סוד משפחתי: המתנחלת לשעבר הפכה לחילונית וגילתה משפחה מוסלמית סודית במצרים

זה סיפור מדהים על אהבה ששורדת תהפוכות: אילה ויונתן דקל נישאו כשהיא היתה מתנחלת דתייה והוא חילוני • עם השנים היא חזרה בשאלה, והוא עשה את הדרך ההפוכה - והפך לשומר מצוות • וכאילו לא די בכך, לפני שנה וחצי, בהלוויית סבתה, גילתה אילה פרט מטלטל שהוסתר במשפחתה 70 שנה: רשל, אחות סבה, נישאה במצרים לגבר מוסלמי וגידלה שם ילדים, בעוד הקשר עם קרוביה שעלו לארץ נותק • מכל החומרים האלה כתבה אילה רומן חושפני, שמכיל פרטים רבים מעץ היוחסין ומהזוגיות הייחודית: "אני מתכננת לנסוע למצרים, לחפש את קרוביי המוסלמים"

"בהתחלה שמרנו נגיעה, אחר כך קצת פחות - אבל לא יותר מחיבוק". אילה ויונתן דקל, צילום: אורן כהן

כשבני משפחה וידידים קראו את ספר ביכוריה המטלטל של אילה דקל, "הביתה הלוך חזור", הם מיהרו להתקשר בדאגה לברר שהכל בסדר בינה לבין יונתן, בעלה. אילה הבהירה לכולם שאין מה לדאוג, הזוגיות יציבה ואיתנה.

יציבות היא הגדרה קצת אירונית לתיאור קשר רב תהפוכות כמו סיפור אהבתם של אילה ויונתן. אחרי הכל, הם זוג שרחוק מאוד מלהיות שגרתי: כשנישאו, לפני 14 שנים, היא היתה דתייה, מתנחלת ונעדרת כל ניסיון רומנטי, והוא חילוני גמור, עם שורה של אקסיות מאחוריו.

עם השנים אילה הלכה והתרחקה מהדת, ויונתן דווקא התקרב אליה, עד שהתחלפו ביניהם היוצרות: היום הוא אדם מאמין שומר מצוות, והיא אתיאיסטית בגופייה, שנוסעת בשבת.

"שנה אחרי נישואינו כבר הורדתי את כיסוי הראש, ובתהליך איטי נפרדתי מהדת", היא נזכרת. "ליונתן, שהיה אז חילוני, היתה תמיד משיכה לעולם הדתי, לשבת ולמצוות. הוא אהב לראות את זה במשפחה שלי. אני, מנגד, נמשכתי לעולם החילוני הפתוח שלו, עולם שאין בו גבולות וחוקים. בעצם, כל אחד מאיתנו קיבל חיזוק מבן הזוג לשינוי שרצה לעשות בחייו".

הזוגיות המרתקת חלחלה לתוך עלילת הרומן היפהפה שכתבה דקל. הספר יצא לאור בחודש שעבר בהוצאת "שתיים", ונקרא בלגימה אחת. גיבורי המסגרת הם ליאורה ואיתמר, זוג מדריכי טיולים, שכמו אילה ויונתן במציאות זולגים זה לתוך עולמו זה, והופכים את הסדרים באמונתם.

העלילה מפליגה לשנות ה־50 באלכסנדריה שבמצרים ומגוללת, בין השאר, סיפור אהבה סוער וכואב בין ג'קלין, נערה יהודייה, לעבדול, צעיר מוסלמי. כשהקשר האסור מתגלה, ג'קלין מגורשת מביתה בידי אביה, נישאת לעבדול בחתונה מוסלמית, אך ממשיכה לשמור כשרות וחגים יהודיים גם מתחת לחיג'אב, ואפילו מלה בסתר את בנה הפעוט.

גם בעלילה בדויה זו החדירה אילה רסיסים של אמת מחיי משפחתה במציאות: סוד בין־דורי נושן ומודחק, עשוי מחומרי טלנובלה, שחרץ בגזע עץ היוחסין שלה חריצים שלא בנקל התאחו.

מדובר בסוד שאליו התוודעה רק לפני שנה וחצי. "סבתא שלי, סוזי סלם, נפטרה, ובהלוויה שלה גיליתי את מה שנשמר היטב במשפחה במשך 70 שנה: לסבא שלי, הנרי, היתה אחות בשם רשל, שנישאה לגבר מוסלמי במצרים.

"בתגובה, אביה, שהוא סבא רבא שלי, גירש אותה מהבית ואסר על בני המשפחה ליצור איתה קשר. שניים מאחיה, זוזה ואיז'ק, המרו את פקודתו ושמרו בכל זאת על קשר עם אחותם. המשפחה עזבה את מצרים בשנות ה־50, ורק רשל נותרה שם. איז'ק, שהיגר לשווייץ, שמר איתה על קשר, אבל המגע שלה עם זוזה, שעלתה לישראל, נותק.

"גילוי הסוד הזה טלטל את עולמי. לא יכולתי להפסיק לחשוב איך מהלך אחד שינה גורלות וחילק את המשפחה: מצידו האחד של הגבול מוסלמים אדוקים שגרים במצרים, מצידו השני - משפחתי הדתית שגרה בארץ בהתנחלות.

"זה קרה לי בימי הקורונה, כשהמדינה כולה היתה בסגר. מצאתי את עצמי יושבת בין קירות ביתי ומנסה לדמיין מה התרחש שם באותם ימים, ומה קורה עכשיו לנכדיה ולניניה של רשל, שחיים במצרים. האם ייתכן שלי, הילדה המתנחלת שהשתתפה בכל הפגנות המחאה נגד הסכם אוסלו ופוחדת מערבים, יש קרובי משפחה מוסלמים? הגילוי הדרמטי הוליד בסופו של דבר את הספר שלי".

• • •

אילה, תכף 39, גדלה ביישוב בית חורון שבמערב בנימין, בת בכורה לאורי ולאביבה שלו. אביה הוא איש התעשייה הביטחונית, אמה אשת חינוך ומנהלת.

היא גדלה בשנות ה־80, כשבית חורון נחשב למובלעת מבודדת. "גדלנו בתקופה מאוד סוערת במובן הביטחוני, בתוך טראומה של פיגועים וזריקות אבנים. זכור לי מקרה שבו לא הצלחנו להגיע למסיבה משפחתית, כי זרקו עלינו אבנים ענקיות. בבקרים ההורים ליוו אותנו, אבל בצהריים, כשהם היו בעבודה, היו מתפתחות השלכות אבנים הדדיות בין הילדים משני צידי הגדר".

את זרקת אבנים? זה מנוגד למראה העדין שלך.

"מבייש להודות, אבל גם אני זרקתי, למרות שבסך הכל הייתי ילדה טובה. פעם זרקנו מקלות על רכב פלשתיני, והוא חזר לתפוס אותנו. ברחנו והתחבאנו במערה. אני זוכרת עד היום את דפיקות הלב שהיו לי".

את חוויות ילדותה ארגה אילה גם לתוך עולמה ותחושותיה של ליאורה, גיבורת הספר. "אף פעם לא יכולת לדעת אם תיתקע בדרך", היא כותבת שם. "כאילו הווייז שעדיין לא הומצא אז היה מכריז: 'לא הגעת אל היעד, ואולי גם לא תגיע אליו'. עם הזמן כבישים חדשים נסללו, וחומה גבוהה חצצה בין האוכלוסייה הפלשתינית לישראלית. אבל החרדה מידפקת על דלתות הלב שלי עד היום".

הסדקים הראשונים באמונתה הדתית נבטו כבר בילדותה, והתעצמו בגיל ההתבגרות, על רקע פרשת חטיפתו ורציחתו של החייל סמל נחשון וקסמן ז"ל בידי מחבלי חמאס, ב־1994. "נחשון הוחזק בכפר ביר נבאללה, קרוב אלינו. אני זוכרת שאביו, יהודה ז"ל, הסביר שאלוהים לא שמע לתפילות, כי לאבא מותר להגיד גם 'לא'. זה הטריף אותי. לא השתכנעתי. אם אלוהים נמצא פה לנהל את העולם, אז שיתאמץ קצת".

למרות הספקות, נשארה אילה במסגרת הדתית, סיימה תיכון בעמליה ולמדה במדרשת עין הנצי"ב. בצבא פיקדה על קורס חיילי מקא"ם ("דווקא אז הייתי הכי דתייה, הסתובבתי בחצאית ארוכה עד הרצפה ודרגות קצונה"), ואחרי שחרורה המשיכה ללמוד בבית מדרש בקיבוץ מגדל עוז.

"ככל שלמדתי יותר כך הבנתי שבסופו של דבר אני, כאישה ביהדות, לא שווה", היא משחזרת. "לא נספרת למניין ונתקלת שוב ושוב במחסומים. בעולם החילוני, שאותו פגשתי בצבא ואחר כך בלימודים האקדמיים, הייתי שווה".

היא השלימה תואר ראשון בלימודי תנ"ך וקרימינולוגיה, ותואר שני בחינוך. במסגרת עבודתה המעשית בקרימינולוגיה נשלחה ללמד בכלא איילון, שבו אסירים רבים מרצים מאסרי עולם. "לימדתי שם תנ"ך. הייתי בת 23, ולשמוע מאנשים שעברו חוויית חיים קשה את תובנותיהם על הטקסט התנ"כי - היה דבר מאוד מטלטל בשבילי. הבנתי שאני מעדיפה ללמד תנ"ך ותלמוד באופן שבו הטקסט והחיים ייפגשו".

כיום היא מרצה ומנחה מנהלי בתי ספר בישיבה החילונית בינ"ה בתל אביב, ולומדת לרבנות ישראלית במכון הרטמן. "אני עסוקה בלהצמיח יהדות חדשה, יהדות של תרבות, לא של דת", היא מדגישה ומביטה בספרייה האדירה שממלאת את סלון ביתה. ספרי פרוזה לצד ספרי יהדות מסודרים על מדפי העץ באופן מופתי. במהלך השיחה היא מדלגת בין העולמות בקלילות, מצטטת סיפורים תנ"כיים ותלמודיים לצד שירה עברית ופרוזה מקורית ומתורגמת.

בתחילת הקשר, כשהיא היתה דתייה והוא חילוני. "לא היינו ביחד מייד", צילום: מהאלבום המשפחתי

 

• • •

סיפור האהבה בינה לבין יונתן דקלבאום ("קיצרנו לדקל אחרי החתונה") החל במיונים להדרכה ב"מסע ישראלי", תוכנית חינוכית לגיבוש הזהות היהודית והציונית בקרב צעירים, באמצעות טיולים והיכרות של החברה הישראלית.

"הייתי בת 23 וחצי ויונתן בן 25, ולמרות שהיה בינינו קליק ראשוני, לא היינו ביחד מייד. לקורס הכשרת המדריכים יונתן התייצב באיחור, היישר משירות מילואים במלחמת לבנון השנייה, שבו ישב במארבים סמוך לחרמון. הוא הצטרף לקבוצה שלי, והיה נחמד לכולם, גם לנשים אחרות, לא רק אלי. זה נראה לי מסוכן, אז התרחקתי ממנו".

באותה תקופה, לדבריה, השתוקקה כבר להתחתן. "בתחושה שלי הייתי רווקה זקנה. כל החברות שלי היו נשואות, ואני חשבתי שנגזר עלי להישאר ערירית ולספר סיפורים לחתולים".

למרות שהתאמצה לשמור מרחק מיונתן, התפתח ביניהם במהלך קורס ההדרכה קשר ידידותי. אחרי הקורס המשיכו לסייע זה לזו בהכנות להדרכה עצמה, עד שאילה הרגישה שהיא מתאהבת בבחור החילוני.

"הבנתי שזה בעייתי, וכשיונתן יצא לעוד חודש מילואים, הפעם על הגדר בעזה, התקשרתי לספר לו שאני מתאהבת - ולכן בוחרת לנתק איתו את הקשר".

יונתן: "אני הייתי בהלם מהטלפון הזה, כי הרגשתי שהכל זורם בינינו טוב. ככל שהכרתי את אילה, כך הבנתי עד כמה היא עמוקה ורחבת אופקים, יותר ממה שהכרתי אצל דתיים־ציוניים קלאסיים".

באותם ימים דמיינת שתהפוך בעצמך לדתי?

"לדת התוודעתי לראשונה בצבא, בסיירת גבעתי, כי חצי מהצוות שלנו היה דתי. נמשכתי לאנשים האלה, שלא חיים רק חיים פרטיים, אלא הם חלק ממשהו גדול יותר, ממסורת. השתתפתי אז בטקסי הקידוש והתפילות, שעד אז היו זרים לי לגמרי. הרגשתי שיש עולם שלם שאני מפספס. הקשר עם אילה חיבר אותי שוב למשהו שהיה טמון בי קודם".

אילה: "יונתן ביקש שאתן לדברים להתפתח בטבעיות, כי גם הוא מרגיש שהוא מתחיל להתאהב בי. הייתי בהלם מזה, כי עד אותו רגע לא דמיינתי שהרגש בינינו הדדי".

אחרי שסיים את המילואים נסעו יחד לטיול במדבר, ושם, מול השקיעה והשקט, הפכו רשמית לזוג. אילה: "התארסנו אחרי שלושה חודשים, פרק זמן הגיוני בעולם הדתי, אבל קצת פחות מקובל לחילונים".

איך יישבתם את התפיסות המנוגדות ביניכם בקשר למגע פיזי?

"בחודש הראשון של החברות שמרנו נגיעה, אחר כך קצת פחות. אבל לא יותר מחיבוק".

יונתן נחרד: "בחייאת, אילה, אל תכניסי דברים כאלה לעיתון. מה שהיה ביני ובינך הופך עכשיו להיות ביני ובינך להורים שלך ולכל עם ישראל".

גם בספר אילה מביאה סצנות שנראה כאילו נלקחו מתוך האינטימיות הזוגית שלכם.

יונתן: "זה לא אותו דבר. איתמר שבספר מאוד שונה ממני".

אילה: "בסופו של דבר, סופר כותב את הנפש שלו, אבל אנחנו עושים את זה באמצעות דמויות שהן פרי הדמיון. יונתן הוא לא איתמר וליאורה היא לא אני. ליאורה הרבה יותר אמיצה ממני. אני הרבה פעמים שותקת, אבל היא תמיד אומרת את מה שהיא חושבת".

הם נישאו באוגוסט 2007, במערות בין גוברין. הריקודים היו בהפרדה, ואחריהם ישב קהל החוגגים במעגל לשירה בציבור. אחרי החתונה התגוררו בקרוואן בנופי פרת, מול המדבר הפתוח, "אבל אני סבלתי מאוד, אז עברנו למודיעין", מסבירה אילה.

קשרי אהבה חוצי מגזרים ודתות מוכרים גם במשפחתו של יונתן (40). הוריו, ג'וני ומרק, נפגשו בשנות ה־70 בקיבוץ בארי. אמו היתה מתנדבת ממשפחה נוצרית באנגליה, אביו עולה יהודי מקנדה. השניים התאהבו ונישאו אחרי שהאם התגיירה. הם התגרשו כשיונתן היה בן 4, וכל אחד הקים משפחה נוספת.

כיום יונתן עובד בתכנון עירוני במשרד הפנים בירושלים, כסגן מנהל הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל). הוא ממשיך לצאת למילואים, ובכל פעם שכזאת מתרחשת דרמה אחרת בבית משפחת דקל במודיעין.

הדרמה הגדולה מכולן התחוללה לפני ארבע שנים, כששירת כמ"פ במילואים על גבול רצועת עזה. הוא נעדר מהבית למשך חודש שלם, כשהוא מותיר את אילה לבדה עם שלושת בניהם: אביתר (12), בארי (10) ותבור (8).

אילה: "בימי השישי שבהם יונתן היה במילואים עשיתי לעצמי מנהג: לקחתי את הבנים לגלידה ולפארק טרמפולינות בראשון לציון - וחזרנו הביתה למודיעין רק אחרי כניסת השבת. אחרי הקידוש ישבתי לראות איתם סרט בטלוויזיה. אלה היו הפעמים הראשונות שבהן ממש חיללתי שבת".

נשמע כמו סופו של תהליך אישי ארוך מאוד.

"תהליך החילון שלי נמשך בהדרגה יותר מעשר שנים. הוא התחיל כשהורדתי את כיסוי הראש שלי, שנה אחרי הנישואים, צעד שבו הכרזתי, לאחרים ובעיקר לעצמי, שאני לא מחויבת יותר למסגרת ההלכתית. בדיוק כשהורדתי את הכיסוי, יונתן התחיל ללבוש ציצית מתחת לבגדים ואחר כך גם לחבוש כיפה".

מתי סיפרת לו על חילול השבת המפורש עם הילדים?

"רק כשהוא חזר מהמילואים".

• • •

יונתן: "הופתעתי מזה מאוד, וכאב לי בעיקר על הבנים. אבל לא יכולתי לכעוס על אילה או לבוא אליה בדרישות, רק לומר לה שהיא אלופה, ותודה שהיא נשארה לבדה חודש שלם ואפשרה לי לצאת למילואים. לכן כלפי חוץ לא היו דרמות, אבל בפנים שאלתי את עצמי אם יש פה פירוק של החבילה, הפרה של האמנה הלא כתובה בינינו".

אבל בטח הכרת עוד קודם את התהליך שהיא עוברת.

"ידעתי שאני לא מתחתן עם מוצר מוגמר, שלאילה יש משיכה לעולם של החופש. הפעם אילה בעצם אמרה לי: 'זאת אני, והשינויים שאני עוברת חשובים לי. תתמודד עם זה'. אז התמודדתי. אני חושב שהעובדה שלא הייתי חוזר בתשובה קלאסי, שבבת אחת משנה את זהותו, ושתמיד שמרתי על קשר טוב עם הוריי החילונים, עזרה לי להתמודד. אחרי עיכול ההלם הבנו שאנחנו צריכים להתארגן מחדש על המשפחה".

במסגרת ההתארגנות מחדש, ילדיהם לומדים כיום בבית ספר מעורב, בבית הספר המשלב "יחד" שבמודיעין, וכששואלים אותם, הם עונים שהם גם דתיים וגם חילונים. בית המשפחה שומר כשרות, ובמרחב הציבורי מוסכם שלא מחללים שבת ("בבית הילדים מדליקים לעיתים אור בשבת ומציירים"). כשיוצאים בשבת להתארח אצל בני משפחה במודיעין, אילה חוזרת הביתה ברכב ויונתן והבנים עושים את הדרך ברגל.

הם מקפידים שהמסכים בבית יהיו כבויים בשבתות, אבל בימי הכתיבה האינטנסיביים של הרומן נהגה אילה להסתגר בלילות השבת בחדר, להדליק את המחשב האישי ולכתוב במרץ. ליונתן לא היה קל עם זה, "אבל הבנתי שאני לא יכול לכפות על אילה. רק ביקשתי שזה לא יהיה בחלל המרכזי ולא על חשבון הזמן המשפחתי, שהוא המהות של השבת".

עד היום יונתן "לא אוהב" שאילה מאחרת לחזור הביתה בימי שישי, והיא, לדבריה, מסתייגת מהלחץ לקראת כניסת השבת. "על זה יש לנו הרבה מריבות. ליונתן חשוב שהבית יהיה מוכן לשבת ושנקבל אותה בזמן, שהוא יספיק לצאת לתפילה. אני מוכנה לקבל את השבת, אבל בלי לחץ לרגע מדויק. אני לא חושבת שלחץ הוא אחת ממטרות השבת. אז לפעמים יש פה דרמות".

סוגיה אחרת ביניהם נוגעת לשמירת טהרה. אילה: "תמיד שנאתי את המקווה. מבחינתי, זה כל כך מביך ופולשני. בהתחלה עוד התאמצתי, אבל אחרי שחברה שלי, אישה דתייה, סיפרה לי שהיא ויתרה על המקווה, זה נתן לי רוח גבית - והבהרתי שאני לא הולכת לשם יותר.

"זה הגוף שלי, ויונתן יודע שזה קשה לי, ולכן לא מבקש ממני ללכת למקווה. אני מאוד מעריכה את זה אצלו. בדרך כלל, הצד החילוני בזוגיות משותפת מוותר יותר. פה יונתן ויתר והשאיר לי את מה ששלי".

איך הורייך קיבלו את המהפכים בחייכם?

"כשיונתן התחיל לחבוש כיפה, ההורים שלי היו מאושרים. ואגב, בשנים האחרונות יונתן הולך עם כיפה רק בשבת ולא בימות החול, אחרי שהרגיש שהוא מקבל יחס שונה בעבודה בגלל הסימון החיצוני.

"עם השינויים שאני עברתי, לעומת זאת, היה להוריי מאוד־מאוד לא קל. כשאני מבקרת אצלם אני משתדלת להתלבש בהתאם, אבל כשאמא שלי מגיעה אלינו, וזה קורה הרבה, היא רואה אותי בחולצה בלי שרוולים. עד היום הם לא מוכנים שאסע ברכב לבקר אותם בשבת. לא קל להם, ובטח לא פשוט להם עם הספר שכתבתי".

• • •

לאיש מבני משפחתה, גם הגרעינית וגם המורחבת, לא התירה אילה לעיין בטיוטת הספר לפני יציאתו לאור. לדבריה, אחרי שהתפרסם הם אהבו את הכתיבה ואת העלילה, "אבל גם נעלבו מכמה דברים".

למשל?

"זה היה מורכב בעיקר עם אבא שלי, כי בספר מתגלה שאביה של ליאורה, הגיבורה, הוא חצי מוסלמי, אבל בסיפור המשפחתי האמיתי שלנו מי שהתחתנה עם מוסלמי היא האחות של סבי, ואין קשר ישיר לאבא שלי. אגב, אבא שלי מתעניין איתי בסיפור המשפחתי ומחפש איתי את הקרובים שלנו במצרים".

שני הוריה של אילה הם נצר למשפחות יוצאות מצרים. הורי אמה, טוני ויצחק חפר, היו חברים במחתרת הציונית באלכסנדריה, וטוני שכלה שם את אביה ואת אחיה, שנהרגו בהפצצה נאצית על העיר במלחמת העולם השנייה.

אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כשהחלו במצרים פרעות ביהודים ורדיפה של פעילים ציונים, הסתירה טוני בביתה מכונת כתיבה שבה הקלידה את עלוני המחתרת. יצחק נעצר אחרי שנתפס עם העלונים. ב־1952 גורש לאיטליה, ומשם עלה ארצה. טוני ובני משפחתה צפו בו מרחוק עולה אזוק לאונייה, אך לא הורשו לגשת ולהיפרד ממנו.

כעבור שנה עזבה טוני את מצרים עם מזוודה אחת וסכום של 20 דולר. בארץ נפגשה מחדש עם אהובה, והשניים נישאו והתגוררו במושב בני דרום, סמוך לאשדוד. "בכל ליל סדר, עד שנפטר, סבא יצחק היה מספר לנו את סיפור היציאה הפרטית שלהם ממצרים. את גבורת פעילי המחתרת הכנסתי אל תוך הספר.

"אגב, בספר הגיבורה ליאורה לא אוהבת את סבתא שלה, אבל אני מאוד קשורה לסבתא טוני שלי, שכיום היא בת 88 וכוחה עוד במותניה. ישבתי איתה שעות כדי 'לטייל' בזיכרונותיה בסמטאות של אלכסנדריה של שנות ה־50. היה מיוחד לשמוע ממנה על חיי היומיום: כמה עלתה אז חליפה, איך היו משלשלים סל עם כסף מהקומה השנייה ומעלים בו בחזרה סחורה, איך צעדו לבית הספר ואיך אמא שלה הכריחה אותה להחזיר לסוחר מוסלמי בשוק כסף, אחרי שנתן לה בטעות עודף גבוה מהדרוש, 'כי הוא בן אדם וזה האוכל של הילדים שלו'".

הורי אביה, הנרי וסוזי סלם, עלו מאלכסנדריה ומקהיר ונפגשו בראשית שנות ה־50 במחנה מעבר בצרפת. בארץ שוכנו במעברה בראש פינה, ובהמשך בנו את ביתם בירושלים. גם הסב הנרי היה פעיל במחתרת הציונית בקהיר, בזמן שאחותו הגדולה, רשל, נישאה לסלאח המוסלמי.

"לפי מה שהאחיות של סבא שלי מספרות, היתה בין רשל לסאלח אהבה גדולה, אבל גם אהבה אובססיבית. הוא איים שאם היא תעזוב אותו הוא ישרוף את הבית", אילה מסבירה.

הקשר בין בני המשפחה בישראל לרשל, שנותרה במצרים, חוּדש ב־1979, אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. "בזכות איז'ק, טונט (דודה, בצרפתית; י"א) זוזה הצליחה ליצור קשר עם אחותה במצרים.

"בנות הדודה שלי, שהיו עדות לשיחה הראשונה בין שתי האחיות אחרי נתק של 25 שנים, תיארו חצי שעה שבה זוזה ישבה ובכתה בעודה מחבקת את מכשיר הטלפון. אני מדמיינת שכך עשתה גם רשל מעברו השני של הקו, במצרים".

בזכות הסכם השלום זכו האחיות גם להיפגש פנים אל פנים, אחרי שנות הריחוק. "טונט זוזה נסעה כמה פעמים, לעיתים עם בנותיה, להתארח בבית של רשל במצרים. כשזוזה נכנסה, ורשל התחילה לדמוע, סלאח אמר לגיסתו האורחת: 'הבאת לאחותך את השמש'. זה היה מעמד מרגש של איחוד משפחתי.

"במצרים סיפרה רשל לאחותה ולאחייניותיה שהיא נשארה נאמנה ליהדותה, והקפידה כל השנים לצום ביום כיפור ולא לאכול חמץ בפסח, למרות שעטתה חיג'אב. בערבים היתה מחכה בקוצר רוח לסיום שידורי קול ישראל ברדיו, אז היתה מגלגלת על לשונה את המילים העבריות של המנון התקווה, ורק אחר כך פורשת לישון".

רשל (מימין למעלה) בחתונה באלכסנדריה, לפני הנתק. אילה: "אני חשה מספיק בטוחה לנהל שיח פתוח ומרפא", צילום: מהאלבום המשפחתי

 

רשל זכתה לאריכות ימים ונפטרה ב־2005 במצרים, בגיל 95. היא וסלאח הביאו לעולם ארבעה ילדים. "סמי, הבכור, נשאר מחובר ליהדות והלך כנער לבית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה", מפרטת אילה. "בנותיהם האמצעיות, מונה ונדיה, התחתנו עם מוסלמים, אבל היו פתוחות לסיפור היהודי של המשפחה. שתיהן נפטרו בינתיים מסרטן. הבן קטן, ראול, הפך למוסלמי קיצוני וסירב לשמור על קשר עם האגף היהודי במשפחתו. במשך השנים, בנותיה של זוזה שמרו על קשר עם סמי, אבל בשנה האחרונה הוא לא עונה לטלפונים, והן חוששות שהוא הלך לעולמו.

"מאז שהתחלתי לחקור את סיפור המשפחה, אני מנסה להשיג את מספרי הטלפון של הבעלים של מונה ונדיה, ואולי דרכם לנסות לחדש את הקשר שנותק, אולי לפגוש את ילדיהן, נכדיה של רשל, שהם יהודים לפי ההלכה".

יש לך מחשבות לנסוע למצרים ולחפש אחריהם שם?

"ברגע שיהיה לי קצה חוט אסע לשם, ואני מאמינה שגם אבא שלי יבוא איתי. בשונה מטונט זוזה, שדיברה ערבית עם הבנות שלה ולקחה אותן לבקר את רשל, אני מעולם לא שמעתי את סבא הנרי שלי מדבר ערבית, ובטח לא מספר את סיפורה של אחותו רשל. אולי כי הוא היה מאוד ציוני ורצה להיות חלק מהמיינסטרים הישראלי. בסך הכל זה הצליח לו: היום אנחנו לגמרי חלק מהמיינסטרים, ואולי בגלל זה כבר אפשר לדבר היום על הסודות".

• • •

עם הזמן, מספרת אילה, התוודעה לסיפורים דומים של משפחות שבנותיהן נותרו לחיות במצרים עם בני זוג מוסלמים. "מדובר בנשים שסיפורן מעולם לא סופר, כי הוא נשמר בתוך המשפחות.

"שמעתי, למשל, על משפחה יהודית שעלתה על אונייה לצאת ממצרים, וברגע האחרון אחת הבנות אמרה שהיא יורדת רגע להביא משהו - וברחה אל אהובה המוסלמי. אישה אחרת עלתה לארץ עם בן לאב מוסלמי והסתירה מהבן את מוצאו. והיה מקרה שבו הבעל המוסלמי עלה לישראל, אימץ את שם המשפחה של אשתו היהודייה ונרשם בארץ כיהודי. מוטיב הסוד חוזר כחוט השני בכל הסיפורים האלה".

את כבר לא פוחדת לפרסם ברבים את הסוד.

"אני לא אוהבת סודות ומשתדלת לגדל את ילדיי כך שיוכלו לשאול כל שאלה - ולקבל תשובה כנה. סוד הוא הסתרה שמכסה על פחד. אני מרגישה מספיק בטוחה לנהל שיח פתוח ומרפא. גם הספר מחולל איזה ריפוי, בעולם שלי והלוואי שבעולם בכלל, כשהוא נותן קול לדמויות שהושתקו בעבר".

עטיפת הספר,

 

הטיוטות הראשונות של "הביתה הלוך וחזור" נוצרו בסדנת כתיבה של הסופרת מאירה ברנע־גולדברג, ובהמשך בסדנה של הסופרים אשכול נבו ואורית גידלי. "בזכות שתי הסדנאות ובזכות עורכת הספר, אורנה לנדאו, לא הייתי בודדה בתהליך הכתיבה. היה לי על מי להישען, להיעזר וגם להתקדם", מסבירה אילה.

יונתן ליווה אותך בכתיבה? או שגם הוא לא הורשה להציץ בטיוטות?

"יונתן לא רצה להיות מעורב, כדי לתת לי חופש ביטוי מוחלט. הוא קרא את הספר רק אחרי שיצא. הייתי במתח אדיר לדעת מה התגובה שלו, אבל הוא מאוד־מאוד אהב אותו".

איך תגיבו אם אחד מבניכם יבחר בת זוג מוסלמית?

אילה: "שאלה מהממת. אני מניחה שיהיה לי קשה. אם בת הזוג תהיה מוסלמית חילונית, והם לא יחיו חיים דתיים אלא בערבוב של התרבויות, יהיה לי פחות קשה. בכל מקרה, אני אחבק את הבן שלי, והעיקר מבחינתי יהיה לא להפריד את המשפחה".

יונתן: "בעיניי, הדיון לא קשור ליהודים או מוסלמים, אלא לעד כמה אנחנו מכילים את האחר. אנחנו חיים בעולם מורכב, ויש אפשרות סבירה שילדינו יפגשו אנשים רבים ושונים. אני מאמין שאשמח בשבילם, בהבנה שבחרו את בחירתם. עד אז החוכמה כהורה היא ללמד אותם על אהבה בריאה, הכרת האחר וכיבוד אדם באשר הוא, ביחד עם חיבור למורשת ישראל והשיוך שלנו אליה. היתר כבר תלוי בהם".

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi