חימום ביחסים עם בריטניה
לא רבים בישראל הזילו דמעות כשהבריטים עזבו את הארץ במאי 1948. להפך: היחס העוין של שלטונות המנדט נגד היישוב היהודי, בעיקר בשנות המנדט האחרונות, כמו גם אהדתם לערביי ישראל, הותירו בציבור היהודי רגשות טינה עזים כלפי בריטניה.
לכך נוספה העובדה שהממלכה השהתה את הכרתה במדינת ישראל במשך שמונה חודשים מיום הכרזתה ולא נענתה לדרישה לשחרר את סכומי הכסף הגדולים במטבע שטרלינג שהיו בבעלות ישראל, ושהוחזקו עוד לפני הקמת המדינה בבנקים בריטיים.
בקיץ 1949 הסכימה סוף־סוף ממשלת לונדון לדון בדרישת ישראל להשבת כספה, אולם מנגד העלו הבריטים תביעות פיננסיות משלהם, חלקן חסרות כל ביסוס. עניין זה האריך את המשא ומתן בתקופה שבה ישראל נזקקה באופן נואש לכל דולר או שטרלינג לקופתה המדולדלת.
בסוף יולי 1950, אחרי שהמשא ומתן הכספי הסתיים, הגיעה לביקור בארץ משלחת לא רשמית ראשונה מבריטניה, שהורכבה מאנשי חינוך שהתעניינו במיוחד במפעלי תרבות, השכלה וחינוך. את חברי המשלחת ליוותה בביקורם רחל ינאית בן־צבי, אשת חינוך ורעייתו של מי שעתיד להתמנות לנשיא המדינה השני, יצחק בן־צבי.
הטיול בארץ הוכתר כהצלחה גדולה ונשא תוצאות: כעבור כחודשיים נפתחה בקונסוליה הבריטית בתל אביב ספרייה לתועלת אזרחי ישראל שהתעניינו בממלכה, וב־5 בדצמבר 1950 הגיעה ללונדון משלחת ישראלית שהורכבה מנציגי הנהלת הסתדרות העובדים, ושהוזמנה על ידי סגן שר החוץ הבריטי, ארנסט דיוויס.
בתום עשרה ימים אינטנסיביים של פגישות וביקורים באנגליה, נערכה למשלחת הישראלית מסיבת פרידה במלון "סבוי" המפואר בלונדון, שם הוחלפו תשורות ונישאו נאומים. ראש המשלחת, ברוך לין, סיים את נאומו במילים: "הבה נשכח את העבר ונכונן דרכינו יחדיו אל עבר העתיד".
ואכן, במסגרת התחממות היחסים, נחתה בישראל כעבור כחודש משלחת רשמית ראשונה מטעם הפרלמנט הבריטי. חבריה התקבלו בנמל התעופה לוד על ידי שר החוץ, משה שרת, ומזכיר הממשלה, זאב שרף.
"הלב של השכונה": בעלי המכולות רוצים להרוויח
"יחזקאל חרמוני עומד על רגליו כ־13 שעות ביום" - כך פתח העיתון "מעריב" כתבה על מקצוע ה"מכולתניק" במדור חדש בשם "פרנסות בישראל", שהושק ב־22 בדצמבר 1950.
באותם ימים מעמדו החברתי של ה"מכולתניק" היה מהגבוהים בשכונה, בשל משטר הצנע שציוות כל משפחה לחנות מכולת קבועה אחת, ורק בה יכלו בני המשפחה לבצע את קניותיהם. די היה במריבה קטנה עם בעל המכולת כדי שהמשפחה "תוגלה" למכולת אחרת, לעיתים בשכונה מרוחקת, פעולה שבזמנים ההם נתפסה כהרת אסון. ענישה נוספת שעמדה לרשות ה"מכולתניק" היתה ביטול ה"תרשום". הפירוש היה שהתשלום בעבור הקניות נדרש מעתה להיות בכסף מזומן בלבד, במקום רישום המצרכים בפנקס גדול וסילוק החובות המצטברים בסוף החודש.
"המכולת של חרמוני בפתח תקווה צרה, אפלולית ועמוסה, ולא בנקל מאתרים בה פריטים כאלה ואחרים", נכתב במדור החדש. "אולם בעניין זה דומה חרמוני לשאר ה'מכולתניקים', שהרי פרנסתם מובטחת על פי צו שבו כל 300 משפחות משויכות למכולת אחת, ואם כך - לשם מה ישקיע חרמוני בסידור חנותו? הרי הקליינטים יגיעו אליו מדי יום בין כה וכה".
חרמוני, מצידו, התלונן ש"הרווח שהשלטונות מאפשרים לי עומד על 10 אחוזים בלבד, ובעבור זה הנני נדרש לעבוד 13 שעות. תואיל בטובה הממשלה ותקבע או העלאת הרווח או קיצור שעות העבודה, אחרת ענף חנויות המכולת יקרוס כולו".
רימוני הלם על הזמר מצרפת
ב־23 בדצמבר 1950 הגיע לנמל חיפה הזמר וכוכב הסרטים הצרפתי הידוע טינו רוסי, בליווי תזמורתו. לצד מעריצות נרגשות שהמתינו לרוסי על המזח, עמדה גם קבוצת אנשים שהניפו שלטים בגנותו וקראו בקול "!Sors d'ici! Sors d'ici" ("צא מכאן!").
רוסי, יליד קורסיקה ובן 43 באותה עת, הגיע להגיש סדרה של עשר הופעות בכל הארץ, כשכל הכרטיסים אליהן נחטפו מראש. הוא היה מושא הערצתן של מיליוני נשים ברחבי תבל, שראו בו דמות המאהב המושלם, תדמית שאותה טיפח במשך יותר מ־20 שנות פעילות ענפה, שבהן הקליט בקולו המלטף כ־200 שירים רומנטיים וכיכב ב־18 סרטים מוזיקליים.
ב־1943 דווח בצרפת שרוסי נידון לעונש מוות - שלא בפניו - על ידי תנועת ההתנגדות הצרפתית ("הרזיסטאנס") בשל היותו, כך לפי ההאשמות, משתף פעולה עם משטר וישי - השלטון הצרפתי שהיה בעל בריתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
בדיעבד התברר שמדובר בשמועת שווא, ושרוסי נעצר דווקא על ידי משטר וישי, שהה שלושה חודשים בכלא ושוחרר ללא אשמה. עוד נודע שהוא הסתיר יהודים בביתו בתקופת השואה.
למרות העובדות, גורמים קיצוניים בארץ העדיפו לשבש את ביקורו, ובשלוש הופעותיו הראשונות בישראל הושלכו רימוני הלם אל הבמה. שאר ההופעות התקיימו תחת שמירה משטרתית כבדה ועברו ללא תקלות.
ב־1953, במלאת חמש שנים להקמת המדינה, הוזמן רוסי להיות אורח הכבוד של החגיגות. הכוכב סירב באומרו: "חוויית ביקורי הקודם בישראל הספיקה לי לכל החיים".
קשיים במפעל האשלג
עם סיום מלחמת העצמאות דרש ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, מהיזם משה נובומייסקי לחדש את פעילות מפעל האשלג בים המלח, שפסקה עם תחילת המלחמה. ואולם נובומייסקי התקשה לגייס מימון להפעלה מחודשת של חברת "האשלג א"י" שבבעלותו, ודחה שוב ושוב את חידוש הפעילות. ב־25 בדצמבר 1950 שלחה אליו הממשלה התראה אחרונה, ומשלא חודשה העבודה הולאם המפעל - ונכסיו נרכשו מידי היזם. ב־1952 פתחה הממשלה את חברת "מפעלי ים המלח בע"מ", שחידשה את עבודות כריית האשלג במקום.
יין ישראלי מזויף בארה"ב
מניו יורק נמסר בדצמבר 1950 שעל המדפים בסופרמרקטים בעיר החלו להופיע בקבוקים עם התווית "Israeli wine" (יין ישראלי). בבדיקה שערך משרד המסחר והתעשייה בארץ התברר שאין שום יקב ישראלי שמייצא יין לארה"ב, והשימוש בתואר "ישראלי" נעשה על ידי יקב בקליפורניה, שראה בכך הזדמנות עסקית. שגרירות ישראל בוושינגטון שיגרה מייד דרישה ליקב לחדול מהשימוש בכותרת "ישראלי" לשיווק בקבוקיו.
העדיף את החברים בכלא
עבריין מוכר בשם ג' יונה נתפס על ידי שוטר בעת ניסיון פריצה לבית עסק. הוא הובא לפני שופט, וזה גזר עליו קנס של 25 לירות או חודש מאסר. תחילה פנה יונה לחדרו של פקיד בית המשפט, כדי לשלם את חובו, אך כשעבר ליד תא העצורים נפנפו לו משם כמה מחבריו הטובים, שהמתינו למשפטם. בו במקום הודיע יונה לפקיד שהוא מעדיף מאסר על פני תשלום הקנס - וכעבור כמה דקות כבר התחבק עם חבריו העבריינים מאחורי סורג ובריח.
הנעלמים / תוכניות רדיו שהיו
"לבת, לבן ולמי שמתעניין"
תוכנית ילדים ששודרה ברשת א' של קול ישראל משנות ה־60 עד שנות ה־80. היא נפתחה במשפט "שלום ילדים, כאן נילי מדברת אליכם", מפי המגישה נילי המאירי, ושולבו בה קטעי קריאה של סיפורי מופת, לצד סיפורים ושירים פרי עטם של המאזינים הצעירים. בפינה "סיפורים בהמשכים" הוקראו פרקים מספרים של דבורה עומר, גלילה רון־פדר ויצחק נוי, שגם נהג להשיב בפינה משלו לשאלות שהגיעו אליו מאלפי ילדים.
הצרכנייה / ממתקים של פעם
בננה מצופה בשוקולד
חלק מהילדים של אז קיבלו "דמי כיס" שבועיים מההורים, והיו אחרים שהרוויחו את כספם בעבודות מזדמנות בשעות אחר הצהריים. הבננה הזו, שבינה לבין הפרי האמיתי לא היה קשר, היתה אחד הממתקים האהובים על כולם. מדובר בממתק קטן בצורה מעוקלת, שצופה מבחוץ בשוקולד ומבפנים היה עשוי מרמלדה מתוקה בצבע צהוב זרחני. הילדים נהגו לנגוס בו נגיסות קטנטנות, כדי לדחות ככל האפשר את רגע סיומו.
סופרים: "המו"לים עושקים אותנו"
מדור "דברי המערכת" בגיליון דצמבר 1950 של ביטאון אגודת הסופרים מתח ביקורת קשה על ההוצאות לאור בישראל, שלטענת הסופרים "עושות כל מאמץ לעשוק את פרי עמלנו". באותם ימים נדרשו הסופרים לדאוג בעצמם לקידום ספריהם, לעיתים על חשבונם, באירועי הקראה ברחבי הארץ (דוגמת זה שבכרזה) ובמפגשי קוראים בחנויות הספרים. הסופרים מחו ש"בסוף, המו"לים משליכים לעברנו כמה פירורים מההון שהם צוברים על גב הסופר העברי". נראה שלא הרבה השתנה בשנים שחלפו: תלונות סופרים על היחס מצד ההוצאות לאור רווחות גם בימינו.
מודעות שהיו
