שמעניין אותי זה למצוא את מי שגרם למוות של נטע. על המצבה שלה, שאני עיצבתי, אמא של נטע הציעה לכתוב 'החלום ושברו', וזה באמת כך. חלמנו לחיות עוד הרבה שנים ביחד, לטייל בעולם, ללכת למסעדות ופשוט לחיות. זה נקטע לנו מוקדם מדי".
אנחנו נפגשים בחוף עין גב, ימים אחדים לפני השקת הסירה. אלון, גבר חסון, לובש גופייה שחושפת על זרועו קעקוע של ברווז נוהג בסירה. הוא נפרד מכיסא הגלגלים שלו, ובכוח ידיו בלבד מטפס לתוך הסירה. "ברווז הוא חיה שמסתדרת בים, באוויר וביבשה, כמעט כמוני", הוא מסביר, ותופס מייד את מקומו ליד הגה הסירה.
הסירה, שרתומה לטרקטור כחול, מורדת בזהירות אל המים. אלון מתניע ומשיט אותה אל המים העמוקים. שירלי שי, מתנדבת ותיקה ב"אתגרים" ומי שאחראית להיכרות בין אלון לנטע, מורידה מהמתלה אל תוך המים את רתמת המושב שעליה יגלוש אלון, ותופסת את מקומו ליד ההגה.
אלון, חגור בחגורת הצלה כתומה, מפלס את דרכו אל מגלש הישיבה בסירה, שיירד למים בעוד רגע, תוך שהוא מתקדם באמצעות ידיו. הוא מתיישב במושב הייעודי, שהותאם לו במיוחד, ומחליק עצמו אל המים. כך, כשהוא צף על גבו ואוחז בחבל, הוא מסמן לשירלי להתחיל לשוט, תוך הגברת מהירות מתונה. בתוך שנייה נמתח החבל שמחבר אותו לסירה, ואלון מתרומם למצב של ישיבה על המגלש ומתחיל לגלוש על השובל שיוצרת הסירה.
המחזה עוצר נשימה. תנועותיו של אלון על המים יוצרות הרמוניה מושלמת עם קצב התקדמות הסירה, ולרגע נראה כאילו הוא ו"נטע" רוקדים יחדיו על המים. "נטע" שועטת קדימה בקצב אחיד, ואלון עוקב אחריה, לעיתים גולש מצד שמאל לצד ימין, חותך את הגל, וחוזר בחזרה שמאלה.
עד לרגע שבו ידית האחיזה בקצה החבל מחליקה מידו. שירלי, שמנצחת על הריקוד הזה ועוקבת כל העת אחר תנועותיו של אלון, מאטה את הסירה ומסובבת אותה לאט אל עבר אלון, שצף במים באמצעות חגורת ההצלה.
"שלא תחשבי שזה קל כמו שזה נראה", הוא צועק, "אבל זו תחושה עוצמתית ששווה כל רגע". מסדיר את הנשימה וכבר אוחז שוב בידית של החבל, אלון מסמן לשירלי לצאת לסבב נוסף של שיט.
הוא עוסק באדריכלות ומתמחה, בין השאר, בתכנון בתים מונגשים לאנשים עם מוגבלויות. נכה מאז גיל 23, בעקבות תאונת צניחה שעבר.
"ספורט אתגרי תמיד משך אותי. בגיל 16 התוודעתי לנושא הצניחה החופשית והתחלתי לצנוח. בתקופה ההיא זה לא היה מסודר כמו היום, וצנחתי ממטוסים קלים, מכל מקום שנתנו להמריא ממנו. פעם עין שמר בצפון, פעם הרצליה, פעם שדה דב.
"בצבא הלכתי לתותחנים, והצניחות קצת נפסקו. אבל אחרי השחרור המשכתי בזה. ב־1992, שנה לפני הפציעה שלי, השתתפתי באליפות העולם בצניחה חופשית באוסטריה. הגעתי לאחד המקומות האחרונים", הוא מחייך, "הרמה בארץ היתה נמוכה".
באפריל 1993 קנה אלון מצנח חדש. בצניחה החמישית, בחוף הבונים, בגובה 20 מטר מהקרקע, המצנח שלו הזדקר ונסגר, והוא נפל לקרקע במהירות ובעוצמה רבה. הוא הובהל לבית החולים עם פגיעה קשה בעמוד השדרה, ששיתקה אותו מבית החזה ומטה. עשרה ימים התנדנד בין חיים למוות.
אחרי חצי שנת שיקום, יצא אלון מבית החולים מרותק לכיסא גלגלים, וידע שלעולם לא ייפרד ממנו. "יש לי תחושה ברגליים, אבל הן לא מתפקדות", הוא אומר. "בדיעבד התברר שבדגם של המצנח שלי היתה טעות תכנונית, שגרמה לתקלה. את זה הבנתי רק אחרי שזה קרה לאנשים נוספים בעולם, רק שהם לא שרדו את זה".
איך מתמודדים עם מכה כזאת?
"לא פשוט בכלל. הייתי חייל משוחרר, תכננתי לקנות אופנוע ולטייל בעולם, וכמובן להמשיך בצניחה. הבנתי שזה כבר לא יקרה, ושאין לי ברירה אלא להקים את עצמי ולהסתגל למצב החדש.
"הגשתי תביעה נגד היצרן בארה"ב וזכיתי בה. פסקו לי לא מעט כסף, אבל לא היה ממי לגבות אותו. זו היתה חברה קטנה מאוד, שלא יכלה לשלם".
ב־1995 הגיע אלון לעמותת "אתגרים" שאך הוקמה. שם התוודע לראשונה לסקי מים. באותה שנה התחתן, וב־1996 נולדו לו תאומים, אפיק ופלג, היום בני 24. בשנת 1999 התגרש, וכעבור שנה הכיר את נטע.
"היא היתה נכה מלידה, אחרי שנולדה עם עיוות מפרקים. כל החיים התניידה בכיסא גלגלים, אם כי הצליחה ללכת מרחקים קצרים בעזרת קביים. אבל היא מעולם לא נתנה למוגבלות שלה למנוע ממנה להגשים את השאיפות שלה.
"היא התנדבה לצה"ל ושירתה בחיל הרפואה בתחום המחקר, סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, סיימה תואר שני בתקשורת מחשבים בניו יורק. אחרי שחזרה לארץ עבדה במשרד הפרסום של המשפחה שלה. היא היתה מלאת שמחת חיים, אהבה לבלוע את החיים. לטייל, לאכול במסעדות טובות. סיפרה שעוד כילדה חלמה להיות מבקרת מסעדות".
נטע ואלון היו חלק מקבוצה של "אתגרים", שיצאה לסקי באלפים הצרפתיים. בקבוצה היתה גם שירלי שי, מתנדבת העמותה וחברה קרובה של אלון, שהתחברה מאוד לנטע.
"אחרי שבוע של סקי, שירלי ניגשה אלי וסיפרה לי בשקט שמצאתי חן בעיני נטע. עד היום אני לא יודע אם נטע ביקשה ממנה לדבר איתי, או שזו היתה יוזמה של שירלי. זה הפתיע אותי, כי במהלך כל השבוע שהיינו ביחד לא קלטתי מנטע שום סימן לזה. אבל הרמתי את הכפפה. התחלנו להיפגש, ומהר מאוד היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ושל הילדים. הם היו אז בני 4 וקיבלו אותה בזרועות פתוחות".
נטע ואלון היו כוח מניע למען נגישות לאנשים עם מוגבלויות. מדי שנתיים יצאו ביחד לטיול סקי באירופה או בארה"ב, וניצלו כל רגע פנוי כדי ליהנות מהחיים. כשאלון העלה את הרעיון להשתתף במרוץ רכבי השטח "באחה 1000" במקסיקו, נטע קיבלה על עצמה את ארגון המשימה והביאה לכך שלראשונה בתולדות הראלי הקשה, השתתפו בו אנשים עם מוגבלויות.
"היינו ארבעה נכים מישראל, ובמשך יום וחצי נהגנו לסירוגין 1,000 קילומטר בטום קאר, בתנאי שטח לא פשוטים. זה חלום שלא היה מצליח להתממש בלי הארגון של נטע".
שניהם היו חברים בוועד המנהל של עמותת אתגרים, ונטע אף מונתה ליו"ר הראשונה של העמותה. "אחרי שנתיים בתפקיד, כשכבר היינו עמוק בזוגיות, אמרו לנו שהעובדה ששנינו מכהנים בוועד המנהל לא נראית טוב, ולכן אחד מאיתנו יצטרך לעזוב את הוועד. דיברנו על זה בינינו, ונטע אמרה שהיא מוותרת. זאת נטע. תמיד חושבת על האחר".
ב־2010 החליטה נטע לעזוב את עבודתה בעולם הפרסום ולעבור לנהל את המחלקה לייעוץ נגישות בעמותת נגישות ישראל, הפועלת לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה. בעמותה זו עבדה עד יום מותה.
איך מתרוממים אחרי אובדן כזה?
"כשחגית, אחותה של נטע, נפטרה, ואבא שלה התקשה להתאושש מהאובדן, נטע אמרה לו בצורה הכי ישירה: 'אבא, תתחיל לעשות דברים, כי חגית לא תחזור'. זאת היתה הגישה שלה, וזה מה שהדהד לי בראש. 'תתחיל לעשות דברים, כי נטע לא תחזור'.
"וזה מה שעשיתי. עם כל הקושי, ידעתי שאני צריך להמשיך בחיים. לשקוע בשאלות של למה זה קרה ומה היה קורה אם נטע היתה עוברת שם דקה קודם, לא יוביל אותי לשום מקום. אנשים ששוקעים בשאלות כאלו נמצאים במקום אחר ממני.
"חוץ מזה, כבר אמרתי שאני אדם פרקטי. מעבר לעבודה השוטפת שלי, השקעתי הרבה מהזמן בהרמת פרויקט הסירה של נטע".
אתה מתכוון להמשיך הלאה גם לזוגיות חדשה?
"אני נמצא עכשיו בתחילתו של קשר, ואין לי ספק שנטע היתה מברכת על כך. היא לא היתה רוצה לראות אותי לבד. היא באמת האמינה שצריך להמשיך הלאה".
באילו רגעים היא הכי חסרה לך?
"כמעט בכל דבר. היתה לה יכולת מופלאה לראות כל סיטואציה מכמה זוויות. קו המחשבה שלה עזר לה לראות את התמונה המלאה, ובזכות זה לקבל את ההחלטות הנכונות. בניגוד אלי, שלפעמים מתעצבן כשאני לא מצליח להשיג את מה שאני רוצה, נטע ידעה להשיג כל מה שרצתה, ותמיד ברוגע ובנועם. במשך השנים איתי, ספגתי ממנה את הכלים שלה ואת צורת החשיבה, ואני שם לב אליהם במיוחד ברגעים האלה שבהם אני צריך לקבל החלטות.
"פרויקט הסירה בא להנציח את נטע. עכשיו צריך לגייס כספים, שיאפשרו לנו לקנות את כל האביזרים הנלווים ואת ציוד הגלישה לכל משתתף שיגיע, כך שהפרויקט עוד רחוק מלהסתיים.
"לפני עשר שנים, כשנטע התחילה לעבוד ב'נגישות ישראל', היא יזמה פרויקט של נטיעות בהנגשה. הלכתי איתה אז לנטוע עצים ביער שליד היישוב מבוא מודיעים, אבל רובם נשרפו בשריפה הגדולה שהיתה שם בשנה שעברה. ביום ההולדת של נטע השנה, ממש בצמוד לט"ו בשבט, הלכנו לנטוע עצים במקום אלה שנשרפו. זה היה סוג של סגירת מעגל".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "מדובר בתיק מורכב ראייתית, שנדרשו בו גם השלמות חקירה. התיק נבחן לעומקו, ולאחר שהסתיימו כל פעולות החקירה, התקבלה החלטה לסגור את התיק. הודעה על כך ומידע על ממצאי החקירה נמסרו למשפחה.
"אנו מצרים על תחושת המשפחה. היינו בקשר רצוף עימם ועם באת כוחם. במהלך החקירה נערכו בדיקות שהגורם המקצועי, מכון התקנים, סבר שיש מקום לבצען, לרבות בדיקות מעבדה. בנוסף, היחידה החוקרת אספה עדויות ומסמכים על היסטוריית הטיפולים של המנוף אצל הבעלים הקודם ואצל החשוד, הבעלים הנוכחי, אך לא הצליחה לאתר את הגורם שביצע את התיקון במנוף.
"למשפחה יש זכות להגיש ערר על סגירת התיק, שייבחן כמקובל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
