האדם, יותר משהוא תבנית נוף מולדתו, הוא תבנית נוף ילדותו. "כל אשר פגע במשעולי טללים ילד מתלבט", קורא לזה טשרניחובסקי בשירו ההוא. מה שנתקבע אז בילדות, נותר תקוע ולא זז. בתודעתנו "עץ" הוא עץ ספציפי, בפינת הרחוב. "טיול" הוא חוויה ספציפית, עם שם וכתובת ותאריך וכך גם "נעים", "רע", "חוף". הכל.
כשצבי גור הגיש השבוע, כשהוא מורדם ומונשם, את בקשתו לשחרור מוקדם עקב מחלתו הסופנית, נזכרתי ש"רצח" מבחינתי, כבר 41 שנה, זה צבי גור. וגם רוע. וגם אסון. ובעיקר: "פחד". באיזשהו מקום כל מה שרע, מאיים, כוחני ומפחיד, מתקשר איכשהו לתמונה רחוקה בשחור לבן של אורון ירדן ז"ל, הילד שצבי גור חטף ורצח ב־1980.
הייתי אז בן שמונה, ומה שאני זוכר בעיקר הם דיווחי רדיו ושיחות של ההורים שנפסקות פתאום כשאני נכנס למטבח, ואת צמד המילים "שטרות מסומנים", שמתקשר אצלי מאז למשהו רע ומאיים. אני זוכר תקופה ארוכה מאוד שבה בגאז' של מכונית זוהה אצלי כמשהו מאיים, ואני זוכר בבירור תהייה קיומית שלי, בתוך תוכי, על איך יכול להיות שאדם הוא גם צייר וגם רוצח, תהייה שאגב לפעמים מתעוררת בי עד היום.
החוויה הזו משותפת כנראה לכל ילידי ראשית שנות ה־70. לתוך עולם של תום וטוהר, שהרעים היחידים בו היו דמויות ספרותיות או קולנועיות (כילד חרדי גם מזה היה לי מעט מאוד), נכנס פתאום מנוע של פחד אמיתי. יומיומי. פחד בסיסי מפני האיום האולטימטיבי: מישהו רע יבוא ויחטוף אותי מהעולם שלי, יכאיב לי ויעשה לי דברים רעים.
אורון ירדן היה בדיוק בן גילי. הוא חי בעולם מרוחק ולא ידוע מבחינתי, אבל המקרה הפך אותו לחבר שלי. בני השמונה מכל פינה בארץ התאחדו בבלי דעת סביב חוויה שאני בטוח שאצל רובם ככולם חיה, במידה כזו או אחרת, עד היום הזה. רצח אורון ירדן הוא חוויה מכוננת אצל רבים מבחינת הגדרת תודעת הרוע ומבחינת הביטחון האישי, האומץ וההתמודדות עם פחדים וסיוטים.
גורלו של צבי גור הוא סוגיה משפטית טהורה הקשורה לכללי השחרור ולתקנות השב"ס שאין לי בהם שום הבנה, והדיון היה צריך להתקיים בהתאם לכללים אלה. נוסף על הדיון המשפטי, התקיים גם דיון ציבורי ער סביב השאלה אם ראוי המקרה הזה להיות יוצא מן הכלל ואם ראוי היה האסיר גור להחמרה יתרה (היתה לו גם הרשעה קודמת, והוא גם ניסה ואף הצליח לימים לברוח מהכלא).
גם הסוגיה הזו מסובכת, וגם לגביה אין לי עמדה ברורה. אני רק רציתי להביע את חלקו של ילד בן 49 בסיפור ולהוסיף על סל חטאיו האיומים של צבי גור גם את אחריותו לאובדן תום שלוותם של אלפי ילדים רכים, שנאלצו לשמוע ברדיו על ילד בן גילם שנחטף ונחנק תמורת כופר. בשטרות מסומנים.
kobiarieli@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו