מצחיק איך בישראל הפך פגסוס, הסוס המעופף, לפגע־סוס, הסוס שבמקום לאכול קש שותה בקש טלפונים של כל מי שבסביבה. וזה מזעזע, וזה מפחיד, וגם אני חושב שיש לחקור ולעצור, ולהעניש ולמלוק ולכרות ולהביא חוקרים מפפואה גינאה החדשה שיבדקו מה קרה פה, וחייבים לבטל את משפט נתניהו ועל הדרך את כל המשפטים האחרים שתלויים ועומדים כלפי כל אזרחי ישראל.
המדרון חלקלק, ובמקרה הזה היה גם מי שטרח לשפוך שמן על המדרון, כדי שההחלקה בו תהיה יותר מהירה ומרסקת עצמות. לא נרצה לחיות במדינה שבה עניינינו הפרטיים חשופים בפני כל, העושה בהם כרצונו בתקווה למצוא עלינו איזה משהו. וכי על מי אין משהו? אפילו קטן, אפילו קטנטן? על כל אחד. ובכל זאת, ואחרי שהבעתי את כל מורת הרוח המתבקשת, אני רוצה להגיד עוד משהו.
מי שחי בתודעה של שליחות, מי שעסוק בעשיית הטוב, מי שיודע שכל מעשי האדם בספר נכתבים, ויש דין ויש דיין, ולא משנה אם קוראים לו השם יתברך, או המצפון, או רוני אלשיך, לא צריך להיות מוטרד. מצד שני, מי שמשתמש בטלפון ככלי ליצירת מרחב בטוח לעבירות, להכפשות, לתככים, לבגידות; מי שהטלפון שלו הוא דרכון הכניסה שלו למציאות מקבילה של גרימת נזקים לזולת, למדינה, לעצמו - צריך להשתמש בפרשה החמורה הזאת כקריאת השכמה.
אין דבר כזה מרחב סטרילי מפריצה, זה רק עניין של זמן עד שהמילים הקשות, המעשים המכוערים והכוונות האפלות יתגלו. ולמרות שהמדינה לא יכולה לתפקד בתור המצפן המוסרי של אדם בחייו הפרטיים, טוב שבאה הפרשה הזאת להטיל מורא מחודש בלבבות האנשים המתחזקים כמה חיים במקביל, על פני השטח נושאי תפקידים, אנשי משפחה, מוכרים ואהובים, ומתחת למסיכה לא מפסיקים לרגע לבחוש בקדירת הנחשים, להגיד רע ולזמום גרוע ולעשות נורא.
ויש אנשים שעכשיו ממש מחפשים דרכים טכנולוגיות להבטיח עצמם מפריצה עתידית, וגם שמעתי ממומחה שאם מעדכנים גרסה בטלפון, כל הפגע־סוס הזה בורח בחזרה לאורווה, וזה טוב לנער ממך את העוקבים במחי פעולה פשוטה. אבל אם המחשבה "אז הנה אני מעדכן גרסה" עוברת במוחך, סימן שכנראה יש לעדכן גרסה בלב שלך, כי משהו שם יודע שבחרת בחארטה. זמן טוב לשוב הביתה.
דם
יש מחסור נוראי במנות דם. הסיבות הן גל האומיקרון, והחרם שהטילו תורמים קבועים מהקהילה הדתית־לאומית־חרדית על התרומות בגלל טופס התרומה המטופש, שבו הוחלפו "אבא" ו"אמא" ב"הורה 1" ו"הורה 2", ואחר כך נמחקו לגמרי. כמה הערות לגבי המצב המדמם הזה.
- כברנש שתורם דם מעת לעת, קשה לי להגיע לנקודת ההתרמה. פקקים, חניה, בזבוז זמן כדי לתת. חבל. הרי לשירותי ההצלה יש אופנועים רבים יותר מגרגירי החול אשר על שפת הים, ומדוע שלא יתאימו את חלקם, ויהפכו את הארגז הגדול שמאחור למקרר קטן, והמתנדבים יגיעו כאילו היו שליחים של וולט לבתי התורמים, ובנוחות הסלון ייקחו את הדם ויפליגו לדרכם אל התורם הבא?
כמה ימים אחרי השקת הפרויקט הזה לא רק שייסגר המחסור, אלא ייווצר עודף כה עצום, עד שמנות דם יינתנו בכפייה לאנשים שלא צריכים אותן כלל. דמיינו: מתקשרים 44* (גימטריה של "דם"), ובתוך שעה מגיע בן אדם, דוקר, שואב, ממלא, סוגר, מעניק טרופית כשי, הולך וביי. אנשים ידברו על זה, יתנסו בזה, תהיה אופנה מטורפת. אל תשכחו איפה קראתם על זה לראשונה.
- אני מבין את הכעס של חוגים שמרניים על שינוי הטופס. הם מרגישים שתופעת מסמוס הערכים הישנים מזדחלת מכל סדק, כולל מתוך טפסים של מד"א. יש צדק בטענה, אבל העולם משתנה. יש משפחות של גברים, ומשפחות של נשים וגם של טרנסים.ות. לא חייבים לאמץ את כל הטרללת האמריקנית בענייני מגדר, אבל להיות קשובים לאנשים שונים ממך ולכבד את מקומם בעולם זה ואהבת לרעך כמוך. גם אם זה רֵעַ 1 ורֵעַ 2. וכל הבלאגן היה נמנע אם מראש היו טפסים למשפחות חדשות, וטפסים למשפחות מסורתיות. למה לעצבן סתם?
- הפסקת תרומות הדם של ישיבות שלמות, שמעמידות תנאי "השיבו את הטופס הישן או שלא נתרום", מעמידה בספק את כל מערכת הערכים של התורמים הנמנעים. אם פיקוח נפש דוחה שבת, הוא בטח דוחה ויכוח על סעיף בטופס. ואם לא - ואם סיכון חיים שווה את המאבק - אז כל הנתינה לא שווה כלום, היא רק פוזה, ותודה רבה. נסתדר לבד עם השליחים החדשים על האופנועים.
- מילה לכנופיות מתנגדי החיסונים, שמציפות את אתר משרד הבריאות בתגובות שאומרות: אתם הפליתם בין דם לדם, לא תראו מאיתנו דם. אל תאיימו לא לתרום, כי אני מתערב שגם קודם לא תרמתם, כי אתם לא אנשים שתורמים לחברה אלא מרוכזים בעצמכם בקטע קיצוני. עדיף שלא תדקור אתכם מחט התרומה, מי יודע מה שמו בקצה שלה? הולך לתרום דם.
טפשת
השם יעזור לי, לקיתי בטפשת קורונה. מרגע שהחלמתי, לפני כשבועיים, נמחקו אזורים שלמים במוח שלי, שגם ככה כבר היה מוחזק בסלוטייפ, והנה אני מסתובב בעולם עם שליש מוח פעיל, והשאר משתעל, רגע כן, רגע לא, ולך דע מתי זה ומתי זה. גם השיעול נשאר, אגב. עדיף שיעול מאשר אקמו.
בקיצור, נסעתי, מחלים טרי, בתל אביב. הייתי צריך לאבן גבירול. פתאום אני רואה פנייה. נראית מוכרת. זה אבן גבירול? אולי רחוב יפו? אולי השדרה השמינית? מסתכל סביב. איפה אני? נראה לי מוכר, אבל לא יודע מאיפה. פתחתי ווייז, מצאתי את מיקומי, זה שידעתי בעל פה על סמך מאות פעמים שעברתי בו, והנה הגעתי כבר ליעדי. הייתי המום. איבדתי לרגע שליטה במרחב המוכר. הייתי מופתע מעומק אי־התפקוד שהמוח שלי, הנווט המעולה, המכיר ערים בלי להיות בהן, המוצא נתיבים בעיניים קשורות בממחטה מיוחדת של קוסמים שרואים דרכה, המוח הזה פתאום לא יודע אבן גבירול היכן הוא?
נבהלתי, אבל גם הבנתי פתאום שהאומיקרון בן קורונה הזה הוא לא נגיף רגיל. הוא כמו פגסוס, לא עלינו. הוא שותל רוגלה בתוך המערכת, וגם אחרי שכאילו הוא כבר איננו, ממשיך לשאוב את המוח ולהעביר חתיכות ממנו לסין, לשימוש בתעשיית השבבים.
ופתאום גם הפה שלי, שאם אני מכניס אותו להילוך קשה לעצור אותו מדיבורו, קופא, נחסם. הרעיון שהיה לי הרגע בראש הופך לאבק בחלל הפה שלי, ואני אילם לרגע, חסר אונים, לא מצליח להגיד מחשבה. הצצה לא ממש נעימה ולא מבשרת טובות למה שקורה לחולי דמנציה למיניהם ולסוגיהם. נתק בין המחשבה לדיבור.
ולא רק שם, גם בתוך המחשבה עצמה יש לפתע שיבושים, הזיכרון מתקשה לספק את הסחורה, משפטים שמתחילים מתקשים להגיע לסיומם בשלום. אמא'לה. וזה קורה לי בשידור. פחד.
נרגיע. זה לא ברמה של ללכת לנוירולוג או לעשות עניין. אני מצליח לתפקד גם על חצי מנוע, וחוץ ממני, לא כל כך יודעים על זה. עד עכשיו. את הנתקים המחשבתיים אני מחביא איכשהו, ובכלל, בגילי, עדיף לו לאדם שישתוק קצת מעת לעת, אם בכוונה תחילה ואם בשל קצר חשמלי באונה הקודקודית. אבל אני מבין עכשיו מה מרגישים אנשים שמדווחים על שינוי מוחלט ביכולותיהם. זה כאילו מישהו שאל מהספרייה שבמוח שלך את הספרים שאהבת, ואתה מחכה בקוצר רוח שכבר יחזיר.
טוב, נקטע לי חוט המחשבה, להתראות בשבוע הבא.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו