פרופ' אוריאל רייכמן מאמין שהנגיף שלח לכולנו קריאת השכמה חברתית • גילה אלמגור שמחה לבלות לצד בעלה את שנת חייו האחרונה • והשף אבי לוי גילה שאפשר לבשל גם בדיגיטל • פרויקט מיוחד: אמנים, ספורטאים ואנשי רוח מדברים על הלקחים שלמדו משנת הקורונה
"הבנתי שקיבלתי מתנה בלתי רגילה: הזדמנות להיפרד מיענקל'ה"
גילה אלמגור, שחקנית תיאטרון הבימה
"בפברואר 2020 כבר הבנתי שאני יוצאת לחל"ת, ושממארס אני מחוסרת עבודה. בלי עבודה אני אדם שאין לו סיבה לקום בבוקר. כל חיי אני עובדת מסביב לשעון, גם בתקופות הכי קשות שהיו לי.
"בתחילת הקורונה הרגשתי שסידרו לי חופש, והתייחסתי לזה כאל מתנה. בזמן הפנוי שנוצר ניסיתי להתחיל לכתוב את התסריט שמסתובב לי כבר זמן מה בראש. 'תכתבי את זה', אמר לי יענקל'ה (אגמון ז"ל, בעלה, שנפטר בדצמבר האחרון על סף גיל 92; מ"כ), אבל הצלחתי לכתוב רק כמה מילים וזהו.
"כשהתחילו הסגרים, וחברים שלי ללא עבודה התחילו לרעוב ללחם, אמרנו 'ארורה הקורונה'. התחיל הספק הגדול וסימני השאלה מה יהיה. אבל לאט־לאט למדתי והבנתי שבעצם קיבלתי מתנה בלתי רגילה - פרידה מיענקל'ה.
"זו היתה שנה שבה ישבנו שנינו בבית, ספונים לבד, 24 שעות ביממה, צוחקים המון, שותים קצת יין, קוראים ורואים נטפליקס, צופים גם בחדשות כמובן, ומדברים פתאום גם על דברים שלאורך השנים היינו אומרים 'יום אחד עוד נדבר על זה'. למשל, על היתמות.
"שנינו באנו לעולם יתומים מאב, אביו של יענקל'ה נפטר שישה שבועות לפני שהוא נולד, ואבי נרצח ארבעה חודשים לפני שנולדתי. תמיד אמרנו שיום אחד נדבר על מה זה לבוא לעולם בלי אבא, ודחינו את זה. פתאום, כשהוא בן 91 וחצי ואני בת 81 וחצי ישבנו ודיברנו על היתמות.
"לא אשכח את זה בחיים. הוא ישב בכורסה שלו, אני לצידו על הספה. ואז הוא קם והתיישב לידי, ואמר לי: 'אנחנו באמת שידוך מהבטן, כמו שאמא שלך אמרה - זה נכתב למעלה. אני כל כך אוהב אותך'. הוא חיבק אותי ונתן לי כזאת נשיקה.
"אני יודעת להיות לבד, אבל להיות בלי יענקל'ה - את זה אני עוד צריכה ללמוד. הוא מילא את חיי, העניק לי חיים נדירים. הוא היה התיקון של חיי בכל פרמטר. תיקון אמיתי. לעולם אהיה אסירת תודה על כל רגע איתו.
"הוא רתח כשהבין שסגרו את עולם התרבות. שאל למה לא הופכים שולחנות ורצה שנעלה לירושלים, להיפגש עם שר התרבות. הוא פחד שהמדינה תמות בלי התרבות, וזה עלה לו בבריאות.
"כשהוא הלך לעולמו, גנבתי ממנו את נשימת אפו האחרונה. היינו סביבו, הגר בתנו, סופי נכדתנו ואני, שרנו לו ולחשנו לו דברי אהבה. אמרתי לו שיחכה לי עד שאסיים את כל הדברים שביקש שאעשה - ואז אגיע".
"יש לקח חברתי חשוב: אסור לנו לרסק את הגורמים המאחדים בינינו"
פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי הרצליה
צילום: יהושע יוסף
"ברגע שפרצה המגיפה, קבעתי מייד שלושה כללים עיקריים להתנהלות במרכז הבינתחומי. ראשית: לתת לסטודנטים את הלמידה הטובה ביותר האפשרית, כדי שלא יפסידו שום קורס או סמסטר, חלילה, וכדי שרמת הלימוד לא תיפגע.
"שנית: לשמור על בריאות הסטודנטים. אמרתי לכולם בהנהלת המוסד שלנו, שיש לנו אחריות מלאה לכך.
"והדבר השלישי: לנוכח המצוקות שהקורונה גזרה עלינו, ולאור העובדה שאנחנו לא נתמכים כספית על ידי המדינה, אנחנו חייבים לדאוג לשמור על איתנותו ועל המשך קיומו של המרכז הבינתחומי. מייד העברנו את הקורסים לזום, וכל הזמן פיתחנו עוד ועוד צורות לימוד, מהמתקדמות ומהחדשניות בעולם - ובעיקר פורצות דרך ומרתקות בעבור הסטודנטים.
"בשנת הקורונה למדתי כמה חשוב הקשר האישי עם הסטודנטים שלנו. רבים מהם נקלעו למצוקות כלכליות, ועלתה דרישה שנוותר גם על חלק משכר הלימוד. את זה לא יכולנו לעשות, משום שאנחנו מתבססים בעיקר על הכנסה משכר לימוד, אבל פתחנו קרן מיוחדת שסייעה כספית לאלו שבמצוקה קשה. ערכנו קורסים מיוחדים להכשרת סטודנטים להתמקצעות ולמציאת עבודה בתחומים שונים, ולא מעט סטודנטים אכן מצאו בעקבות זאת עבודות שסייעו להם.
"למדתי גם כמה חשובה הירתמות קהילת הבינתחומי בזמן משבר שכזה. מעובדי התחזוקה ועד אחרון הפרופסורים, כולם נרתמו לעזור והתייצבו לסייע בכל מה שנדרשנו לו. פנינו גם לכל בוגרינו, לידידי המרכז ולרבים אחרים שנמצאים בקשר איתנו, בבקשה לסייע לסטודנטים שלנו במציאת עבודה - וזה מאוד הצליח.
"שמנו גם דגש על המשך הקשר הרציף בין המרצים הנפלאים שלנו לסטודנטים, דווקא בימי הקורונה. המרצים התגייסו ושמרו על קשר אישי, במיוחד עם הסטודנטים בשנה א', כדי להפיג את בדידותם ולמלא את החוסר שהם חשים במפגשים חברתיים. אני מאוד מתגעגע לסטודנטים, ומאוד רוצה לראות אותם חוזרים לקמפוס. אחרי הכל, אין כמו המפגש הבין־אישי והדינמיקות החברתיות הנהדרות שנוצרות כאן.
"בעניין החברתי־לאומי, תחושותיי משנת הקורונה אינן חיוביות. יש התפוררות פנימית: עם החרדים, עם החוגגים בתל אביב, עם השודדים שנכנסים למחנות הצבא.
"כחברה, אנחנו חייבים לחזור לעקרונות היסוד שמופיעים בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. אסור להשמיד מוסדות ציבוריים שנבנו בתבונה במשך 70 שנים. כל מוסד דורש תיקון, גם מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק, אבל אין מקום לספורט לאומי של מתקפת עולם עליהן - אסור לרסק את הגורמים המאחדים בינינו".
"הקורונה נתנה בעיטה להגשים תוכניות, הזכירה לי שהכל מאוד זמני"
רן דנקר, מוזיקאי ויוצר
צילום: אור דנון
"שנת הקורונה היתה עבורי שיעור בלתי נגמר, שעדיין לא נגמר. שינוי תודעה שילך איתנו שנים קדימה, אבל לפני הכל היא בעיקר הזכירה לי שהכל מאוד זמני. כשהייתי בן 17 כתבתי שיר שנקרא 'הכל זמני', אז כן, זו קלישאה, אבל באמת הכל זמני. זה נתן לי בעיטה ממש, דחיפה ללכת ולהגשים ולעשות טוב.
"אחד הדברים שהקורונה ממש הציבה מולי זה שכל השנה אנחנו מתעסקים בעצמנו ובקריירה שלנו, איפה אני ממקם את עצמי ואיך אני הכי מוצלח. זה לגיטימי וזה בסדר, אבל יש משהו בהבנה הזאת שאנחנו ערבים זה לזה, ושכל כך הרבה חברים שלי נשארו מאחור גם ברמה הכלכלית וגם הנפשית, שזה מדיר שינה מעיניי.
"אפילו כשאני מוציא סינגל חדש בתקופה הזאת, יש לי רגשות מעורבים. אני רוצה לשמוח ולחגוג אותו, אבל לזה מתלווה הידיעה שיש אנשים שלא שרדו את התקופה, ובהם חברים וקולגות שלי. קיבלתי בשנה הזאת פרספקטיבה חזקה איך לא לראות רק את עצמי ולהבין שאנחנו חיים פה ביחד, בביצה הנורא קטנה הזאת.
"המדינה הקטנטנה שלנו מפולגת היום מאוד, ואני מרגיש שאחד הדברים שהכי חשובים לי היום זה לאחד, לחבק את האנשים ולהביט גם בכאב של אחרים, מכל הקשת הפוליטית, המגזרית והחברתית. אנחנו חיים פה יחד. כולנו פה יחד, וזה שיעור מאוד חשוב שלצערי לא בטוח שנלמד פה מספיק בשנה האחרונה. דווקא מהמצוקה נולדו פערים ומחלוקות, ואני שואל: 'לשם אנחנו צועדים?' התשובה היא לא.
"אני אולי נאיבי, אבל הרגשתי שכמוזיקאי אני צריך לעשות משהו מחבר. אף אחד לא שומע את האחר, אין הקשבה, אז הבנתי שאני צריך לנשום ולחבק את מה שיש לי, את המשפחה שלי, את האנשים שאני חי איתם ושהפכתי אותם למשפחתי הרשמית.
"איתי (וייזר, בן זוגו של דנקר; מ"כ) ואני מגדלים שתי בנות, בנותיו, והדבר החזק הזה הוביל אותנו השנה לחתונה. ההבנה שאנחנו רוצים להתחבר ולהתאחד היא חלק מכל השנה הזאת, שהיתה בסימן של התחברות".
"המגיפה הדגישה לי את כפריותו של הגלובוס, את ארעיותם של הגבולות"
לוסי איוב, מנחה ומגישה בכאן 11 ובכאן דיגיטל
צילום: באדיבות "כאן"
"הקורונה לימדה אותי שיעור בגעגוע, וכמה שיעורים במחמצת. ומכיוון שהיא נמשכת כבר יותר משנה, במבט לאחור אני יכולה להגיד שנעתי בין כל כך הרבה מצבי תודעה, ובעיקר בין ייאוש לתקווה - עד שנדמה לי שעבר לו עשור.
"בגל הראשון הפחד המשתק לחיי הקרובים שלי היה משולב במין התרגשות משונה, דווקא. אולי זה תוצר של עודף אדרנלין. זו תמיד אותה התרגשות שפוקדת אותי באירועים חובקי עולם. זה יכול להיות המונדיאל, אף שאני לא מתעניינת בכדורגל בימים כתיקונם. או האולימפיאדה, אף שאני צופה רק בתחרות הקפיצה למים.
"וגם, כך התברר לי, מגיפה עולמית. המשותף לכולם הוא שהם מדגישים את כפריותו של הגלובוס, את ארעיותם של הגבולות. אותם קווים דמיוניים ששרטטנו ביד בוטחת על מפת העולם ולא הצליחו לבלום אויב אחד, ששינה את חיינו לבלי הכר. אז אולי יותר מכל, הקורונה לימדה אותי שאנחנו לא תמיד קובעים את כללי המשחק ושאשליית השליטה שלנו שברירית יותר ממה שנדמה.
"ברמה האישית היא לימדה אותי להסתדר ולאלתר. אבל השיעור שצריך להילמד ברמה העולמית הוא איך למנוע אסון גדול מזה בהרבה. וכן, אני מדברת על משבר האקלים".
"היתה אכזבה כשקלטתי את מעמד התרבות בארץ. הפתעה לא נעימה"
הראל סקעת, זמר ויוצר
צילום: גיא כושי ויריב פיין
"מבחינת הקריירה קרה לי משהו מדהים בקורונה: התאהבתי במוזיקה מחדש ומצאתי את עצמי יושב וצופה בהופעות של עצמי, משהו שבחיים לא עשיתי, עם דמעות בעיניים.
"בחיים הרגילים, ביום־יום, אנחנו בתוך שגרה, עובדים ומתרגשים כחלק ממרדף מסוים. ופתאום, ממש כמו הקלישאה, כשלוקחים ממך משהו אתה לומד להעריך אותו. אז בקורונה המקצוע שלי נלקח ממני, ואחרי 16 שנה של קריירה, עם הופעות כמעט מדי יום, פתאום הערכתי ולמדתי לאהוב הכל מחדש.
"אני חושב שאני יוצא מהקורונה מוזיקאי הרבה יותר רציני וטוב. התקופה הזאת גם פתחה לי את הראש, וכתבתי ויצרתי מלא. בנוסף, יש לי ילד בן שנתיים בבית, ארי, וקיבלתי מתנה - מערכת יחסים שהיא לכל החיים איתו. האישיות שלו מתעצבת, ולשמחתי הייתי שם לחוות איתו את הרגעים הראשונים האלה. פתאום היה לי זמן.
"תמיד פחדתי שבגלל העבודה הקשה שלי אהיה מההורים האלה שרואים את ילדיהם מעט, בעיקר בסופי שבוע. חודש לפני שפרצה הקורונה אמרתי לעידן (רול, בן זוגו; מ"כ) שאני חייב לעשות שינוי בחיים, אחרת לא אראה את הילד - ואז הגיעה הקורונה.
"והיתה הפתעה מאוד לא נעימה בקורונה, כשלמדתי וקלטתי את מעמד התרבות בארץ. זה אכזב אותי, גם כאמן וגם כאזרח, כי תרבות היא משהו שמגדיר את העבר, ההווה והעתיד של עם. תרבות היא התרופה הכי טובה ללב כואב, לגוף חולה, ובשנה הזאת כאילו שכחו ממנה, הניחו אותה בצד במתכוון. אכזב אותי לגלות שככה התרבות נתפסת".
"לצד הפחדים, חזרנו אל הבייסיק, וזה יצר לנו תא משפחתי סופר מהודק"
עברי לידר, זמר, מפיק ויוצר
צילום: רונן אקרמן
"ללא ספק, השנה הזאת החזירה אותי להרבה דברים שהם המהות של מה שאני עושה. לאולפן, לכתיבה, להפקה, לשבת עם עצמי בשביל היצירה. ככל שהקריירה גדלה ויש הופעות, כך קשה לשים את עצמך במקום הזה.
"הקורונה שיתקה הכל. זה דבר מאוד מפחיד, עם המון צדדים קשים, אבל היא גם החזירה אותנו לבייסיק - ולחזרה הזאת יש צדדים חיוביים ומלמדים. למדתי המון על המשפחה ועל הילד שלי, אלבי, כי ביליתי איתו המון שעות, ומהבחינה הזאת קיבלתי את חופשת הלידה הכי טובה שיכולתי לקבל.
"הוא היה בן חצי שנה כשפרצה הקורונה, ועכשיו הוא בן שנה וחצי, ופתאום נהיה לי כל כך הרבה זמן איתו, באופן בולט. היום אני כבר רגיל להיות איתו בערב, בשלב המקלחות וכל מה שמתלווה לזה. אלו דברים שלא חוויתי בעבר, וזה יצר לנו תא משפחתי סופר מהודק. זה הדבר הכי טוב, ביג טיים, שיצא לי מתקופה הזאת.
"גם ביצירה הגיעו דברים טובים. חלק מהם כבר יצאו, כמו 'המזרח התיכון', שיר שיצא אחרי הסגר הראשון, ומאז יצא עוד שיר. בסך הכל זו היתה תקופה מאוד יצירתית.
"כעם וכחברה, אנחנו יכולים ללמוד שכשאנחנו מתאחדים ביחד מול משהו - אנחנו הרבה יותר חזקים מאשר כשאנחנו שבטיים וכל אחד מתרכז בקבוצה הקטנה שלו. העולם מתגבר על המגיפה בדרך ובמהירות שלא ייאמנו; הצורה שבה מדענים מכל העולם משתפים פעולה כדי לייצר חיסון.
"אז כשאנחנו מתאחדים אנחנו הרבה יותר חזקים וטובים, ויכולים להתגבר כמעט על כל דבר. אני מקווה שזה משהו שנלמד ממנו כולנו: עד כמה אנחנו חזקים כקבוצה אחת גדולה ולא בקבוצות קטנות. צריך להמשיך עם זה גם הלאה.
"כי בסופו של דבר, כשהווירוס מסתכל עלינו - אנחנו רקמה אנושית אחת חיה".
"התמסרתי להבנה שאין לי שליטה, ושאני לא יודעת מה יהיה איתי מחר"
מורן אטיאס, שחקנית, יוצרת, מפיקה ופעילה חברתית
צילום: דניאל אלסטר
"מה למדתי בשנה הזאת? אני מודה, אני עוד צריכה לדעת. אני צריכה לקבל תשובות אתמול. לדעת לאן אני נכנסת? לאן זה מוביל? האם זה שווה את ההשקעה? את ההקרבה? האם ההימור שלי נכון?
"אני רוצה וצריכה לדעת, כי יש בי פחד גדול שאם לא אדע - אפגע. שאם לא אדע, אכשל. ולמרות שעוד לפני הקורונה ידעתי שכל זה לא בשליטתי, הרי שאחרי שנה של קורונה, שבמהלכה עדיין ניסיתי להתנגח ולחשוב שיש לי שליטה, התמסרתי להבנה שאין לי שליטה ושאני לא יודעת מה יהיה מחר איתי ועם העולם כולו.
"למדתי שאנחנו רק יכולים להיות כאן ועכשיו. למדתי שאנחנו רק יכולים להודות על מה שיש. שאנחנו רק יכולים לבחור איך לחיות, לבחור איך להגיב, לבחור לאהוב, לבחור ליהנות, לבחור להודות.
"לבחור לחיות בשלום עם החופש שהלא נודע מעניק לנו, ולשחרר את עצמנו מלשלוט. בעצמנו. רק. וכמה זה הרבה".
"בתוך ליבי פחדתי מ'זמן בית' כאמא, אבל אני היום טופחת לעצמי על השכם עם משאית של מדליות"
רביטל ויטלזון־יעקובס, סטנדאפיסטית וכותבת
צילום: אפרת אשל
"הקורונה ניפצה לי, דבר ראשון, את שביב 'כוחי ועוצם ידי' שהיה לי. כלום לא בשליטה שלי, כלום. ביום אחד התרסקתי משיא הקריירה לכלום. הדבר השני שלמדתי, באמת־באמת, הוא שהפרנסה מאת השם.
"צפיתי שנה של אכילת החסכונות ושל חשיקת שיניים, וברוך השם, הגיעו הכנסות ממקומות אחרים. קמפיינים של פרסומות, האתר שלי פרח ונתן לי השראה לעוד ועוד מוצרים. הצלחתי להשאיר את העובדים שלי אצלי, ועוד לגייס בנוסף.
"למדתי גם שחברות יכולה להפוך מפיזית לווירטואלית, ושיש הפתעות ואכזבות. אנשים שהיו קרובים נעלמו, אנשים שהיו רחוקים הצליחו למצוא דרך להמשיך את הקשר איתי ולא לוותר.
"והכי חשוב, בתוך ליבי פחדתי מ'זמן בית'. הרי כל החיים הייתי אמא קריירה, אהבתי את זה ונהניתי מזה, אבל בפנים־בפנים קצת חששתי שלא באמת אצליח להחזיק את מפעל חיי האמיתי - חמשת ילדיי. זו היתה שנה מטורפת, שבה נדרשתי לתת מענה לצרכים של מתבגרות ולצרכים של פעוטות, אבל אני היום טופחת לעצמי על השכם ומזמנת לי משאית עם מדליות: שנה ראשונה (כי לא באמת סיימנו) מאחורינו. ואתם הדבקים בפחמימות - חיים כולכם היום".
"אם אני נדבקתי, למרות שאני איש של משמעת, אז זאת אכן מחלה מסוכנת"
צביקה שרף, מאמן כדורסל ופרשן
צילום: מאיה באומל בירגר
"הקורונה היא מחלה מסוכנת וקשה. חליתי בה בעצמי, בספטמבר האחרון. פרשנתי משחק כדורסל לצד שדר שהיה חולה ולא ידע שהוא חולה, ונדבקתי ממנו - למרות שישבנו לפי כל הכללים, עם מחיצות והכל. ברוך השם, עברתי את זה אחרי שבועיים, עם חצי יום בבית החולים וכל השאר בבית.
"עד לרגע זה אין לי תופעות לוואי, אבל צריך מאוד־מאוד להיזהר מהקורונה. אם אני נדבקתי, למרות שאני איש משמעת ששמר על כל הכללים, ואפילו את הצעדה היומית שלי עשיתי בבית בסגר הראשון - סימן שזו אכן מחלה מאוד מידבקת ומסוכנת.
"אני למדתי והבנתי בשנת הקורונה שהכל יכול להתהפך ברגע. המחלה לקחה ממני את החיוּת, את האנרגיה, את האפשרות להיפגש עם חברים, להיות במגרשי הכדורסל ולשדר מהם.
"פתאום כל הקשרים שלי עם העולם עברו לטלפון. ההרצאות שאני כל כך נהנה לתת מול קהל עברו לזום. אני יוצא פחות ופחות, ובעצם מכונס יותר בבית שלי. זה קשה לי פיזית ורגשית. היו תקופות שלמות שרונית ואני לא ראינו את ארבעת הנכדים שלנו בסגרים השונים, ובכלל. גם הבן שלי אלעד, שחי בארה"ב, לא יכול להגיע לארץ, ולא ראינו אותו למעשה הרבה זמן.
"אז פתאום העולם שלך משתנה, וקשה להתרגל לזה. אני משוחח גם עם חברים שלי מעולם הכדורסל ובכלל, מיוון, מאיטליה ומספרד, וכולם נמצאים באותה הצרה. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר. אבל כרגיל: העיקר הוא הבריאות, ועם כל השאר נתמודד".
"מי שפתר את הבעיה הם המדענים, לא הממשלות. הם מצאו את פריצת הדרך"
פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל בכימיה
צילום: יהושע יוסף
"יש לי שלוש תובנות עיקריות משנת הקורונה. במאבק בקורונה נוטלים חלק רופאים ואחיות, וממשלות שרוצות להקטין נזקים ולהביא תרופות, אבל מי שפתר את הבעיה הם המדענים. הם הצליחו למצוא את פריצת הדרך, ומה שמדהים הוא שמדובר למעשה גם בחברות תרופות קטנות יחסית, כמו ביונטק, שהוקמה על ידי בעל ואישה, ילדים למשפחות של מהגרים טורקים לגרמניה. הם פרצו את הדרך עם החיסון שיצרו, וחברת פייזר השקיעה בהם, מסחרה והפיצה את החיסון.
"הדבר השני הוא בתחום התקשורת. בשנה רגילה אני נוסע ל־30 ערים בעולם לתת הרצאות. השנה לא יצאתי כלל. מתברר שאפשר לנהל את העולם גם כך, ולעיתים אף יותר טוב. לפני יומיים ניהלתי מישראל ישיבה בינלאומית בזום עם פרופסורים בכירים מהונגריה, מרוסיה ומגרמניה, בנושא חינוך, והישיבה התנהלה לתפארת. כל זה במקום לטוס יום וחצי לאחת המדינות האלו, להיפגש ולחזור יום וחצי לארץ. נכון שהמפגש הבין־אישי חסר לי, בעיקר עם המשפחה ועם חברים, אבל בעבודה השינוי מאוד פרקטי ומוצלח.
"הדבר השלישי, והכי חשוב, הוא עניין החינוך במדינת ישראל. יש לנו בעיות קשות בחינוך, וצריך לשאול: משרד החינוך מחנך? תראו את ההתנהגות של אזרחים כאן. הרוב לא רואים את הזולת, לא מתחשבים ופוגעים. בעניין הזה נכשלנו בגדול. יש ציבורים שלמים שלא עוטים מסיכות, יש התקהלויות המוניות, מזלזלים בהוראות, גורמים בכך למחלות קשות - והורגים אנשים מתוכם.
"יש מדינות שזה לא כך בהן. אוסטרליה, יפן, סין. מי מעז שם להפר הנחיות? מי ילך שם בלי מסיכות? וכאן, יש כשל בחינוך. משרד החינוך צריך לשים דגש גדול על חינוך, לא רק על מתמטיקה, פיזיקה או תנ"ך. חינוך הוא פרויקט לדור, לא רק לשנה אחת. צריך להפוך את מדינת ישראל לאומה, למדינה, שכולם מרגישים חלק ממנה. לא למדינה שמכים בה שוטרים. אנחנו הולכים ומתפוררים לשבטים, וזה לא טוב.
"כאן אולי טמון הלקח החשוב ביותר מהקורונה: שנהפוך כולנו לעם אחד!"
"אנחנו צריכים כמה שפחות מריבות בינינו. זה דבר ששוכחים ביום־יום"
אבי נמני, סוכן שחקנים ופרשן כדורגל
צילום: יוסי שקל
"הקורונה שינתה את כולנו. למדנו ממנה השנה שגורלנו לא תמיד בידינו, ושיש עוד כוחות מאוד חזקים שמשנים סדרי עולם. אני אדם מאמין, ואני מבין שצריך לחיות בפרופורציות ולהתעסק בעיקר. הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים ליישם הוא כמה שפחות מריבות בינינו. אנחנו שוכחים את זה ביום־יום, ואירוע גדול כמו הקורונה צריך למקד אותנו בעניין הזה.
"כולנו צריכים ללמוד לוותר על המתיחוּת, להסתפק במה שיש לך, לא לפזול אל מה שיש לאחר. לשמור על הצניעות. זה דבר שהתחדד אצלי בשנת הקורונה ובכלל. לשים בצד את האגו, לא להתעסק בקנאה באחר, לחשוב חיובי ולהתעסק בטוב. זה עזר לי מאוד בחיים בשנים האחרונות, ושנת הקורונה לימדה אותי את זה ביתר שאת.
"בעסק שלי (סוכן שחקנים בכיר; ע"נ) היו כמובן שינויים, וכל נושא ההעברות של שחקנים היה תקוע. עכשיו זה מתחיל להשתפר בזכות נושא החיסונים. ויש לי גם את העבודה שלי בטלוויזיה, שם אני מעניק פרשנות במשחקי כדורגל.
"במשפחה שלי לקחנו את הקורונה בצורה רגועה. אנחנו אנשים צנועים, וכך נמשיך להיות. אני מאחל לכולנו שהחיים יחזרו לשגרה כמה שיותר מהר, אם כי באופן אישי יש לי תחושה שזה יימשך עוד לא מעט זמן".
"למדתי שכדי שלא תהיה חולה, כ־ו־ל־ם צריכים להיות בריאים, לא רק אתה"
אלון אולארצ'יק, מוזיקאי ויוצר
צילום: אילן בשור
קודם כל, שנת הקורונה לימדה אותי שהכי חשוב בחיים זה לחיות ולא להיות חולה - קלישאה שהפעם כל כך נכונה. שחשוב להשיג כסף (למשל, כזה שמגיע לך ממוסדות) ולהתפרנס, ושאם אין עבודה אבל יש מספיק כסף לחיות - אפשר למלא את הזמן ביצירה.
"הקורונה לימדה אותי שאנחנו מעגלים של קהילות: השכנים, אנשי העיר שלי, המוזיקאים, אנשי עולם התרבות, הארץ שלי, אנשים בארצות שכנות, אנשים בארצות רחוקות. כדי שלא תהיה חולה, כ־ו־ל־ם צריכים להיות בריאים, לא רק אתה. העולם מותקף ללא הבחנה כקהילה.
"למדתי שרק האפידמיולוגים שווים משהו בדעותיהם, ושאם תשאיר את העניין לאחרים, למשל לפוליטיקאים, הם יחליטו משיקולים ענייניים - אבל גם משיקולים זרים וגם מחוסר הבנה מקצועית. ובעיקר למדתי שהחיים מתעקשים לפעמים שלא להיות קלים".
"אני וחבריי למקצוע איבדנו את ה'טייטל' שלנו. כל ההגדרות המוכרות נזרקו לפח"
דניאל גל, שחקנית
צילום: לירן מור
"כשהייתי ממש קטנה היה לי מנהג מוזר: להסתכל ממרחק סנטימטרים בודדים על עצמי במראה למשך הרבה זמן, ולשאול בקול רם: 'מי אני?' אחרי כמה דקות של התבוננות מתרחש משהו מוזר וקסום. שרירי העיניים הופכים רפויים, וזה מרגיש כאילו מופיעות הפנים שמאחורי הפנים. זהות חדשה כביכול.
"הייתי עושה את זה בכל יום. בסוף פברואר 2020 התחלתי חזרות להצגה חדשה, 'סינית אני מדברת אליך', בתיאטרון בית ליסין. אחרי שלושה שבועות הודיעו ש'ממחר אין חזרות - עד להודעה חדשה'. חשבתי לעצמי שאקח יומיים הפסקה מלמידת טקסטים, ואז אחזור לזה. כי די, נו, העולם לא יעצור! התיאטרון לא יפסיק לפעול.
"כמה טעיתי. לחזרות בתיאטרון נקבעו עוד שלושה תאריכים חלופיים, וכולם בוטלו בזה אחר זה. את האכזבה יכולתי להכיל איכשהו, אבל הפחד היה פשוט עצום. לא היה אור בקצה המנהרה, היתה מנהרה חשוכה בקצה האור. וזו אולי החוויה הכי עוצמתית של השנה האחרונה: אני וכל חבריי למקצוע איבדנו את ה'טייטל' שלנו. כל ההגדרות המוכרות נזרקו לפח.
"האם אני שחקנית אם אני לא משחקת? האם מעכשיו זה: 'נעים מאוד, אני דניאל ואני בחל"ת? אני דניאל ואני לא חיונית?' איבדתי זהות שאחזתי בה חזק לאורך שנים.
"במשך חודשים קמתי בכל בוקר לשאלה מפחידה מאוד: 'מי אני? והפעם לא ביוזמתי. תהליך ההרפיה לתוך שנת הקורונה שלי היה דומה לדקות הארוכות מול הראי, כילדה. הייתי צריכה לאפשר לפנים שמאחורי הפנים להגיע. לזהות שמאחורי הזהות לנבוע ממני. כשעשיתי את זה נולדה ההרצאה שלי ('מטראומה לגאולה'), שממלאת אותי אושר. אני מרצה לקהלים רבים בזום, ולאחרונה, איזה כיף, גם פרונטלי.
"טיילתי המון כשהיה אפשר. פגשתי אנשים חדשים. העמקתי קשרים ישנים וראיתי תכופות את המצח של ההורים שלי על מסך הזום (מדובר בדור שלא מבין מרחקים ממצלמת אייפון, וזה עדיין מצחיק אותי ממש). איכשהו, ללא ה'טייטל' המוכר גיליתי באופן עמוק שאני עדיין אני. הפעם עם יותר אופציות".
"קלטתי מהר שדווקא זהו הזמן הנכון להתחדשות, ליצירתיות, להשקעות"
רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע
צילום: יוסי איפרגן
"הדבר הראשון שהבנתי מייד בשנת הקורונה הוא שאיש לא שולט בעולם. יש מנהיגות ומנהיגים גדולים שחושבים שהכל בידיהם, ולפתע מגיח וירוס בלתי נלאה ומשבש ומזעזע עולם שלם. אז קצת צניעות מצד כולנו, בני האדם.
"למדתי שתמיד צריך להשאיר מקום לבלתי צפוי. להיערך לכל תרחיש. שום גוף מודיעין בעולם לא צפה את מה שקרה, ואולי זה חטא היוהרה שצריך ללמד את כולנו צניעות מהי.
"למדתי והבנתי השנה שחייבים להקצות יותר סמכויות, תקציבים ומשאבים לרשות המקומית ולערים - ויפה שעה אחת קודם. לכל עיר יש הפרופיל שלה, עם סדרי העדיפויות, הצרכים, החוזקות והחולשות, ושום ממשלה לא יכולה לגזור גזירה שווה לכולם. צריך להאציל סמכויות ולתת גם בחירום וגם בשגרה יותר כוח, תקציבים והחלטות לערים ולראשיהן.
"קלטתי מהר שדווקא זהו הזמן הנכון להתחדשות, ליצירתיות, להשקעות כלכליות. מייד האצתי תהליכים, למשל הקמת מרכז סחר ורובוטיקה בעיר. רתמתי אנשי עסקים להשקעה כדי לייצר עוד עוגנים חזקים לעיר, והבנתי גם שאחד הדברים הכי משמעותיים בעיר, בשגרה ובטח שבמצב חירום, הוא מערכת החינוך.
"אפשרתי למנהלות ולמנהלים של בתי הספר, שמנוסים ממני ומחברי הנהלת העיר, לבצע את הדברים כפי שהם מבינים. לא הנחתתי הוראות ביצוע, סמכתי עליהם - וזה עבד מצוין. הם עשו המון פעילויות לתלמידים במרחב הציבורי, כדי שלא יהיו מיובשים כל הזמן מול המחשב. הם וכל צוותי ההוראה חיזקו את התלמידים, גם בפן הגופני וגם בזה המנטלי.
"עוד דבר שהבנתי הוא חשיבות השקיפות מול התושבים, בזמנים אלה כמו בזמנים רגילים. דיברתי איתם על הכל, רק אמת, וזה יצר אצלם ביטחון ואמון במערכת העירונית".
"היום אני יודע שאפשר להתיישב בבית ולתת הרצאה, בלי פקקים בדרך, בלי נסיעות"
פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה
צילום: אורן בן חקון
"ראשית, ברור שיותר טוב בלי קורונה, אבל להבנתי יש בה גם יתרונות. למשל, לתת הרצאות בלי לצאת מהבית, בעזרת תוכנת הזום. זה חוסך הרבה זמן, וזה יעיל מאוד. לדוגמה: אם אני צריך להרצות בחיפה, אני צריך לצאת מירושלים שעות קודם, לתת את ההרצאה ולחזור. כעת אני מתיישב בבית ומרצה, בלי פקקים בדרך, בלי הנסיעות. היום נתתי הרצאה בפני המכון הטכנולוגי של הודו. זה יתרון עצום.
"מצד שני, זו לא חוויה של הרצאה רגילה לפני קהל. אני אוהב לראות את האנשים, לחוש אותם, לשבת איתם לארוחת צהריים, בחיפה או בהודו. וזה חסר לי. גם המשרד שלי באוניברסיטה העברית בירושלים חסר לי כבר שנה. אני רוצה לחזור אליו, לעבוד שם, להיות בו.
"מה שעוד חסַר לי מאוד בשנה האחרונה היו החיבוקים עם ילדיי, נכדיי והנינים. שמרנו תמיד על כללי המרחק, וזה היה מאוד קשה. עכשיו, אחרי שקיבלנו כולנו חיסון, אפילו הנין הבכור, שהוא בן 18, נפגשנו והתחבקנו מכל הלב. זה היה כל כך מרגש.
"ואני אגיד משהו חשוב על החיסונים. מי שלא רוצה להתחסן - זה לגיטימי. אבל אותם שלא מתחסנים רוצים זכויות כמו המתחסנים. ללכת לתיאטרון, למקומות עבודה, לכל מה שנפתח ומאושר למתחסנים. הם טוענים שאלה זכויות הפרט.
"בעיניי, אלה פשוט שטויות במיץ עגבניות. מישהו שהוא שיכור לא יכול לנהוג בכביש. זכויות הפרט שלו הן לשתות כרצונו ולהשתכר, אבל אסור לו לנהוג - וזה מקובל על כולם.
"כך צריך להיות גם עם אלו שלא מתחסנים. זו זכותם, אבל הם לא יכולים להיכנס לתיאטרון כמו אלו שכן התחסנו. מה שייך כאן עניין זכויות הפרט?"
"יש לנו צוותי רפואה מעולים, שעובדים בתנאי חסר קשים ובהרעבה ממושכת"
פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה
צילום: GettyImages
"מתקופת מגיפת הקורונה למדתי שלמדינת ישראל יש צוותי רפואה מעולים. אלו כוללים רופאים, אחיות, עובדי מעבדה, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק וכל צוותי התמיכה החיוניים. כולם מקצועיים, מסורים, ובמיוחד אנושיים. אחת המסקנות מכך היא שגם מערכות ההשכלה והחינוך השונות, המכשירות אותם, מצוינות.
מנגד, כוח אנושי זה עובד בתנאי חסר קשים, שהם תוצאה של הרעבה ממושכת ומכוונת מצד הדרג הפוליטי, שפגעה אנושות בכוח האדם ובציודו. למזלנו, המערכת לא קרסה, אבל למזלנו גם כן, מגיפת הקורונה לא גרמה להרס תשתיות פיזיות - דרכי גישה, מערכות תקשורת, בתי חולים ומתקני רפואה, מה שעלול לקרות, חלילה, במקרה של מלחמה. שם, מן הסתם, כשתיפתח גם חזית, המערכת בהחלט עלולה לקרוס.
"למדתי גם, מה שידעתי מאז ומעולם, שהמדע הוא הנווט החשוב שלי בטיסת החיים. קטגורית, כמעט, הפתרון היחיד למגיפה הוא החיסונים, שפיתוחם המהיר התבסס על הידע הרב שצבר המדע במשך עשרות שנים. החיסונים כבר הוכיחו, ללא כל ספק, הן את יעילותם הרבה והן את בטיחותם. בהתבסס על מנגנון פעולתם (בוודאי של אלו המיוצרים על ידי פייזר ומודרנה), החשש לתופעות לוואי מיידיות התבדה כליל, לאור הניסיון שכבר נצבר, ולאלה ארוכות הטווח הוא למעשה כמעט לא קיים. חבל שקמה נגד ההישג החשוב הזה תנועת אנטי, שאין לה ולו קצה אחיזה במדע וברפואה, ונזקה רב.
"ובהקשר הישראלי, נכון שראש הממשלה דאג לרכישת החיסונים ולהבאתם ארצה - יחד עם עובדים רבים, מסורים ועלומי שם במערכות השונות, במיוחד בבריאות. אך הצלחת המבצע היתה תלויה במידה מוחלטת כמעט ברשת הפרוסה של מתקני הרפואה הציבורית - מרפאות קופות החולים ובתי החולים. את אלו הגו והקימו מקימי המדינה, והאשראי כולו שלהם. מדינות רבות רכשו חיסונים בכמות גדולה, אך בהיעדר תשתית של רפואה ציבורית, הם היו במידה רבה לאבן שאין לה הופכין.
"ולקח אחרון: מהתקשורת המרוחקת שאנו מנהלים בשנה האחרונה, בעיקר דרך הזום, למדתי שאין תחליף למגע ולמבט האנושי הישיר והבלתי אמצעי - תכונות המוטבעות בנו גנטית ורגשית כבני אדם".
"כראש עיר, למדתי איך פועלים במצב חירום, ועד כמה חשוב הקשר עם התושבים"
צביקה ברוט, ראש עיריית בת ים
צילום: אבישג שאר ישוב
"בקורונה למדתי שלושה דברים עיקריים. ראשית, לסמוך על עצמי, כלומר על העיר ועל המנגנונים שלנו, לא על ההנהגה למעלה, שעשתה צעדים נכונים אבל לא יכולה לרדת לרזולוציות של רשות מקומית. שנית, לא לפחד לעשות צעדים עצמאיים בשטח. ושלישית, להיות בשקיפות מלאה מול הציבור שלי בעיר.
"אז בזמן שהממשלה עוד גמגמה, אנחנו היינו הראשונים לסגור את בתי הכנסת, עוד בפברואר 2020. סגרנו את חופי הים כדי להציל חיים של אנשים. לא פחדתי לעשות צעדים עצמאיים, כי העיר ובריאות התושבים שלי הם מעל הכל בשבילי.
"אני קצת יותר משנתיים בתפקיד, והשנה האחרונה לימדה אותי, ואת ראשי הערים האחרים, היחסית חדשים, מה זה מצב חירום ואיך צריך לפעול בו. אני משוכנע שכל הפעילות שלנו בשנת הקורונה תעזור לי לפעול טוב ומדויק גם במצבים מורכבים אחרים בעתיד.
"היה לי מאוד חשוב השנה שהתושבים יהיו איתנו. כשנצרכתי לסגור בתי כנסת, רתמתי את הרבנים לעניין. כך גם בחוף הים ובכל צעד שעשיתי - תמיד שיתפתי את הציבור במלוא השקיפות. למדתי שהציבור מוכן לשתף פעולה ומבין את ההיגיון, אם מסבירים לו בזמן אמת. מידע נוסך ביטחון באנשים, בציבור.
"ולמדתי עוד דבר בשנה הזאת: צניעות. לדעת את מגבלות הכוח שלי, שלא הכל אני יודע ולא הכל ידוע מראש, וזאת תובנה חשובה לכל איש ציבור. והתרגשתי מהערבות ההדדית ומההתגייסות המדהימה של גדודי המתנדבים בעיר, ושל עובדי העירייה המסורים שלנו, שנתנו מענה ונרתמו לעזור בכל דבר בשנה המאתגרת הזו".
"השנה הזו היתה בראש ובראשונה השנה של ההורים, ובמיוחד של האימהות"
ירדנה ארזי, זמרת ומנחת טלוויזיה
צילום: עידו לביא
"גם אני למדתי במארס 2020 ששום דבר לא בטוח. רגע אחד הייתי בחזרות לקראת מופע חגיגי בהיכל התרבות, ורגע לאחר מכן האדמה נשמטה תחת רגלינו וראיתי איך כל חבריי למקצוע, כמו עוד בעלי מקצועות רבים ומגוונים, פשוט נשארים בלי שום אפשרות להמשיך לעבוד.
"זו חוויה מבהילה, מטלטלת ועוצמתית. לאורך השנה למדתי גם שבני אדם יודעים להסתגל למציאות משתנה. את היכל התרבות החליפו הופעות בזום (עם יד על הלב, זה ממש לא אותו הדבר). כשהמדינה התמהמהה עם תוכניות סיוע, ראינו את אנשי התעשייה מובילים מחאות, יוזמות ומהלכים שנועדו לסייע.
"במיוחד התרשמתי מהפעילות של ענבר נכט, שרתמה את הקרן המשפחתית שלה לטובת תעשיית התרבות, חילקה מלגות קיום לאנשי התעשייה ויזמה את פרויקט 'צו השעה', שבמסגרתו הוקלטו יותר מ־60 גרסאות כיסוי חדשות לשירים ישראליים בהשתתפות מאות אמנים.
"למדתי שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעשות דבר אחד לפחות למען הכלל. יזמתי את הקריאה לעידוד שידור של יצירה ישראלית בכל ערוצי התקשורת, וצירפתי אלי כ־300 אמנים מהמובילים בישראל. לסולידריות ולאחווה תמיד יש מקום, ובמיוחד בתקופות משבר. גם זה שיעור חשוב.
"למדתי להכיר מחדש גם את האנשים הכי קרובים. ראיתי את בתי, עו"ד אלונה תומר, מג'נגלת בין הקריירה המקצועית שלה בארגון 'שורת הדין' לבין תפקידה כאמא טרייה לנכדתי, כרמל, בהיעדר מסגרות ובמגבלות הסגרים, וכל זאת - בהצלחה גדולה.
"השנה הזו, בעיניי, היא בראש ובראשונה השנה של ההורים, ובמיוחד של האימהות. אני מאחלת לכולנו שבשנה הבאה נלמד להתרגל מחדש לשגרת החיים שהכרנו ואהבנו ביום שלפני הקורונה".
"הבנתי שעלי להתגבר על ההתעסקות עם רגשותיי ופחדיי שלי - ולדאוג לאחרים"
אבי נשר, במאי ותסריטאי
צילום: GettyImages
"אחד הסיפורים הקצרים האהובים עלי ביותר הוא 'עם חלומות באה גם אחריות' ("In Dreams Begin "Responsibilities) של הסופר האמריקני דלמור שוורץ. קראתי את הסיפור פעמים רבות, אבל רק השנה - שנת הקורונה - הבנתי לעומק את משמעות שמו.
"בראשית השנה שעברה הייתי אמור להתחיל צילומי סרט חדש ששמו 'תמונת הניצחון'. באותם ימים הייתי במצב נפשי קשה, ולא הייתי בטוח כלל שאני כשיר ליצירת סרט. עבורי, צלילה לתוככי סרט היא הוצאה לפועל של חלום, וקשה מאוד למצוא עניין בחלום כאשר דיכאון מכרסם בך.
"כאשר נודע לי שהצילומים עשויים להידחות בשל הקורונה, לאו דווקא הצטערתי. בעמקי ליבי הרגשתי קצת כמו ספורטאי שחושש לחזור למגרש אחרי פציעה קשה. שכחתי את העיקרון שאני הכי אוהב באמנות הקולנוע: זו אינה אמנות של הפרט, של היחיד, אלא אמנות של הקולקטיב, של החבורה. בניגוד לסופר, למשורר, לצייר או לפסל, יוצר סרט נזקק לכפר שלם כדי לגדל סרט.
"תמיד התענגתי על תהליך היצירה הקולנועית, שאותו אני חולק עם כל כך הרבה אנשים מוכשרים, שותפים ביחד לאותו חלום. כשדחיית הסרט הפכה לרשמית, הבנתי שזהו מהלך שעומד לפגוע קשות ביותר מאלף איש שפרנסתם תלויה בצילומיו. כאן הלם בי פתאום ממד 'האחריות' המחובר לחלום. דיכאון או לא דיכאון, הבנתי שעלי להתגבר על ההתעסקות עם רגשותיי ופחדיי שלי, ולעשות כל מאמץ שהסרט אכן ייצא לפועל. מתברר שאין רפואה טובה יותר לדיכאון מאשר דאגה לשלומם של אחרים".
"גם אני למדתי מהקורונה ששום דבר לא מובן מאליו. שצריך לאהוב את מה שאנחנו מקבלים, ושעלינו להיות תמיד בצד של אסירות תודה ושל הכרת הטוב. למדתי להכיר את המשפחה שלי, גיליתי בה צדדים שלא הכרתי קודם, דברים שמתגלים כשנמצאים בבית הרבה מעבר לזמן שרגילים לשהות בו בשגרה.
"פתאום נחשפים כל מיני צדדים מקסימים באנשים שקרובים אליך. מאכלים שהם אוהבים במיוחד, רצונות שלהם, חולשות שלהם, כל מיני דפוסי התנהגות שמתגלים כחלק מהביחד הזה ומהקרבה שנוצרת. נכון שהדברים האלו קיימים תמיד, אבל אנחנו לא תמיד מבחינים בהם בשגרה, כשאנחנו סובלים מחוסר זמן וכל הזמן רודפים אחרי הזנב של עצמנו כדי להספיק עוד דברים.
"הקורונה גרמה לי להבין שהדבר הזה - משפחה, ילדים ובית - חשוב לא פחות מהקריירה, מהעבודה ומהתעסוקה. בפן הכלכלי והעסקי, הקורונה פתחה לי כיווני מחשבה ואפיקי השקעה אחרים שקשורים בעולם הקולינריה, וזרמתי איתם. מצאתי את עצמי עושה דברים אחרים שלא הייתי מגיע אליהם אילולא קורונה, כמו סדנאות בישול דיגיטליות, שזה משהו שכבר שנים רציתי לעשות, ולא היה לי זמן - ואולי גם לא אומץ, למרות שנותיי בתחום.
"אבל הקורונה דחפה אותי לזה, ועשיתי סדנאות בישול דיגיטליות מונגשות לכולם. בזכות הקורונה גם התחלתי לעבוד על הספר השני שלי. אחרי שספר המתכונים הראשון, 'טעמים של בית', מ־2015, הצליח מאוד, הרגשתי שאני חייב לכתוב ספר נוסף שבו אשלב חלק מהילדות ומהביוגרפיה שלי עם מתכונים.
"התחלתי לכתוב לפני שנתיים, והשארתי את זה על המדף. הקורונה דחפה אותי לחזור לכתוב. זה יהיה ספר עם המון אמוציות ורגש, ואני בעיצומו של תהליך הכתיבה.
"השנה גם למדתי מחדש שהבישול הוא עדיין מקצוע של נשמה, אכפתיות ולויאליות, מקצוע חשוב וחיוני. ללכת למסעדה זה בילוי ותרבות, ולפעמים אפילו טיפול של ממש. זה תחום חיוני".
"בתקופה הזאת חשבתי על הדברים החשובים באמת, ממש לדייק את עצמי"
נרקיס, מוזיקאית ויוצרת
צילום: שילת מזרחי
"הקורונה לימדה אותי שאנחנו גמישים, שהכל גמיש, ושגם אם נראה שהכל מתהפך עלינו אחרת משציפינו - אפשר להתגמש. אין הופעות? יש זום. אין אפשרות להיכנס לאולם? יש הופעות חצר.
"ברמה המקצועית הבנתי שגם אם משהו נסגר, זה לא אומר שהוא נשאר במקום. אני התפתחתי, התחלתי ליצור עם מפיקים וכותבים אחרים, כי לכולם יש יותר זמן. עד עכשיו יצרתי וכתבתי לבד, ופתאום נפתח המקום שמאפשר לעשות סשנים עם אחרים. למדתי שאפשר לעבוד דרך הרשת ולשמור על קשר עם הקהל. אני כותבת פוסטים ומשתפת במה שעובר עלי, ואנשים מקשיבים, גם כשנדמה שכולם בחדשות.
"בשיא הקורונה הוצאתי אלבום שני, 'עולם חדש', ישר לתקופה של עולם חדש, שיש להסתגל בו לדברים שלא היינו רגילים אליהם קודם. וכן, יש בזה קסם. ברמה האישית למדתי לעצור ולשים לב לסביבה שלי, לא להתמקד רק בקריירה. להיות בזוגיות טובה ובקשר קרוב עם הילדים, להשקיע בבית. בעבר הייתי המון בחוץ, בהופעות, ובתקופה הזאת חשבתי הרבה על הדברים החשובים באמת. אפילו ברמת ה'מה טוב לי לאכול', ממש לדייק את עצמי.
"כעם, הבנו שכולנו בסירה אחת, עם כל הפילוג שנוצר וכל מה שקורה מסביב. אני מכירה את השטח, אני מגיעה ממנו, בהופעות. השתדלתי לצפות פחות בחדשות ולהיות יותר עם האנשים, בחוץ. הרגשתי שאנשים רוצים להתקרב ולהתאחד, למצוא סיבה טובה להיות יחד - דווקא בגלל שהקורונה עושה הפרדה ופילוג. זה הפוך על הפוך, כי במובן העמוק אנשים רוצים להתחבר ולהיות ביחד. ומה הסגרים עשו? הם לימדו אותנו להעריך מה זה להיות ביחד".
