ילדה שלי,
השבוע שמת את התיק על הגב והלכת בפעם הראשונה לכיתה א'. לא חשבתי שזה יעשה לי יותר מדי, הנחתי שלכל היותר גם אני סוף־סוף אוכל לספק לפייסבוק תמונה של ילדה מבוהלת עם ילקוט שגדול עליה בשתי מידות. טעיתי.
ברגע שעמדת בדלת עם המבט המעט נבוך הזה שלך, הבנתי את גודל המעמד. חזרתי אחורה במכונת הזמן ונזכרתי איך נפרדתי מאמא שלי לראשונה בשער בית הספר, איך בהיתי בבניין האפור ובילדים שנראו כולם כה מלאי ביטחון, משהה ככל יכולתי את כניסתי לתוך העולם המאיים והלא מוכר.
היום הדברים שונים, כביכול. הלכנו איתך לשני ימי הסתגלות, כבר הכרת את המחנכת ואת חברייך לכיתה, והכל אמור ללכת יותר חלק. אבל שום דבר לא באמת השתנה. אולי בניין בית הספר שלך נראה קצת יותר צבעוני משלי, אבל ביום הראשון גם לך הכל ייראה זר, ההמולה תהיה מאיימת, וכל הילדים האחרים ייראו לך מלאי ביטחון. אני מכיר אותך, אין לך דרך להתחמק מזה. אולי זה בגנים, אולי זו אשמתי.
***
אז איך בכל זאת אני יכול לעזור לך? בואי ואגלה לך סוד. את הולכת לקראת מירוץ מרתון, ואולי בעצם לקראת מירוץ מרתון שהוא גם רכבת הרים וגם עוד כמה דברים. היום הראשון יהיה קשה, והיום השני גם, והיום השלישי אולי יהיה קצת יותר קל, אבל אחר כך יגיעו ימים הרבה יותר קשים. ואת תעברי אותם, בעיקר כי אין לך ברירה. כי אלה הם החיים מחוץ לעולם שבנינו לך. ברוכה הבאה לצד שלנו, ילדה שלי.
עד עכשיו עשינו הכל כדי ליצור לך בועה של טוב, ששום דבר שלילי לא יכול לחדור אותה. הצלחנו עם זה קצת יותר מדי, אני מבין את זה עכשיו, כשאני שולח אותך לבית ספר שיש בו יותר מאלף תלמידים שאותם אני לא מכיר, והחיוך שלך נראה קצת מפוחד. את מאמינה בקסמים, בפיית השיניים, ושבסוף הטובים תמיד מנצחים, ואני לא מתכוון ללמד אותך אחרת. אני אוהב אותך ככה ורוצה לשמר כל רגע כזה של תמימות. כשתגלי שהתמונה שונה לחלוטין, אהיה שם כדי לנחם.
אני די טוב בזה, גם את השברים של עצמי אספתי היום בלי שאף אחד ישים לב, שניות אחרי שאוטובוס המועצה הצהוב אסף אותך לבית הספר (משום מה התנגן לי בראש השיר "you're in the army now", כשהוא התרחק ואת בתוכו). נכון שהיה נדמה לך שאני מחייך בכל זמן ההמתנה, אבל זאת סך הכל השיטה הידועה שלי להילחם בדמעות שרוצות לפרוץ. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות האבא היחיד שמתפרק שם ליד כולם. זה מוקדם מדי, יש לי עוד שש שנים לפחות להעביר עם האנשים האלה.
אבל אולי אנחנו בכלל לא צריכים לגלוש למלנכוליה. זה יום שמח, בסך הכל, וכשאני חושב על זה, העצה הכי הגיונית שאני יכול לתת לך היא ליהנות כמה שיותר מתקופת החיים הזאת. אני מצטער שלא נהניתי מספיק בימי בית הספר שלי. בסופו של דבר, אין לנו בחיים זמן טוב מזה. אז קדימה מאמי, תלמדי מהטעויות של אבא, זה מותר.
***
אני מודה שאני גם קצת מקנא. כשעטפנו את הספרים והמחברות שלך, ראיתי את התשוקה שיש לך ללמוד. אני כבר מזמן איבדתי את זה, אני לומד רק מה שאני ממש חייב. אבל פתאום היה נדמה שאפילו הסיוט הגדול של ימי הילדות - ספרי המתמטיקה והמחברות המשובצות - קורצים לעברי, כאילו רומזים שהם יודעים שהייתי רוצה התחלה חדשה איתם, אבל שעכשיו זה כבר קצת מאוחר. נו, אולי בגלגול הבא.
עכשיו זה הזמן שלך. את אולי לא מסוגלת להעריך את זה, אבל אני אנסה לעזור. אומרים, ובצדק, שהנעורים מבוזבזים על הצעירים, אבל אני אדאג שתביני. את יותר חכמה ממה שאני הייתי, ואין סיבה שזה לא יקרה.
כשאני הייתי בכיתה א', התרשמתי בעיקר מהילד שהצליח לירוק על עמוד, ואת שואלת אותי בערב שלפני היום הגדול אם גם בסין הולכים מחר כל הילדים בפעם הראשונה לבית ספר, ואם גם מהחלל יכולים לראות שזה יום מיוחד. אגב, בטח שאפשר לראות גם מהחלל שזה יום מיוחד. אחרי הכל, יום הלימודים הראשון הוא יריית הפתיחה הרשמית לפתיחתו של מפעל הסנדוויצ'ים הגדול ביותר בקוסמוס.
כששאלתי אותך בערב שלפני, אמרת לי שאת לא מתרגשת, אבל אני יודע ששיקרת. את אולי יותר חכמה ממני, אבל יש לך עוד הרבה מה ללמוד. ראיתי איך את מדפדפת קדימה ואחורה במחברות הריקות, ראיתי איך את מתאמנת בהעלאת ובהורדת הידית של התיק כשחשבת שאף אחד לא רואה אותך (גם לי קשה לתפעל את הדבר הזה!), וראיתי איך את הולכת איתו הלוך ושוב מול המראה.
את בטח חושבת שמחר כל העיניים יהיו עלייך, אבל תאמיני לי, כל אחד מסתכל בחשש על הזנב של עצמו. זו לא רק את. זה מין עולם כזה, שכולם נמצאים בו כל הזמן במבחן. אף אחד לא לגמרי מבין למה זה צריך להיות ככה, וכל אחד ממציא לו דרך משלו להתמודד. יום אחד גם את תמציאי לך.
***
ביום שלישי, כשהתכונָנו בבוקר ליום הלימודים הראשון, היה נדמה לי שמשהו בפנים שלך שונה. כמו בסיפור מהאגדות, ברגע שהשעון התחלף, גם בך משהו השתנה. פתאום נראית רצינית כזאת, דיברת בטון פחות מתיילד, וכשעשיתי לך את הסימן שלנו עם האצבע, נתת לי מבט של "נו, אבא, אין לי זמן לשטויות האלה שלך עכשיו".
בצהריים חיכיתי לך. ידעתי שאת אמורה לחזור ממש בקרוב, והייתי במתח כאילו נעדרת מהבית לשנתיים. כששאלת אותי בערב שלפני מתי תחזרי הביתה ואמרתי לך "בשתים-עשרה וחצי", אמרת שזה נשמע ממש רחוק. צחקתי, כי חשבתי שהערכת הזמן שלך עדיין לוקה בחסר, ושאת לא מבינה שזה יום קצר. עכשיו אני מרגיש שצדקת.
היום הזה עבר לי ממש ארוך. וקשה. אולי זה נכון מה שחבר פעם אמר לי, שהיום הראשון ללימודים הוא היום המיותר ביותר בשנה, ושמוטב לנצל אותו כדי לבלות עם הילדים בפארקים השוממים. ואולי זה לא נכון. אני לא יודע הכל, גם זה משהו שעוד מעט תלמדי.
בהצלחה, קטנה שלי.
אבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו