השבוע סגרתי מעגל של 17 שנה. זה קרה בדרום, ליד באר שבע, במקום נפלא שנקרא סנסנה. אני על הבמה, סטנדאפיסט אורח של אירוע חנוכה המרכזי, הקהל גודש את האולם, כריכי הפריקסה מעטרים בשמנוניותם את המזנונים שמסביב, והמעגל נסגר.
הוא נפתח בדיוק כאן. בימים ההם כבר הוצאתי את לחמי מעמידה על במות, ובנר שמיני של חנוכה 2004 הוזמתי להופיע ביישוב קהילתי חדש בשם סנסנה. כביש 6 עוד לא בא לעולם, הדרך היתה ארוכה, אני הייתי בלתי מנוסה בנסיעות כאלה, מבוהל ומפוחד מכבישים חשוכים ונטולי קליטה סלולרית, עד שביקשתי שיתנו לי ליווי מצומת להבים. הם צחקו עלי, שלחו ליווי, ואחרי חמש דקות כבר היינו ביישוב. "יישוב", לענייננו, הוא 40-30 קרוונים, חושך צלמוות מסביב והרבה כוונות טובות - רצון ליישב את הנגב, שאיפה לאיכות חיים וטעם טוב בבחירת אמנים. זה באמת היה חור החורים. חמוד, אבל חור.
את הסיפור הזה פרסמתי בזמנו ב"מעריב", שבו כתבתי אז, והמסקנה שלי היתה שכאשר אנחנו מדברים על ארץ ישראל, גבולותיה, חבליה, שטחיה ויישוביה, לרובנו אין מושג על מה מדובר. תיארתי שם את הפער בין מה שהתחולל בדמיון שלי כשנסעתי בחושך לחור לא נודע ב"דרום הר חברון" לבין המציאות, פער שמתקיים עד היום בראשם של הרבה מאוד ישראלים. זה נכון גם לגבי אינספור "התנחלויות", שממוקמות דקה וחצי מרמת השרון או מכיכר ציון בירושלים, לא כל שכן לגבי יישוב ששוכן בלב הנגב ובתוך תחומי הקו הירוק.
מאז שבתי ותיארתי את הנסיעה ההיא פעמים רבות, הגזמתי והוספתי הרבה פרטי אימה שלא היו ולא נבראו, והפכתי אותו לקטע סטנדאפ עשיר, שמדבר על דרך החתחתים לכל מיני התנחלויות מבודדות, ובעיקר על השקרים הקטנים של המזמין, שמוביל אותי בטלפון דרך אנדרטאות לזכר נופלים ודברים מרגיעים מהסוג הזה.
השבוע נסגר המעגל. אחר הצהריים נכנסתי למכונית במרכז ירושלים, בתוך שעה הגעתי ליציאה מהעיר (הערים הגדולות הן כבר לא עניין שמתאים למכוניות פרטיות, אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת), ומשם שעה ורבע במהירות נינוחה עד לסנסנה היפה, באמת חמש דקות מבאר שבע, באמת חמש דקות מצומת להבים.
בעיקול הדרך מכביש 30 לעבר היישוב נגלית פתאום על צלע ההר עיר קטנה, מוצפת אורות פנסים שמאירים רחובות, שדרות וצמחייה לרוב. הקרוונים של אז הפכו ליישוב יפהפה, שיש בו כבר שכונה א' ושכונה ב' וכבר לחוצים על ג', בגלל הביקוש. באולם הרחב ישבו מולי מאות תושבים, שחלקם עוד זכרו את הביקור ההוא ובאו איתי חשבון. הצעירים קראו את הסיפור ההוא, שהופץ בכל היישוב, וביחד צחקנו צחוק גדול לכבוד הנגב הפורח וקבענו להיפגש בחנוכה תשצ"ט, בעוד 17 שנה, באולם התרבות של סנסנה ה' או ו'.
kobiarieli@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו