יש רגעים מרגשים, מכוננים, שנצרבים אפילו בליבו של הכירורג הכי ותיק ומנוסה. זה קרה לד"ר יורי פייסחוביץ', מנהל היחידה לכירורגיית חזה בבית החולים בילינסון, אחרי שני ניתוחים מורכבים שבהם הוציא מגופו של ד"ר שי כהן גידול סרטני ענק בגודל 30 סנטימטר, שישב בבית החזה השמאלי ותפס גם את הסרעפת, חלל הבטן ושלוש חוליות בעמוד השדרה.
"הניתוחים שביצענו לשי, שבהם השתתפו עשרות רופאים ואנשי צוות, הם כמעט מדע בדיוני", אומר ד"ר פייסחוביץ', שעדיין מתקשה להירגע. "היינו צריכים לנתק את הגידול הזה מכל כך הרבה איברים, ופשוט מופלא בעיניי שהצלחנו להתמודד בהצלחה עם האתגר המטורף הזה. חצי שנה אחרי הניתוחים פגשתי את שי, ראינו ביחד סי.טי שלו - והגידול נעלם לגמרי. הצלחנו להציל את חייו".
שי עצמו לא מצליח להירגע. כמי שהיטלטל בין חיים למוות, הוא ידע שהניתוחים המסוכנים הם הסיכוי האחרון שלו לחיות. "נכנסתי לניתוח בחרדת מוות, בפחד משתק", הוא משחזר. "ידעתי שאני עלול לא לצאת משם בחיים, או להפוך למשותק. זו ההרגשה הכי מבעיתה שיש.
"מה שקרה לי זה נס אמיתי. נדרש כמעט חודש עד שהצליחו להעיר אותי, אבל שרדתי את זה. אני חי ובועט, ומלא מוטיבציה לחזור לחיי הרגילים".
• • •
בחייו הרגילים, שי כהן (50) הוא דוקטור לבלשנות מהרצליה, שעד לפני שנה וחצי היה בריא לחלוטין. בחלומותיו הפרועים ביותר לא דמיין מה מתחולל בגופו בלי ידיעתו.
הוא נולד בתל אביב, ובגיל 7 עבר עם הוריו מרים (74) ומנחם (76) ואחיו הקטן ניר (45) להתגורר בהרצליה, שם מתגוררת המשפחה עד היום. בצבא שירת בחיל החינוך, ואחר כך למד לתואר ראשון בבלשנות באוניברסיטת תל אביב. אחרי הלימודים עבד בהכנה לבגרות במכונים פרטיים. בשנת 2001 התקבל ללימודי תואר שני ודוקטורט בחוג לבלשנות של אוניברסיטת אמהרסט במסצ'וסטס. הוא קיבל מלגה מלאה והשלים את שני התארים ב־2008. לאחר סיום לימודיו לימד בלשנות ועברית באוניברסיטת בינגהמטון שבמדינת ניו יורק. כעבור שנתיים חזר לישראל ועבד בייעוץ בלשני לחברות.
באוגוסט 2019 התקבל שי למשרת מרצה לבלשנות ועברית באוניברסיטת אמורי באטלנטה. הוא נסע לארה"ב, הצליח מאוד, והיה אמור להאריך את חוזהו לשנה נוספת. אבל הכאבים המסתוריים במותן בצד שמאל לא נתנו לו מנוח.
"הרגשתי את הכאבים במשך תשעה חודשים", הוא מספר, "הם היו נסבלים, ולא ייחסתי להם חשיבות רבה. הייתי שקוע כולי בעבודה ובשגרה. בשלב מסוים ניגשתי לרופאה שלי באטלנטה, והיא הציעה שאעבור בדיקת סי.טי של הבטן. לא חשבתי שזה דחוף, ואמרתי לעצמי שיש הרבה קרינה בסי.טי, אז דחיתי את הבדיקה.
"אבל הכאבים הלכו וגברו. במאי 2020, עם סיום שנת הלימודים, עשיתי את הבדיקה. למחרת צלצלה הרופאה שלי, כמעט מבוהלת, והודיעה שמצאו בבטן גוש גדול. היא אמרה שמעולם לא ראתה גידול גדול כל כך.
"הייתי בשוק. הרנטגנולוג המפענח של הסי.טי המליץ שאעשה גם סי.טי של בית החזה. עשיתי את הבדיקה אחרי יומיים, ושם ראו גידול ענק שמתחיל מבית החזה, מגיע לסרעפת ולבטן, ועד עמוד השדרה.
"השמיים נפלו עלי. ואני לבד בארה"ב. מייד התקשרתי להוריי ולאחי ניר וסיפרתי להם. הם היו בהלם. אחר כך דיברתי עם חברים, גם הם לא האמינו.
"היה ברור לי שאני חוזר לארץ מייד. הודעתי לאוניברסיטה שאני לא ממשיך, סיפרתי להם מה קרה. בתוך שבועיים כבר הייתי בישראל".
הוא נחת בארץ ב־1 ביוני, בשיא תקופת הקורונה, ונכנס לבידוד של שבועיים בבית הוריו. שם החל לחשוב כיצד הוא מתמודד עם המצב החדש.
"כשיצאתי מהבידוד עשיתי בדיקת פט סי.טי. התברר שהגידול לא שלח גרורות, אלא הוא רצף אחד גדול. בביופסיה התברר שזה גידול מסוג ליומיוסרקומה, נדיר ואלים מאוד.
"התחלתי מייד טיפולים כימותרפיים באיכילוב. במשך ארבעה חודשים, פעם בשבועיים וחצי, הייתי מתאשפז לארבעה ימים של כימותרפיה. המטרה היתה לנסות להקטין את הגידול, כדי שיהיה אפשר לנתח ולהוציא אותו יותר בקלות. אבל הרופאים הזהירו מראש שהסיכוי שהגידול יקטן הוא 30 אחוז בלבד".
הכימותרפיה אכן לא צלחה. הגידול לא הצטמצם באופן משמעותי, והיה ברור שחייבים להוציאו בדחיפות. אבל ניתוח מהסוג הזה נחשב נדיר בעולם.
"זה נדיר שעושים ניתוח שכולל גם את בית החזה וגם את עמוד השדרה", אומר שי. "באיכילוב טיפלו בי נהדר והיו מוכנים לנתח, אבל רציתי חוות דעת שנייה. בנובמבר 2020 יצרתי קשר עם ד"ר אלונה זר, שהיתה אז רופאה אונקולוגית בבילינסון (כיום מנהלת האונקולוגיה הרפואית בבית החולים רמב״ם; ע"נ). נוצרה בינינו כימיה טובה. היא המליצה לי לעשות את הניתוח בבילינסון ואמרה שהיא סומכת על המנתחים. החלטתי ללכת עם ההמלצה שלה".
• • •
ההליך הנדיר התבצע בשני ניתוחים ודרש הכנות ותכנון של שבועות ארוכים. עשרות מומחים גויסו למבצע.
"בניתוח הראשון, התכלית היתה לייצר דרך שתשאיר את עמוד השדרה ללא פגיעה, ולמצוא דרך לכרות את שלוש החוליות שהגידול הגיע אליהן", מסביר פרופ' אייל יצחיאק, מנהל היחידה לניתוחי עמוד שדרה במחלקה הנוירוכירורגית. "זה מצב כמעט בלתי אפשרי לביצוע. ידענו שאנחנו חייבים לפעול בשלמות ולייצב את עמוד השדרה, כדי שבניתוח השני יהיה אפשר להוציא את הגידול בשלמותו, בלי לפגוע בחולה".
"כדי להתכונן לניתוחים התייעצנו עם קולגות במרכזי סרטן בחו"ל", ממשיך ד"ר פייסחוביץ'. "אני אישית דיברתי עם קולגות שאני מעריך מקנדה. ידענו שחייבים להיות מוכנים לכל סיטואציה - לפני הניתוחים, במהלכם ואחריהם. הדפסנו בתלת־ממד מודל של עמוד השדרה והחזה של שי, לפי הנתונים האמיתיים שלו, וכך תכננו מהלך אחרי מהלך".
יצחיאק: "ידענו שאסור לנו לפרוץ את מעטפת הגידול ולפרק אותו, אלא חייבים להוציא אותו בשלמותו - אחרת הוא עלול לחזור. אמרנו לשי שהסיכוי להצלחה של ניתוח כזה הוא 40 אחוז בלבד, ושיש סכנה לחייו במהלך הניתוח. הבהרנו שגם אם יעבור את הניתוח, הוא עלול להישאר משותק".
• • •
הדרמה הרפואית יצאה לדרך ב־8 במארס. בראש הצוות בניתוח הראשון עמד פרופ' יצחיאק, ולצידו ד"ר אמיר השרוני, גם הוא מהיחידה לניתוחי עמוד שדרה.
הניתוח הראשון, שבו שכב שי על הבטן, החל אחרי תיאום מדוקדק עם המרדימים, ד"ר יונתן ראלף וד"ר אנדריי חינצ'וק. מהם נדרשו תכנון הרדמה קפדני ובקרה רצופה על המדדים החיוניים. "כרתנו את החלק בחוליות שהיה בתוך הגידול, כרתנו את הצלעות שמחוברות לגידול ולחוליות, וייצבנו את עמוד השדרה מאחור על ידי הכנסת ברגים ומוטות, שיצרו ייצוב לאורך עמוד השדרה לאחר כריתת החוליות", אומר פרופ' יצחיאק. "שי דימם הרבה מאוד במהלך הניתוח. הוא איבד חמישה ליטרים דם, שהם יותר מנפח הדם בגופו. למעשה, החלפנו לו את כל הדם במהלך הניתוח".
אחרי 12 שעות הועבר שי לטיפול נמרץ, כשהוא מורדם ומונשם. הוא שכב כך במשך יומיים, ואז הועבר לניתוח השני, שבראשו עמד ד"ר פייסחוביץ' ובו הוציאו את הגידול. עשרות אנשי צוות ממחלקות רבות בבית החולים עמדו על הרגליים ונדרשו לשיא הריכוז והיכולת המקצועית, כדי להצליח להוציא את הגידול בשלמותו - ולהשאיר את שי בחיים.
הרופאים לא העירו את שי מההרדמה, וכך ניתן היה לבצע את הניתוח השני ללא צורך בהרדמה מחודשת. הפעם, שי שכב על הצד.
"פתחנו גם את הבטן וגם את החזה בה בעת", ממשיך ד"ר פייסחוביץ'. "הגידול היה פשוט ענק. הוא תפס שני שלישים מהריאה השמאלית של שי, את השרירים, את הסרעפת, את הבטן והחזה, ונכנס לעמוד השדרה. כמנתח, מעולם לא ביצעתי הוצאה של גידול עצום כל כך. אבל הרגשתי שאנחנו עומדים להצליח. זו הרגשה פנימית עמוקה של כירורג. כל הצוותים עבדו בשיתוף פעולה מזהיר.
"בהתחלה הפרדתי את הגידול מאבי העורקים בחזה, ואז כרתנו את אונת הריאה, בתהליך שבו השקענו הרבה תכנון מקדים. הגידול תפס את חלל בית החזה השמאלי ו־60 אחוז מהריאה השמאלית, אבל אם היינו מוציאים לשי את כל הריאה, הסיכוי שלו לשרוד היה אפסי. הוצאנו 60 אחוז.
"עקב התפשטות הגידול לחלל הבטן, כולל לעורק הראשי בבטן, עירבנו גם את פרופ' ז'ק בניאל, מנהל המערך האורולוגי בבית החולים. הוא עבד על ניתוק הגידול מהכליות ומהעורק הראשי. אחרי שסיימנו את כל התהליכים, שחררנו את הגידול בשלמותו".
הניתוח השני ארך 18 שעות, ובסיומו הועבר שי ליחידה לטיפול נמרץ ריאות. למרות הצלחת הניתוח, הצוות הרפואי לא זז ממנו.
"יומיים אחרי הניתוח הצטבר אצלו דם סביב הלב", מספר ד"ר פייסחוביץ'. "הצלחתי לנקז לו את הדם בעזרת מחט בלבד, אבל שלושה ימים לאחר מכן זה קרה שוב, ונאלצנו לבצע ניתוח נוסף כדי לנקז את הדם".
בשל עוצמת ההרדמה שקיבל, התקשה שי להתעורר. כל אותה עת ישבו הוריו, אחיו וחבריו של שי ליד מיטתו, מודאגים מעובדה שהוא לא מתעורר.
שי מספר כי בעת שהיה מורדם חווה סיוטים והזיות קשות. "למרות שלא הייתי ער, אני ממש זוכר שחלמתי שאני מת, שהאיראנים חטפו אותי, שאני נמצא בלונדון בזמן הקורונה, הולך ברחוב ולא יכול לנשום. אני ממש זוכר את זה כסיוט גדול".
אחרי כמעט חודש הוא שב להכרה בפעם הראשונה, ופגש סוף־סוף את משפחתו.
"זה היה מאוד מרגש", הוא נזכר. "אמא, אבא ואחי היו בחדר, וכולנו פרצנו בבכי. היתה שמחה גדולה שהניתוח הצליח, ושהתעוררתי. שחזרתי לחיים. המסירות של המשפחה ושל החברים שלי לא ידעה גבול לאורך כל הדרך, הם לא עזבו אותי לרגע. זה באמת נגע בי וריגש אותי מאוד".
הוא נשאר במחלקת טיפול נמרץ בבילינסון עוד שלושה שבועות, שבמהלכם גם עבר טיפולי פיזיותרפיה. טיפלו בי במסירות עצומה, והרגשתי שאני חשוב מאוד לצוות הרפואי ושעושים הכל כדי שאחזור לעצמי. ניסו גם להקים אותי על הרגליים, אבל זה היה בשלבים ראשוניים מאוד. היה ברור לי מההתחלה שמדובר בתהליך ארוך ולא קל".
באמצע אפריל עבר שי לשיקום נשימתי בבית החולים שיבא בתל השומר. "טיפלו בי בצורה מופלאה, אבל עברתי שלושה חודשים מורכבים מאוד, פיזית ורגשית. היו שלבים שבהם הייתי במצב רוח ירוד מאוד. פחדתי שלא אצליח לעמוד שוב על הרגליים, שאצטרך לשבת כל חיי בכיסא גלגלים.
"הייתי בדיכאון ופרקתי אותו מול אח שלי, מול הוריי ומול חבריי. היו לי שם פרצי בכי ורגעים לא מעטים שבהם חשבתי שאני לא יכול עוד. ברגעים הללו, כשהייתי זקוק לתמיכה, המשפחה והחברים הוכיחו שהם איתי. הסתייעתי בשיחות עם פסיכולוגית ועבדתי חזק גם על הצד הפיזי וגם על הצד הרגשי. במהלך השיקום הצלחתי ללכת עם הליכון עשרה צעדים, ואחר כך עשרים. זה היה חשוב לביטחון שלי".
אחרי ארבעה חודשים בבתי החולים, שבמהלכם עבר שלושה ניתוחים ושיקום מפרך, שוחרר שי לבית הוריו בהרצליה. הוא עדיין זקוק לעזרתם, פיזית ורגשית. אט־אט החל ללכת בעזרת קביים ולהגיע שלוש פעמים בשבוע לשיקום יום בתל השומר. עד היום הוא בשיקום, עובד קשה בטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, הידרותרפיה ודיאטנית.
"עבורי, העיקר הוא שחזרתי לחיות ולהיות עצמאי", הוא מחייך. "אני מרגיש טוב מאוד, התיאבון חזר אלי ועליתי במשקל. אני יכול להתקלח לבד, להשתמש בשירותים, לצחצח שיניים. אני יוצא מהבית עם הקביים, נפגש עם חברים בבתי קפה והולך לסרטים. האופטימיות חזרה אלי.
"בבית אני אפילו מתהלך קצת בלי קביים, אבל אי אפשר לדעת עדיין אם אצליח ללכת על רגליי ללא תמיכה. זו בעיה של חולשה ותיאום בין השרירים בגב, בבטן ובירכיים. אני עובד הרבה על עניין ההליכה ועל זקיפות הגוף, והשאיפה היא שבעתיד אצליח ללכת לבד. אני ממוקד מטרה בעניין".
• • •
זוגיות אין לו כרגע. "אני עדיין מושקע כולי בעבודת השיקום הקשה ובחזרה לחיים. כשעשיתי את הדוקטורט שלי בארה"ב, היתה לי חברה שמאוד אהבתי. היינו יחד שנתיים, היתה אהבה חזקה, אבל זה לא הבשיל לחתונה, ונפרדנו. יש בי רצון לאהבה, ואני מקווה שאחרי שאתאושש ואשכור דירה, אצליח למצוא גם בת זוג".
בינתיים הוא מעסיק את עצמו במחקר. "כשיש לי זמן במהלך היום, בעיקר כשאני לא בשיקום בתל השומר, אני עובד על מאמר בתחום הבלשנות, שאני מקווה מאוד לסיים ולפרסם. בשעות הפנאי אני קורא הרבה ספרים וצופה בסדרות בטלוויזיה".
יש פחד שהסרטן יחזור?
"על פי הספרות הרפואית, בסרטן מהסוג שלי יש סיכוי גדול שהוא יחזור. אבל כרגע אני ממוקד בהחלמה. עברתי תקופה קשה מאוד, עם ניתוחים שמהם יכולתי גם לא לצאת חי, והנה אני כאן. אין לי מספיק מילים כדי להודות לאנשים המופלאים מבילינסון, למנתחים, לאונקולוגית, למשקמים, לכל עשרות האנשים שבזכותם אני כאן. זה לא מובן מאליו.
"קרה לי נס. התחלתי את מסע הניתוחים לפני תשעה חודשים, והנה, אני בבית. אדליק נרות חנוכה עם הוריי ואחי, ואולי גם עם חברים. עבורי זה החג הכי שמח שיכולתי לבקש".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו