1. לפני כמעט 30 שנה התקבלה נבחרת ישראל באופן קבוע ליבשת אירופה, אחרי מסע נדודים באסיה ובאוקיאניה. המפגש הראשון שלנו בקאמבק האירופי היה בווינה, מול אוסטריה. שלמה שרף היה המאמן אצלנו, ארנסט האפל, מגדולי מאמני אירופה, היה המאמן האוסטרי, וערוץ 1 איבד בפעם הראשונה בהיסטוריה שידור משחק של נבחרת לאומית לטובת ערוץ הספורט. זה קרה בגלל רשלנות של פקיד במחלקת הכספים, שלא חתם על דרישת העבודה של מנהל מחלקת הספורט, יואש אלרואי, לשידור בווינה. ישראל הפסידה 2:5. איציק זוהר הבקיע פעמיים, המאמן האפל נפטר אחרי שבועיים, והאצטדיון הלאומי של אוסטריה נקרא על שמו.
השבוע סגרה ישראל מעגל של 30 שנה והחזירה לאוסטרים ב־2:5 משלה. הטובים במשחקיה של ישראל לאורך השנים היו נגדם, כולל 0:5 ו־2:4. השבוע, ישראל הרב־לאומית ניצחה עם מאמן אוסטרי, קפטן צ'רקסי וחלוץ מוסלמי, שגנב לרגע את ההצגה מערן זהבי.
ישראל המבעבעת תמיד התקשתה לעכל את דבריו של מואנס דאבור במהלך האירועים שהציתו את המהומות בחודש מאי. כדורגל, מטבעו, בכל מקום בעולם, הוא הר געש של יצרים. אם לנבחרת היה מאמן ישראלי ולא אוסטרי, סביר להניח שהוא לא היה עומד בלחץ הציבורי ומשאיר את דאבור על הספסל. אבל כנראה שלעיתים אנחנו זקוקים למאמן זר שרואה את הדברים קצת מלמעלה ומוציא לנו את הערמונים מהאש. ישראל ניצחה, דאבור הבקיע, וזהבי התקרב שער אחד ממוטל'ה שפיגלר.
יש דרכים לא מעטות לגלות פטריוטיות ואהבת הארץ חוץ מלשיר את ההמנון, או להתיישר טוטאלית לנרטיב הלאומי ולהתכחש לעובדה שישראל בנויה מאנשים, מתרבויות ומלאומים שונים. זה מה שטוב, ולעיתים קרובות, גם מה שקשה פה. כשדאבור משחק בהופנהיים הגרמנית, ומתפרסמים ההרכבים, תמיד מופיע דגל ישראל לצד שמו. לא דגל פלשתין ולא דגל דאעש. השבוע ראיתי את לאו מסי עומד בשירת ההמנון של ארגנטינה ולא שר. מה זה אומר בכלל?
אחרי אופוריית אוסטריה טסה הנבחרת לדנמרק. ביום שלישי היא חטפה חמישייה, כמו לפני 22 שנה. יש דברים שלא משתנים.
2. את ימי החג שהחלו השבוע אחווה השנה, בפעם הראשונה, בחסר גדול. בפעם הראשונה בחיי אבא שלי, שלנו, שמואל, הפרופסור, לא יישב איתנו לארוחות החג, לא יתחבק עם שתי נכדותיו ונכדו, וגם לא ייצא יותר מחדר העבודה שלו עם מעטפות ובהן צ'קים חמודים, מצ'פרים שכמותם, לליהיא ולנועה, על כל מה שעשו והספיקו בשנה החולפת. תמיד הוסיף להן ברכה בכתב היד הנהדר שלו וסיים ב"שלכן, סבתא וסבא".
סבתא שלהן, אמא שלי אולגה, עדיין נמצאת בינינו, אבל נסגרה כבר מזמן בבועתה השוקעת, ומשנה לשנה אני מרגיש שהגג הקבוע והתומך, בסיס התמיכה שלי, שלנו, הולך ומתערער. עוד מעט ואנחנו נהיה אלו שיזכו באותה בלעדיות להחזיק במוט האוהל, להיות התומכים, הבסיס, הגג ליקירינו ולסביבתנו. כי זה מנהגו של עולם, וזו צוואתו השקטה של אבא שלי, שכאילו היה כאן כדי להישאר פה תמיד, עד שלא התעורר בבוקר. וגם זה לא לפני שדאג, שעה קודם לכן, שאמא שלנו תהיה מכוסה היטב לידו.
לפני ארוחת החג היינו מתכנסים בסלון בית הוריי בבבלי, על הרחוב שפונה לפארק הנהדר. אבא שלי היה פותח את ארון המשקאות החריפים, מוציא כוסות צבעוניות של חג ובקבוק של ליקר קלואה ומוזג לכולם. כשהיו כמעט בני 70, ואחרי 40 שנות חיים בחולון, אחי ואני חשבנו שהגיעה העת, בשלב הזה של חייהם, לעזור להם לעשות את מעבר הבית האחרון של חייהם. זה לא פשוט להיעקר מביתך בגיל 70, במיוחד כשהפכת אותו לנחלתך אחרי מסע חיים הישרדותי בשואה.
אמא שלי היתה עשרות שנים רופאת משפחה במרפאה ברחוב התנאים בג'סי כהן. עולמה היה רחוק כל כך מעולמם של הפציינטים שלה, אבל הם נאחזו בה ועלו אליה לרגל עם ארגזי פירות וירקות ודברי מתיקה, ובחגים סלון הבית בחולון היה נמלא זרי פרחים.
בדירתם של הוריי בחולון, בית ילדותי, גרה עד עכשיו ובמשך עשור משפחה של חמש נפשות, יוצאי בריה"מ. אנשים נחמדים וטובים. לפני שבוע, כשארזו את מיטלטליהם ויצאו בפעם האחרונה, נכנסתי לדירה שבה עברו 20 משנותיי והתהלכתי בין החדרים. פגשתי בחדר השינה של הוריי את המזגן הישן שתקוע עדיין בקיר. כמעט בן 60, נראה כמו חדש, אבל לא עובד, כבר אין לו חלקי חילוף.
בסלון מצאתי, חצי מפורק, את שולחן העץ הכבד, ששימש לארוחות החג בפינת האוכל. בצבע חום לא אופנתי, ועם גילופי עץ של לבבות. דמיינתי את השולחן הזה עמוס במטעמי החג, ושקלתי אפילו לקרוא לחיים המוביל ולהביא אותו לג'קי קריספין, משחזר הרהיטים הנהדר מדרום העיר, שהפך לחבר מאז שהצטרפתי לפרלמנט יום שישי בבזל. אבל לא היה לי לאן להביא את השולחן, כי ג'קי מת לפני חודשיים, וגם החג אצל משפחת קריספין לא יהיה אותו חג. אז סימסתי לאחי שאת שולחן החג המגולף בלבבות נזכור כמו שהיה אז, ונשלח אותו לדרכו האחרונה.
גם במשפחה של חברי, סלבה ברזילאי, זו לא תהיה אותה ארוחת חג. המשפחה הזאת, שהיא כמו משפחתי השנייה, נפרדה השבוע מהעוגן שלה. סלבה היה שדר ופרשן כדורגל, אבל הוא היה בעיקר כוריאוגרף, וגם שגריר הכדורגל הטוב ביותר שברזיל יכלה להעניק לישראל, כשהגיע לכאן לפני 50 שנה. במדינה הפרומה והמשוסעת שלנו, סלבה היה חוט תפירה שחיבר בין כולנו. הוא שר ורקד את הכדורגל ועשה אותו לפעמים הרבה יותר יפה ממה שהוא באמת.
והנה, ביום ראשון השבוע, בפעם הראשונה, הוא לא התיישב לצפות במפגש בין ברזיל לארגנטינה בסאו פאולו. אז אני מעדכן את סלבה, שגם בסאו פאולו הרגישו בחסרונו, והמשחק של ברזיל הופסק אחרי ארבע דקות באחת ההזיות הגדולות אי פעם - בטענה שארבעה שחקנים מארגנטינה שיקרו בכניסה לנמל התעופה וסיפרו שהיו בבידוד. "לא יתחילו בלעדינו", נהג סלבה לשיר את השורות מ"סע לאט", ובסך הכל, הוא צדק. ברזיל לא רצתה להתחיל את המשחק בלעדיו.
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו