מתי בפעם האחרונה היית על סט?
"לפני חצי שנה, כשסיימנו לצלם את עונה 8 של 'סברי מרנן'. זה סט שאני מרגיש בו בבית, עם אנשים שהם באמת משפחה: סנדרה שדה וטוביה צפיר שהם ההורים שלי בסדרה, ותום אבני ודביר בנדק שהם האחים שלי. לא ידענו ש'סברי' תתפוס ככה. בכל עונה שסיימנו לצלם השחקנים שאלו אם תהיה עוד עונה, ותמיד אמרנו 'אין מצב, לא יקרה', והנה אנחנו כבר עשר שנים ככה. גם עכשיו אני אומר שלא תהיה עוד עונה, מה פתאום שיזמינו עוד עונה? מה דחוף להם? אבל אני לא אגיד לא לעוד עונה.
"רובי דואניאס ואני יוצרים את 'סברי מרנן' כבר עשר שנים יחד. בהתחלה הביקורות היו קשות, והאמת היא שהן עדיין קשות, אבל כרגע זה בעיקר משעשע, אם כי גם לא הכי נעים. אני מבין את עבודת המבקרים, הטון בהתחלה היה קשה מדי והיו משפטים קשים ומוגזמים. 'סברי' היא סיטקום, לא סוגה עילית שמבקרים אוהבים לאהוב, ואני גם לא טוען שהיא נטולת פגמים. גדלתי על סיטקומים אמריקניים כמו 'שלושה בדירה אחת', 'משפחת קוסבי', 'הנסיך המדליק מבל אייר' ועוד הרבה, ואני מבין ואוהב את הז'אנר. אלה סיטואציות פשוטות עם סוף ידוע מראש, אבל עדיין מצחיקות".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל ההורים?
"פעם בשבועיים אני אצלם בפתח תקווה. כל המשפחה מגיעה, זו מסורת שחשובה לי, ואני גם אוהב את האוכל של אמא שלי. גדלתי בפתח תקווה והייתי ילד לא מצחיקן, ביישן וחסר ביטחון. מגיל 12 הייתי בחוגי דרמה וגם אז לא נפתח שום דבר. אני נפתח רק על הבמה, והיה לי ברור שאני רוצה להיות שחקן. בגיל 16 כבר ידעתי שאלך לבית צבי, ואני לא מתבייש בזה שהפסקתי להיכנס לשיעורי מתמטיקה בתיכון, כי ידעתי שזה בזבוז זמן עבורי. הלכתי לחוגי תיאטרון בתל אביב. ההורים שלי אמרו שזו לא עבודה עם פרנסה וחוו את כל הדאגות הרגילות, אבל היום הם המעריצים הכי גדולים שלי. אמא שלי גוזרת כתבות, בעצם היא גוזרת כל דבר ששמי מופיע בו. ההורים שלי לוקחים ביקורות באופן אישי, ואני מרגיש שהם נושאים בנטל ההיעלבות. כשמישהו כותב משהו רע על 'סברי מרנן' אני ממש שומע את אמא אומרת לאבא 'צריך להתקשר למבקר ולהגיד לו כמה מילים קשות'. הם לא מבינים למה אם כולם אוהבים את הסדרה, עדיין כותבים עליה ככה.
"אגב, כנער לא עבדתי בשום עבודה ואני חושב שזו היתה טעות. ילדים צריכים ללמוד משהו שקשור לאיך משיגים כסף בעולם הזה. צריך לתת להם לעבוד במשהו, כי אתה לא יכול לסמוך על אף אחד. בשורה התחתונה, החיים הם מלחמה יומיומית בתחום הזה ואתה צריך להיות תמיד מוכן, דרוך וערוך. זה המצב. תהיה בשליטה".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"השבוע, לעודד פז. אני אומר את המשפט הזה רק לאנשים שאני ממש אוהב, ועם עודד השיחות תמיד מסתיימות ב'אוהב אותך' ו'אוהב בחזרה'. הכרנו בסדרה 'הפיג'מות', שגם היא מבחינתי משפחה.
"אני לא נשוי ואין לי ילדים, כי אף פעם לא רציתי. ניסו לשכנע אותי שאני רוצה, אבל לא. ניסיתי גם לטפל בעצמי, כי אני לא מקבל את זה כמובן מאליו. הייתי בטיפולים ואני עדיין עוסק בזה ומודה שקצת צובטת לי בלב המחשבה שלא יהיו לי ילדים, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני לא באמת רוצה ילדים. אני מכיר גברים שידעו מגיל צעיר שהם רוצים ילדים, כי אחרת אין טעם בחיים מבחינתם, אבל אני לא מרגיש שאני חייב לעשות ילדים בגלל שצריך או כי מקובל שלכולם יש, בעיקר בישראל. לא אעשה ילדים בגלל תחושה של 'אוי אוי אוי, אני בן 52 ולא יהיו לי ילדים'. אגב, אני אף פעם לא סוגר את הדלת הזו. הנה, תראו את מרב מיכאלי".
מתי בפעם האחרונה שרת?
"באופן משעשע, בהצגה 'התחנה' שעלתה לאחרונה בתיאטרון חיפה. זו הצגה עם קאברים לשירים ידועים ואהובים כמו 'מלכת השושנים'. במקור לא הייתי אמור לשיר, כי אני הרס"ר ובגלל זה גם השפם החדש שלי, אבל יש לי שני נאמברים שאני עומד במרכזם, בקדמת הבמה, ועושה עם השפתיים מלא־מלא... אני יודע לשיר, למדתי בבית צבי פיתוח קול והצגת שיר, אבל זה לא דחוף לי ואם אני יכול להשתלב בשירה עם 'ליפסינק', אז נהדר.
"במקביל אני מתארח במופע 'עודד פז והקסדות', שמורכב מעיבודים מופלאים לשירי 'הפיג'מות'. עלינו עם המופע בזאפה מול 1,000 איש, ואני רגיל לאהבת הקהל, אבל עדיין כשיש שאגה מהקהל זה מרגש. הם כל כך אוהבים את הדמות של גרי המבורגרי, שזה מטורף. ההופעה הזו היתה רוקנרול במהות שלו, ועבורי זה היה עוצמתי ומרגש בטירוף. השבוע יש לנו מסיבת סילבסטר עם הרבה אורחים מדהימים".
מתי בפעם האחרונה צילמת סרטון ברכה?
"ממש לפני שהגעת צילמתי סרטון ליום הולדת. אני עושה את זה הרבה ובכיף. יש לי אפילו גלויות מפעם של 'הפיג'מות' ושל עצמי, שכבר לא בשימוש. פעם הייתי עושה חלטורות בקניונים ובימי עצמאות, מופיע כגרי המבורגרי עם רקדניות ובסוף מחלק גלויות וחותם עליהן. העולם השתנה והיום סרטוני ברכות משמחים אנשים. לי זה פשוט וקל, לוקח שתי שניות, ואם זה משמח מישהו - מה הבעיה? לפני כמה שנים ניגשה אלי אישה בחדר ההלבשה וסיפרה לי שכשהבת שלה חגגה בת מצווה, שלחתי לה סרטון מהר ובלי שום דאווין וזה היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלה. היא אמרה שהבת הזו כבר חיילת, אבל עדיין מרגש אותה להיזכר בסרטון. זה מרגש אותי ואני עושה את זה בכיף.
"אני מכיר בכך שיש כאלה שמבקשים תשלום על סרטונים, וזה לגיטימי. שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אני אדם ציני, אבל יש לי תיאוריה על זה שמאז 'הפיג'מות', וזה רק הולך ומתגבר, אנחנו מקבלים כל כך הרבה אהבה מהרחוב, בעוצמה כזו חזקה, שאני באמת מרגיש צורך להחזיר איפה ומה שאני יכול. להיות נחמד לסביבה, לענות תמיד בחיוך, ואם מבקשים סלפי או סרטון - להחזיר את כל האהבה שאני מקבל".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?
"זה משתנה עם הגיל. פעם הייתי יוצא הרבה, ברים ואלכוהול היו הבילוי אז, אבל היום זה כבר לא רלוונטי לחיים שלי. אני מבלה בבתי קפה ובמסעדות או הולך להצגה, לסרט ולמוזיאון. אני מאמין בתיאטרון, למרות שיש תחושה שהוא צריך רענון, אבל אני עדיין כן אוהב קלאסיקות, למשל שייקספיר. יש עכשיו הפקה חדשה של 'המלט' שבכיף אלך לראות. גם קולנוע זה תמיד כיף, בעיקר בצהריים כשהאולם ריק".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"היום, ובכל יום. אני מכור לקרוספיט ומתאמן במכון 'קרוספיט בוקס'. זה ספורט מאתגר שכרוך בהרמת משקלים כבדים וכולל המון תרגילים בדופק גבוה, ממש סיוט יפהפה. אני מתאמן כבר שש שנים בכל יום, כולל שישי ושבת, אלא אם הגוף שלי אומר די. מדובר באימון בקבוצות עם מאמן, ויש אימון בכל יום ותוכנית אימונים.
"הקרוספיט הוא משהו ששינה לי את תפיסת החיים, כי הוא דוחף אותך הרבה מעבר לקצה. אתה חושב שאתה יכול לעשות 100 אחוז, אבל שם אתה מגלה שאתה יכול 200 אחוז. אתה מרגיש שאתה הולך למות ואז ממשיך, לא עוצר. כשגיליתי את הקרוספיט רציתי לדעת איך אני מחיל את התחושה הזו על החיים האמיתיים, ואני חושב שהצלחתי. היום אני יכול להתרכז בכתיבה הרבה יותר שעות, ואין דבר כזה 'אין לי כוח'.
"הקרוספיט עזר לי גם כשחליתי בקורונה אחרי החיסון השני, ממש לפני חצי שנה. עברתי את זה קל, אבל לא בטוב. יש תחושה שהמחלה הזו משחקת לך בראש. אין חוש טעם וריח, שזה מאוד מלחיץ, ואני עדיין לא משוכנע שהם חזרו ב־100 אחוז. יום אחרי שסיימתי בידוד של עשרה ימים הלכתי לעשות אימון קרוספיט. זה היה אימון נוראי, אבל העניין הוא המשמעת העצמית וההחלטה שהקורונה לא תחליט עבורי. התגברתי על החומה הקטנה הזו. היה לי יותר קשה לנשום, אבל הלאה. גם כשהייתי חולה ובבידוד עשיתי קצת ספורט, וזה מאוד עזר לי והרים אותי".
מתי בפעם האחרונה קינאת?
"אני מקנא כשאני רואה סדרה טובה מאוד. אני מקנא בשחקנים, בתסריטאים, בכולם. ב־2015, כשמכרו את 'סברי מרנן' לסוני פרודקשן, היינו בארה"ב כי הזמינו אותנו לראות את צילומי הפרקים. צילומי סיטקום שם הם עניין מעורר קנאה. התקציבים וואו, ויש להם חדר תסריטאים שזה דבר מדהים. לנו (לפולישוק ולרובי דואניאס; ש"ז) יש שיטת עבודה משלנו ואנחנו עובדים מעולה, אבל חדר לתסריטאים זה עדיין דבר מטורף, ואני מקנא. כשחקן, אגב, אני מקנא יותר. כשאני רואה סדרה כמו 'היורשים', למשל, שהכל בה מעולה, זה מעורר קנאה. אני לא חושב שאזכה לקחת חלק בפרויקטים כאלה".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"היום, על אנשים שהולכים ברחוב עם הטלפון, שקועים בבועה שלהם ולא רואים כלום. אני כועס גם על הטרנד החדש שהולך ומתפשט, שאנשים מדברים עם רמקול בדיבורית ואין דיסקרטיות. לעזאזל, זה ממש מכעיס אותי ואני לא איש כועס בדרך כלל.
"הייתי איש עצבני פעם, אבל הגיל, הניסיון והפסקת העישון שינו אותי. הפסקתי לעשן בגיל 42, ועישנתי הרבה עד אז. מתישהו אתה מבין שהכל עניין של שליטה עצמית ובחירה. הפסקתי כי הגעתי לשתי קופסאות ביום, אז הלכתי למכון גמילה ונגמלתי בבת אחת. היה לי דיכאון עמוק אחרי, וגם השמנתי, אבל אחרי זה התאוששתי ומאז אני לא מסתכל אחורה. אני גם לא מעז לקחת שום דבר לריאות מאז, כי אני מרגיש כמו אלכוהוליסט. אם אחזור בקטנה, ישר אפול לשתי קופסאות ביום".
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"החודש. אני רוכב על אופניים רגילים, יצאתי לרכוב מוקדם בבוקר, נכנסתי בטוסטוס ונמרחתי על הכביש. הרגע הזה של אובדן השליטה הוא רגע מפחיד מאוד. צעקתי 'אמא', אבל כשקמתי הבנתי שלא קרה לי כלום, אפילו לא שריטה. נעמדתי על הרגליים בקפיצה וראיתי שלבחור השני התפרק כל הטוסטוס. אגב, ההורים שלי לא יודעים על זה. עכשיו הם יידעו".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"אני נכשל מלא בעבודה. לאחרונה קיבלתי שתי סטירות לחי נחמדות, אחת עם סדרה לתאגיד שעבדתי על הפיתוח שלה שכבר מאוד התקדם, אבל שנייה לפני הכן הסופי הם אמרו 'לא', וזה מבאס. עוד משהו שפיתחנו גם קיבל 'לא' ממש השבוע, ולקחתי כמה ימים להתבאס קצת על זה, כי זו היתה מכה קשה. חלק מהעבודה שלי זה להיכשל, והכישלונות האלה הם בסדר. היה פה 'שלח לחמך' שלא צלח, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן זה יוביל. אולי אפשר לגדול מזה? הכל קורה במקביל כל הזמן, למשל ממש לפני שהגעת קיבלתי הצעה מוזרה, מסקרנת ומעניינת. אתה לא יכול לדעת מה יקרה בטלפון הבא, אולי הוא יפתיע לטובה?"
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"כל הזמן. אני מאוד אוהב לקרוא, מילדות. הייתי תולעת ספרים, ואיך שלמדתי לקרוא בלי ניקוד נכנסתי למאניה של קריאה מטורפת שלא נפסקה אף פעם. עכשיו קראתי את 'היו זמנים בהוליווד' של טרנטינו. זה ספר חמוד, אבל עם טרנטינו עצמו קשה לי. יש גיבורים שאתה לא אמור לפגוש והוא גיבור שלי שצריך להישאר מורם מהעם, לא להסתובב איתנו בתל אביב".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עשית אודישן?
"לפני 30 שנה אולי? האודישן הראשון שלי היה לסדרה 'הפוך', והייתי נוראי. אני לא טוב באודישנים. מצד שני, את העבודה הראשונה קיבלתי יום אחרי שסיימתי את בית צבי. הצטלמתי ל'פרפר נחמד', וזה פרק שעדיין רץ ואני מקבל עליו תמלוגים. אני מגלם שם ליצן, ומבחינת הדור הצעיר שרואה את זה מדובר בגרי המבורגרי שעושה ליצן, אז זה קצת קריפי מבחינתם.
כשאני צופה בפרק אני רואה שחקן צעיר עם שיער ויש לי תחושה שהוא יהיה סיפור הצלחה. כשזה צולם רק יצאתי מבית הספר למשחק וחשבתי שאני הולך להיות גדול, אבל אחרי זה היו לי חודשים בלי עבודה"
יניב פולישוק \ בן 52, שחקן, תושב תל אביב. למד משחק בבית צבי ושיחק בהצגות ובתוכניות טלוויזיה. בין 2003 ל־2015 שיחק בסדרה "הפיג'מות". בשנת 2011 יצר עם רובי דואניאס את "סברי מרנן". כיום משחק בהצגה "התחנה" בתיאטרון חיפה ומככב ב"סברי מרנן", שעונתה השביעית משודרת בימי שישי בקשת 12. הערב (31.12) ישתתף במופע הסילבסטר של "עודד פז והקסדות" בזאפה ת"א.
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו