הערבים נעלמו מהטלוויזיה שלנו. לא חשבנו שככה הם יחזרו

אירוע חריג קרה השבוע בפריים־טיים של ערוץ 12: במשך כשעה דיברו שם בערבית מתובלת במעט עברית. אמנם זו היתה ערבית במבטא דרוזי, אמנם היתה שם לוסי איוב, ועדיין - קשה להתעלם מכך שאנשים דיברו בערבית בליבת המיינסטרים, וגם ימשיכו לדבר בשפה בשבועות הבאים, כשישודרו שאר הפרקים של "נוּטוּק", הדרמה החדשה של קשת. בסוף הרייטינג יקבע כמה מזה המיינסטרים מסוגל לספוג, אבל אי אפשר לא להתרשם מהאומץ. כן, בשנת 2025 אומרים "אמיץ" על מי שמעז לשבץ ערבים בטלוויזיה הישראלית.

"הם לא בדיוק ערבים - הם דרוזים. זה אחרת", הסבירו לי השבוע. אבל השפה היא אותה שפה, ואני לא חושב שאגזים אם אומר שרוב הישראלים היהודים נדרכים כשהם שומעים ברחוב מישהו מדבר בערבית מאחורי גבם. גזעני, אבל זו המציאות העכשווית במדינתנו.

כמתבקש, "נוּטוּק" מדגישה בפני צופיה את מעמדה המשודרג של העדה הדרוזית בחברה הישראלית. העלילה מציינת את ההקרבה האישית של דרוזים במערכת הביטחון, ואת הקשר למדינה ולשורשיה. ואולי זה מה שצריך לעשות כדי להנגיש מחדש דוברי ערבית לצופי העברית, אחרי שנתיים שבהן היתה תחושה שערבים־ישראלים מודרים מהמסך.

בתקופה שקדמה ל־7 באוקטובר הורגש רנסנס כלשהו בנושא. לא רק מחבלים ב"פאודה" או פושעים מפוקפקים, אלא מאגר רחב של תפקידי משחק. לילדים שידרו בחינוכית את "מדרסה", סדרה על בית ספר דו־לשוני; "תלאתה" הציגה לבני נוער דרמה מוזיקלית על להקת בנות ששרה בשתי השפות; HOT צילמו סדרת פשע סטלנית על צעירים פלשתינים־ישראלים ("נאפס"); וב־yes עשו את "טיפול לילי", שהבליטה פסיכולוג ערבי (יוסף סוויד) ואת אחותו (לוסי איוב).

אלא שהמלחמה שינתה את המרקם, שגם ככה לא היה שוויוני או עמוק באמת. בריאליטי מלהקים היום הרבה פחות דמויות ערביות מבעבר, וכשכן - זה נהיה אישיו. אשתקד, ב"הכוכב הבא", ואלרי חמאתי התאמצה עונה שלמה כדי להוכיח לטוקבקיסטים המקללים את נאמנותה למדינה, והדגישה את היותה נוצריה ואת הופעותיה בפני חיילים בשיקום - רק כדי שבגמר יעדיפו על פניה שורדת נובה בתור שליחתנו לאירוויזיון.

אז אחרי מקום שני ב"הכוכב הבא" פעמיים, כנראה חמאתי כבר הבינה את המובן מאליו במציאות הארצישראלית: תקרת הזכוכית גבוהה מדי לערבים. צריך להיות מינימום ראמזי עבד ראמזי כדי שצופי "רוקדים עם כוכבים" ייתנו לך את הניצחון.

בריאליטי בקושי מלהקים היום דמויות ערביות, וכשכן - זה נהיה אישיו. ב"הכוכב הבא", ואלרי חמאתי התאמצה עונה שלמה להוכיח לטוקבקיסטים את נאמנותה למדינה

אמיר שורוש, שמגלם את הדמות הסופר־אהובה של ראמזי ב"קופה ראשית", היה למעשה ה"ערבי" החמישי בלבד שזכה כאן בתוכנית ריאליטי - אם כי הוא בכלל יהודי מצד האמא. לפניו עשו זאת פיראס חורי ("פרויקט y"), לינא מחול ("דה וויס"), נוף עתאמנה ("מאסטר שף") ונסרין קדרי ("אייל גולן קורא לך"). חמישה יוצאים מהכלל מתוך מאות זוכי ריאליטי - הרבה־הרבה פחות מחלקם היחסי באוכלוסייה.

ממלכת יוסף חדאד

אין כמעט שחקן ערבי שלא יצא לו מתישהו לגלם דמות של מחבל. בשנים האחרונות עשו כאן שפע של סדרות צבא, טרור וביטחון, והתעורר צורך בסוגים שונים של מחבלים. מבחינת השחקנים, מדובר במלכוד: מצד אחד אלה רוב התפקידים שיש, ואפשר לפרוץ לחו"ל דרך הסדרות הללו. מאידך, זה טייפקאסט סטריאוטיפי שרודף אותם בכל פרויקט.

לונא מנסור, לדוגמה, התפרסמה ב"פאודה" והפכה מאז לכוכבת גדולה - מ"הישרדות VIP" ו"הראש" ועד לאחות של ראמזי ב"קופה ראשית". בתחילת המלחמה היא סירבה לבחור צד או לספק סוג של הצהרת נאמנות פומבית, והחלה לחטוף רפש ברשת עד שנאלצה להוריד פרופיל והעתיקה את מגוריה לדובאי, ורק לאחרונה נתנה ראיון מתחנחן ראשון לגיא פינס כדי לאותת על חזרה הדרגתית למיינסטרים.

לעומתה, השחקנית המוערכת מונא חוא, זוכת פרס אופיר, שנוסף על "פאודה" גם הספיקה להוביל סדרה על שמה ("מונא") והחזיקה תפקיד מרכזי ב"מנאייכ", הסתבכה באמירות ובהכחשות סביב טבח 7 באוקטובר - ומאז הפכה מוקצה. "היא לא צריכה לשחק באף מקום בתעשייה", אמר עליה השותף מ"מנאייכ", שלום אסייג. "איתי היא לא תעבוד יותר בחיים".

ואם תהיתם לאן נעלם מוחמד מג'אדלה, שבתקופות מסוימות נחשב "ערבי המחמד" של חדשות 12? כיום רואים אותו על המרקע רק לעיתים רחוקות, לרוב בשבת בצהריים. אז כנראה דעתו על הרעב בעזה פחות מפריעה לצופים.

באופן היסטורי, ערבים־ישראלים הם הקבוצה שמקבלת את הייצוג הקטן ביותר בטלוויזיה הישראלית, ומצבם מחמיר משנה לשנה. בטח לא תופתעו לקרוא שבשנת 2024 התארח ערבי בודד בכל תוכניות "הפטריוטים" - יוסף חדאד.

וכשסופרים כמה מומחים ערבים התראיינו או השתתפו בפאנלים האקטואליים שמשודרים מסביב לשעון בכל הערוצים העבריים - מגלים כי אותו פעיל הסברה פרו־ישראלי ממלא לבדו כרבע מסך כל ההופעות של הערבים בטלוויזיה. חדאד הוא הערבי הכי פופולרי בטלוויזיה, רק מכיוון שהוא משתמש בזהותו כדי להוכיח את היותו ישראלי מעל הכל.

מלכוד הייצוג

לתפקיד הנשי המוביל ב"נוטוק" גויסה לוסי איוב, בת למשפחה חיפאית מעורבת. איוב, טאלנטית של קשת, היא באנקר של ליהוק לכל סדרה שרוצה לאייש דמות של ערבייה־ישראלית. ועוד לפני סאגת המשחק שלה ("פאודה", "טיפול לילי"), היא כבר תקעה יתד בלב הקונצנזוס הציבורי כשהנחתה, בלי מבטא ובלי דעות פוליטיות, את תחרות האירוויזיון, את הריאליטי "רוקדים עם כוכבים" ואת השעשועון "המרדף".

ראמזי הוא הערבי שאנחנו אוהבים לאהוב. ערבי שהעברית שלו יותר מחודדת משל זוהיר בהלול, ערבי בלי דעות על הסכסוך, ערבי נאמן שיודע את מקומו כנותן שירות

ראמזי עבד ראמזי הוא הערבי שאנחנו אוהבים לאהוב. ערבי שהעברית שלו יותר מחודדת מזו של זוהיר בהלול, בלי דעות על הסכסוך, משפחה בעזה וקונפליקטים של זהות. ערבי נאמן שיודע את מקומו כנותן שירות. ככה אנחנו אוהבים את הערבים שלנו בטלוויזיה של 2025 - כמו ואלרי חמאתי, או כמו נסרין קדרי, או כמו קאזם חליליה המנוח, הערבי היחיד שלוהק ל"האח הגדול"בעשור האחרון, רק כי אי אפשר להתעלם ממוסלמי הומו עם דעות ימניות.

זה מה שהורגלנו לקבל מהטלוויזיה הישראלית, דור אחרי דור. מ"המסעדה הגדולה" ו"שכנים" בתקופת רשות השידור, דרך "עבודה ערבית" ו"התסריטאי" של סייע קשוע ועד לתוכניות של ימינו. מבאסם זועמוט ועד ליוסף סוויד, אפשר בקלות לצייר אבולוציה ארוכת שנים. היא החלה עם דמויות ערביות נלעגות, שהיו מספיק לייקאבל כדי שנתאהב בהן ונחשוב שדו־קיום זה דווקא סבבה, והתפתחה עד למעמד המורכב של היום.

האם אפשר לצאת מהמלכוד של "להיות ערבי על המסך" בלי להיות מה שמצפים ממך להיות? הרי זה מקור הבעיה. הטלוויזיה בונה סטריאוטיפים. היא יצרה עבורנו, בצורה סיסטמטית וארוכת שנים, שני סוגים של ערבים בלבד: מופנמים ונאמנים או מחבלים ב"פאודה". כשדמות הערבי־הישראלי לא נכנסת לאחת משתי התבניות הללו, אין לה כמעט זכות קיום על מסך הטלוויזיה העברית, או מחוצה לו.

בגלל הטלוויזיה, כשיהודי־ישראלי ממוצע מסתכל על ערבי־ישראלי, הוא בדרך כלל יקטלג אותו לפי שתי התבניות שהוא מכיר - טרוריסט ב"פאודה" או עובד כללי בכיר ב"שפע יששכר". דו־קיום זה אף פעם לא היה.

לא מציאותית

למחרת שידור פרק הבכורה של "המסעדה הגדולה" ב־1985, השחקן ז׳אק כהן קיבל שיחה משירות מודיעין 144 של משרד התקשורת. "יש אצלנו המון פניות", סיפרה המזכירה למי ששיחק בסדרה את הבעלים של המסעדה. "אנחנו מבקשים לדעת מה מספר הטלפון של המסעדה שלך". מתברר שעשרות צופים ביקשו להזמין מקום במסעדה הטלוויזיונית, או התעקשו שכבר ביקרו שם בעבר.

בין ערוצים: תחנה ראשונה

בעקבות ועדה מקצועית עקומה שכינס שר הביטחון, שהגישה לו השבוע מסקנות מוכתבות מראש, שוב חזרו לדבר על סגירת מחלקת האקטואליה של גל"צ ו/או חיסול סופי של תחנת הרדיו הצבאית. אבל יותר משהיא הבית של החיילים או שריד מתקופה אנלוגית, גל"צ מאז ומתמיד היתה מפעל שמייצר טאלנטים לטלוויזיה - בעיקר אנשי חדשות. בית הספר לתקשורת הגדול בארץ.

הביטו רגע בערוצי המיינסטרים, בדגש על המגישים והכתבים הבכירים, ותגלו שכמעט כל אדם שלישי גדל והתחנך בגל"צ. יונית לוי, אודי סגל, טלי מורנו, קרן מרציאנו, עמית סגל, מוריה אסרף, אילנה דיין, טל ברמן, ספי עובדיה, גדעון אוקו, דפנה ליאל, עמליה דואק, מתן חודורוב, הילה קורח, גיל תמרי, רפי רשף, יאיר שרקי ואברי גלעד, ניב רסקין ואלי אילדיס. האמת, אני קצת מתחרט שהתחלתי בכלל את הרשימה הזאת, כי היא בלתי נגמרת - מגיא פינס ועד אנה פינס, מארז טל ועד ינון מגל, כולם ועוד אינספור אחרים התחילו את הקריירה בבניין המתפורר של גל"צ ביפו.

אם כן, יותר מהשאלה אם המדינה צריכה את התחנה הזו, צריכה להישאל השאלה איך הטלוויזיה תצליח להתקיים בעתיד ללא אספקה שנתית של יוצאי גל"צ.

להתמכר/לוותר

רק רוצחים בבניין, עונה 5 (דיסני+)

לכל רצח יש רוצח שיתגלה בפרק הסיום, כך לימדו אותנו הסדרות הבלשיות הקלאסיות, ו"רק רוצחים בבניין" לא שונה מהן. אבל קומדיית הפשע בכיכובם של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז, שהשבוע הסתיימה עונתה החמישית, היא יותר מעוד סדרה על רציחות. היא סדרה על בניין איקוני בניו יורק, על מעמדות, על יחסי שכנים, על פערי דורות ועל הזדקנות. חוץ מזה, כמות שחקני־העל ההוליוודיים שקפצו מתישהו במהלך העונות לעשות בה תפקידי משנה היא כמעט אינסופית. לפעמים הרצח דווקא משתלם.

רק לא זה, עונה 2 (נטפליקס)

הקומדיה הרומנטית על הרבי והשיקסע חזרה לנטפליקס בעונה חדשה. היא לא השתנתה: עדיין דבילית, מביכה ומאוד סטריאוטיפית. בפרק הסיום, מישהי מרגיעה את הדמות הראשית ומסבירה לה שהיא לא באמת צריכה גיור כדי להפוך ליהודייה. "אני מרגישה שאת יהודייה, את חמימה ותמיד רוצה לדבר על הכל. את אוהבת לשתף. את 'קיביצרית'. תמיד מתערבת בעניינים של כולם. את ינטע, כי את לא מפסיקה להתעסק במשפחה שלך, אף שהם משוגעים. זה יהודי". לא צריך אף ארוך כדי להריח את מה שעשו כאן.