זה כמה חודשים שאני לא מצליח בשום אופן לתפוס בטלפון את המשרד של קופת החולים. עד כאן, תודו, זו פתיחה נהדרת לפרק מוצלח של ״שיטת קומינסקי״. הבעיה היא שזאת המציאות. להבדיל מפעם, הניסיונות הללו הפכו למפרכים ממש. לפעמים זו המתנה של עשרות דקות, לפעמים אפילו יותר.
זה קצת מוזר, מפני שבשנים האחרונות התרגלתי לשירות יעיל ומשופר, זריז ואדיב. נתון נוסף שעליו מוכרחים לדווח בהקשר הזה הוא שהתורים לפגישה עם רופאת המשפחה, שהיו בעבר סיוט בלתי נגמר (שלא פעם העלה דילמות קיומיות, כמו האם לא כדאי לתת למחלה לעשות את שלה ובלבד שלא אצטרך להמשיך להמתין ליד חדר הרופאה ולצפות עד אין קץ בפאולה וליאון) - הפכו פתאום למשהו קצר וכמעט זניח. אני בא, דלתה פתוחה, היא פנויה ונינוחה, אני נכנס כששיר על שפתיי, ואפילו מספיק לקנח בסמול טוק אינטליגנטי על קורונה ודברי רכילות. הלא דבר הוא, תיאלצו להודות.
השבוע, מתוך התבוססות בהרהורים בדבר הסתירה הזו, שלא לומר, מתוך שיחה שקיימתי בעניין עם אחת מנשות הצוות, הבנתי פתאום במה העניין.
אני גר בירושלים בשכונה שרוב תושביה קשישים, בני הגיל השלישי. כבר שנה וחצי שהם לא באים לקופת החולים - בגלל הסגר, בגלל הפחד, בגלל חוסר הביטחון. הם לא באים, אבל הם מטלפנים. בכל יום. כמה פעמים ביום.
אני מבין אותם, ואני אוהב אותם, ומאחל להם שכבר נצא מהמצב הזה, ושיחזרו לחיים רגילים ושיבואו לקופת החולים ושיגנבו לי את התור ושיישבו שעות אצל הרופאה ושישאלו את אותה שאלה אלף פעמים, ושאני אשב בחוץ שעות ואצפה בפאולה וליאון, ואפילו בשידורים חוזרים של תוכנית הבישול שלי.
השבוע, כשביקרתי בקופת החולים, ראיתי שם את קלרה, נאוה וילנה, שלוש מזכירות רפואיות, יושבות שלושתן בשורה, כשהטלפונים שלהן מצפצפים ללא הרף, והן מסבירות בסבלנות אין קץ לכל קשיש וקשישה שנמנעו מלבוא לקופת החולים, למה ואיך וכמה צריך ואיפה לחתום ומתי תגיע אחות, ואולי גם מתי כל זה ייגמר ולמה זה מגיע לנו. הן האחיות, הן הרופאות, הן הפסיכולוגיות, הן הכל.
מאז באה הקורונה מדברים הרבה על צוותים רפואיים ועל תפקודם היעיל ועל המלאכים האמיתיים של התקופה הזאת, ואני רציתי להדגיש לרגע את החוליה הספציפית, שלא נוטים בדרך כלל להשגיח בה. מלאכיות המנהלה שנותנות את הנשמה, ומהרבה בחינות, ועבור הרבה אנשים, הן הדבר עצמו.
וגם רציתי להגיד לכן, קלרה, נאוה וילנה, שזה ממש בסדר שאתן לא עונות לי לטלפון. תמשיכו לעשות עבודת קודש ולשוחח עם אדון קרייטנברג וגברת לוי. אתן כל כך שקועות בשיחה, עד שלא שמתן לב שנכנסתי ועליתי לרופאה, ועכשיו אני מדבר איתה עליכן ועל מסירותכן.
kobiarieli@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו