לא ציפיתי: מה למדתי מהתגובות לטור ההטרדות 

אורח חיים של הטרדות מיניות. 20 שנה לקח לי להודות שזו היתה המציאות שלי ושל רבות אחרות, עד שפרסמתי את הטור "גם אני" בשבוע שעבר, במלאת ארבע שנים למחאת MeToo, שנתנה לי גב. זו היתה הקלה מטורפת ומהלך שלא הייתי מרשה לעצמי לעשות אילו אבא שלי היה בחיים. רגיש מדי, מצער מדי. לתגובה של אמא נגיע בהמשך.

ממש לא ציפיתי לפרופיל המגיבים שהגיעו בעקבות החשיפה שלי. נדהמתי במיוחד מכך שהראשונים להגיב היו לא אחרים מאשר כמה מהאחראים לדבר. בשישי שעבר, עוד לפני שהשעון הראה 6:30 בבוקר, זכיתי לקבל שלוש הודעות מגברים שהטרידו אותי בעבר. כל אחד מהם כתב לי את אותה המילה: "סליחה". השבתי: "סולחת".

כן, עשיתי זאת בלב שלם. מדוע? ובכן, יש הסבורים כי קמפיינים תוקפניים מרתיעים ומעלים את הנושא למודעות, אבל לא תמיד מביאים את הפוגעים לערוך חשבון נפש. מה שתפס אותי במיוחד בהודעות שקיבלתי היה ההתנצלות המיידית, אחרי שהטור הציב מראה בפני המטרידים. זה הזמן לספר שמדובר בקולגות לשעבר, מה שמלמד על הצביעות אצלנו, בתקשורת - ששופטת אחרים, אבל לרוב שומרת את הכביסה המלוכלכת בפנים.

מדוע שתקתי להם כל השנים? כי בגיל 20 וקצת, כשעורך מקבל אותך לעבודה בחשש ("את יפה, יהיו לי פה בעיות"), את מבינה היטב שתמצאי את עצמך בחוץ אם תציפי את הסיפורים. אשרינו כי היום, עורך שיגיד דבר כזה הוא שימצא את עצמו בחוץ.

גל התגובות השני הגיע מנשים, לא רק בגילי. ריגשו אותי במיוחד נשים מבוגרות, ששיתפו במיילים אישיים ומפורטים על הטרדות שמעולם לא חשפו. המבוגרת שבהן, בת 94(!), התקשרה כדי לספר איך הזדהתה עם המשפט על הצורך התמידי לשמור על גבולות כדי לנסות לנטרל גברים שפולשים למרחב הפרטי, ואיך גם היא ניסתה בצעירותה לכער את עצמה, כמגננה. היום היא חשה הקלה גדולה על כך שיש לבנותיה ולנכדותיה את האפשרות להתלונן. אחרות סיפרו איך בזמנן, נהגו להאשים את האישה שהיא "הזונה" שפיתתה, וכל האירוע קרה בכלל באשמתה.

אישה אחת וחברתי הטובה בעולם, שממנה ירשתי את הדנ"א שלי גם בנוגע להטרדות, הסבה את תשומת ליבי לכך שכבר בשנות ה־60 כתבה נעמי שמר ז"ל את "ואלס להגנת הצומח" - ולא רבים יודעים שהוא למעשה שיר על הטרדות מיניות בצבא. השיר, בביצוע להקת הנח"ל, יצא בשנת 1967 - ימים של ניצחונות גדולים, שבהם צה"ל היה צבא נערץ, ואיש או אישה לא העזו לדבר נגדו או נגד מפקדיו, שחלקם שלחו ידיים והטרידו.

המשפט שחותם את השיר שופך אור על אורח חיים בלתי נסבל, שנשים רבות עברו, ואחרות עוד ימשיכו לצערנו לעבור, עד שהתופעה תושמד: "הסתכלו מה שקורה לי בדרך/ כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר/ לו הייתי חיה או פרח/ אז היה מצבי אחר". 

danieller@israelhayom.co.il