תופעה: רבבות עוזבים את הארץ
ב־10 ביוני 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הכותרת: "אחוז העוזבים את הארץ עלה ב־166 אחוזים". היה זה אישור רשמי לשמועה שפשטה בדבר בולמוס ירידה מהארץ - בעיקר בקרב עולים טריים. ביולי 1950 ידווחו הכותרות שבמחצית הראשונה של השנה ירדו מהארץ כ־15 אלף תושבים.
עזיבת הארץ לא היתה דבר חדש באותם ימים. בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה (1914-1882) עזבו, על פי הערכות, בין 50 ל־80 אחוזים מהעולים ארצה. בתקופת המנדט ירדו כ־80 אלף יהודים, ועם תחילת מלחמת העצמאות החלה נטישה גדולה, שנעצרה כעבור חודשים אחדים בצו "מנהלת העם", שאסר יציאה מהארץ ללא סיבה מספקת.
"בזמן שאנו עושים מאמצים על־אנושיים להביא ארצה את יהדות הגולה, מתרחש לנגד עינינו גל של נטישה, והשאלה היא - איפה זה ייגמר?" שאל באכזבה שר הפנים, הבריאות והעלייה, חיים משה שפירא.
סופר "דבר", שביקר במשרד הפנים, לשם הגיעו מי שביקשו לסדר את ענייניהם לצורך עזיבת הארץ, שמע מהעומדים בתור שלל הסברים למניעיהם. "אין עבודה, אין בית, אין אוכל. די, סבלנו מספיק", הסביר מישה פרוג'ינין, שעלה מפולין, ואילו עולה מרומניה בשם מגדה סיפרה בעברית רצוצה ש"פה לא יש חיים, לא טוב ישראל".
עולים רבים עזבו את ישראל באותה תקופה גם בעקבות הידיעות המעודדות שהגיעו מקרוביהם באירופה, שם פעלה "תוכנית מרשל" האמריקנית, שבמסגרתה העבירה ארה"ב לשיקום מדינות אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה סכום השווה במונחים של היום ל־135 מיליארד דולר. כספים אלה הביאו לפריחה עצומה ברוב מדינות היבשת, שממנה ביקשו ליהנות גם העולים שהגיעו לארץ - והתאכזבו.
על פי מחקרו של פרופ' משה סיקרון, מהקמת המדינה ועד סוף 1951 ירדו מהארץ כ־60 אלף נפש. רובם, כאמור, עולים חדשים.
יש תוכנית לייבוש אגם החולה, והדייגים ממשיכים לריב
בשנת 1936, יותר מחמישה עשורים אחרי שהוקמה המושבה יסוד המעלה על גדות אגם החולה שבצפון הארץ, הוקם מדרום לה יישוב חדש בשם חולתה, ובו חיו 55 חלוצים במתכונת של קיבוץ שנועד להיות כפר דייגים.
היישוב החדש פעל על פי צו חזונו של אברהם הרצפלד, פעיל ההתיישבות בארץ ישראל, שאמר ש"נוסף על כיבוש האדמה, עלינו לכבוש גם את הים ולהפיק ממנו פרנסה".
כיבוש אגם החולה והביצות שמצפון לו היה משימה לא פשוטה, שכן החלוצים הצעירים, שהיו חדורי התלהבות ורצון טוב, היו למעשה חסרי כל ידע בנושא הדיג והמדגה. כמו כן, על 13 אלף הדונמים שעליהם השתרע החולה שלטו אז דייגים ערבים, ולמתיישבים נדרשו כמעט שנתיים עד שיכלו, החל מ־1938, לדוג במקום ללא הפרעה. כעבור שנה, ב־1939, חלשו דייגי חולתה על 50 אחוזים מיבול הדגה השנתי בארץ ישראל.
עד לאותו הזמן התפרנסו אנשי יסוד המעלה הסמוכה מחקלאות ומרפת של פרות חולבות, בעוד ענף הדיג היה אצלם משני וקטן. ואולם, בראותם בהצלחת עמיתיהם מחולתה החלו אף חברי יסוד המעלה לפתח את ענף הדיג באגם החולה, פעולה שנתקלה בהתנגדות אלימה מצד אנשי חולתה וגררה מאבקים שנמשכו שנים.
ב־7 ביוני 1950 התפרסמה לראשונה הידיעה בדבר הפיכת תוכנית ייבוש החולה למעשית, החל מ־1951. לכאורה, סיבה להפסיק את העימותים, אבל למרות ההכרה בעובדה שהדיג בהחולה נידון למעשה לכליה, המשיכו חברי המושבה וחברי הקיבוץ להתכתש ביניהם עוד שנים הלאה, עד שאגם החולה והביצות אכן יובשו לחלוטין.
אופנה ומטבח: המדור לעקרת הבית
העיתון "הבֹקר" הציג ב־8 ביוני 1950 טור חדש בשם "מדור האישה", שהיה מיועד, כפי שהסביר העורך, "לספק לאישה העמלה כל היום על עבודות הבית הצצה לעבר תחומי חיים שונים ומגוונים, שאליהם אין היא נחשפת בשל טרדת יומה".
המדור הרחב והמקיף הגיש לאישה העברית צרור עצות והצעות בתחומים שונים, תוך "טיבולן בפרפראות מהווי הארץ והעולם", כדברי העורך.
המדור התחיל בכתבה "מפגש עקרת הבית עם עולים חדשים", שעסקה באינטראקציה בין עקרת בית לעולה חדשה, שנפגשות לצורך העסקת העולה כעוזרת בית. "האם לתת לעולה לעבוד בעבור מחירים נמוכים?" שואל המדור ומוסיף: "הרי לך, כעקרת הבית, יש העמדה שלך: את רוצה שחפצייך ודירתך יהיו מסודרים, אך אינך יכולה להוציא הרבה כסף".
כתבה אחרת, תחת הכותרת "צרור עצות לאופנת הקיץ", מדווחת על "הצעקה האחרונה מבתי אופנת העילית בפריז: מה שהולך כעת במודה (אופנה; ד"ס) הוא אריגים שקופים".
כתבה אחרת מדווחת על חתונת אחותו של מלך מצרים, פארוק, ובהמשך ניתנת תשובה "לצעירה המתלבטת בין לימודים לקריירה כספרית".
ב"פינת המטבח" ניתנו עצות ל"מנות חדשות ומלהיבות מסרדינים", לצד "סיפורים מהנעשה בעולמה של האישה באמריקה". המדור מסיים ב"עצת השבוע", והפעם: "איך תסירי בקלות חלודה מהמחבת".
הכנר הדגול מנגן בישראל
מסוף מאי 1950 ועד אמצע יוני שהה בישראל הכנר היהודי האמריקני הנודע יאשה חפץ. ביקורו של הווירטואוז התקבל בהתלהבות עצומה בקרב חובבי מוזיקה קלאסית רבים, שעשו כל מאמץ לארגן כרטיס כניסה להופעת האמן. בתל אביב התקהלו מול קופת הכרטיסים, מחמש בבוקר, כ־600 איש, שבאו לתפוס תור לפני פתיחת הקופה ב־11:00. רוב הממתינים היו נשים, שהגיעו מצוידות בכיסא מתקפל קטן והעבירו את השעות הארוכות עד פתיחת הקופה בסריגה ובשיחות.
התיירים הגיעו עם פרה
זוג תיירים שהגיע באונייה לנמל חיפה בשבוע השני של יוני 1950 הביא איתו לארץ פרה. פקיד המכס הנדהם שאל לפשר המעשה, והשניים הסבירו ששמעו שבישראל קיים מחסור בחלב. התיירים שהו במלון "ציון" בעיר, והפרה הוכנסה להסגר. הבעל נסע לכפר חסידים וחזר עם ערימת חציר, ומדי יום היה יורד לתחנת ההסגר שבסמוך לנמל, מאכיל את הפרה, חולב את תנובתה - וחוזר עם כד החלב למלון.
המשקל של הרכבת
לפני שבועיים דיווחנו כאן על מכתבים שפורסמו בעיתונים במאי 1950, ובהם התלוננו נוסעי רכבת ישראל על הפקעת מחירים במוצרי קרון המזנון. מטעם הרכבת הוסבר אז ש"המחירים הגבוהים קשורים בעובדה שקרון המזנון שוקל 40 טונות, לעומת קרונות רגילים, ומחירי המזנון מגלמים את העלות הנוספת הנדרשת להפעלת הקרון הכבד".
השבוע יצר עימנו קשר אהרון גזית, מומחה להיסטוריה של הרכבת בישראל, ובפיו נתון פיקנטי: "אכן, קרון המזנון היה באותם ימים כבד יותר מקרון נוסעים רגיל, אך ההפרש במשקל היה זניח - טונה אחת בלבד". ואנחנו נפרשן: רכבת ישראל מצאה כבר אז דרכים לעשות קופה.
הנעלמים / שירותים מסחריים שהיו
לימודים בהתכתבות
בזמנים ההם ביקשו רבים לרכוש לעצמם מקצוע מכניס ומבוקש. אחת משיטות הלימוד האופנתיות היתה בהתכתבות ("קורספונדנציה"). התלמיד היה מקבל בדואר חומרים והנחיות לימוד ממכון מתמחה, ואת העבודות והמבחנים היה ממלא ומשגר, הלוך וחזור, עד להשלמת דרישות הזכאות לקבלת תואר. ומה למדו אז? כמעט כל דבר: חשבונאות, מורס, הנדסאות, שיווק ומכירות. אפילו להקת כוורת התייחסה לטרנד בהומור, בשירה "יו יה": "למד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע".
גלויות זהב
חברת "תוצרת מזון ישראלית" השיקה בתחילת שנות ה־60 מבצע קידום מכירות למרגרינה הוותיקה "בלו־בנד", שבמסגרתו אפשר היה לקבל, בעת רכישת שתי חפיסות מרגרינה, גם גלויה צבעונית עם מסגרת מוזהבת, שצידה הימני הכיל מידע על מדינה כלשהי בצירוף מפה, וצידה השמאלי הציג תמונה אופיינית מאותה מדינה. בתגובה דרשו ילדי ישראל הנלהבים לאכול רק "סנדוויצ'ים עם מרגרינה" - בכל פעם שהגיעה גלויה חדשה למכולת השכונתית.
תלונות התיירים: זבובים, מחירים, נימוסים
אגף התיירות במשרד התחבורה התחיל ב־11 ביוני 1950 בביצוע סקר שביעות רצון בקרב התיירים, לפני צאתם את הארץ. הנה מבחר תגובות שקיבל: "מדינה יפה, אך המחירים שערורייה" (אלן כהן, אנגליה); "חסרים נימוסים ודרך ארץ" (רוז גולדמן, ארה"ב); "בחיים לא ראיתי כל כך הרבה זבובים" (יטה באקסט, קולומביה); "לא הצלחתי למצוא מתקן שירותים ראוי" (פלורנס ג'יבל, צרפת). התייר ג'ון בלק מדרום אפריקה הכתיר את ביקורו בתואר "חוויה שלא אשכח לעולם", אך לא פירט אם התכוון לחוויה טובה או רעה. בצילום: תיירים נוחתים בישראל במטוס אל על, 1950.
