חצי שעה בלבד הפרידה בין האזכרה ביום השנה החמישי למותו של הרב מיכאל (מיכי) מרק בפיגוע, לבין הברית של נכדו צור שחר. חצי שעה שטומנת בתוכה את תהפוכות החיים, העליות והמורדות, רסיסים של כאב ושל שמחה שמתערבבים זה בזה.
אורית מרק אטינגר, בתו של מיכאל והאם הטרייה, חווה מדי יום את רכבת ההרים הרגשית הזאת. מרגע הפיגוע, הכאב על אביה התערבב בהודיה על אמה ושני אחיה, שנותרו בחיים. שלוש שנים לאחר מכן חזר הכאב, כשאחיה הגדול שלומי נהרג בתאונת דרכים. החור בלב רק גדל, אבל החל להתמלא שוב עם לידתו של צור.
"לברית שלו כולם הגיעו עם דמעות בעיניים", היא מחבקת את התינוק בשתי ידיה, מצמידה את אפה לאפו. "היה משהו מאוד סמלי בסמיכות של האירועים האלה. מבחינתי, זה כאילו שאבא שלי רצה להיות נוכח בברית. כאילו הוא אמר: 'אתם לא עושים ברית לפני שאתם באים אלי'. והרגשתי שאנחנו לא לבד באמת.
"וזה היה לגמרי לא צפוי. הקדמנו את האזכרה ליום שישי, כי תאריך הפטירה יצא בשבת, ואני ילדתי כמעט חודש לפני התאריך המיועד, בשבוע 36. אז הכל הסתדר בצורה הסמלית הזאת, שאבא שלי יהיה נוכח ביום המיוחד הזה".
• • •
בת 16 היתה כשאירע הפיגוע, ב־1 ביולי 2016. אביה מיכאל (46), אשתו חוי (אז בת 45) ושניים מעשרת ילדיהם, פדיה (אז בן 15) ותהילה (אז בת 14), נסעו מעתניאל לבני משפחה בירושלים.
רכב המחבלים האיץ עד שנסע לצידם, ואז נורתה ממנו אש קטלנית. מיכאל מת במקום. חוי נפצעה קשה בראשה. פדיה ותהילה ניצלו בזכות א', תושב פלשתיני ששחרר אותם מהרכב ונתן להם מחסה עד שהגיעו כוחות הביטחון. מאוחר יותר נקשר בינו לבין המשפחה קשר מיוחד, שנמשך עד היום.
מאז הפיגוע מסתתרים תחת עיניה הבורקות של אורית רסיסים של כאב. כאב על אבא שנעלם ברגע אחד, על אמא שנפצעה קשה ולא חזרה להיות כשהיתה, כאב על אחיה הבכור שלומי, שלקח על עצמו את תפקידיו של האב עד שנהרג לפני שנתיים וחמישה חודשים. בכל בוקר מחדש היא אוספת את החלקים השבורים של ליבה ומרכיבה אותם מחדש לתמונה של חיוך ואור, כזה שנותן לה את הכוחות להיות האמא הכי טובה שאפשר עבור צור.
בכניסה לחצר הבית שלה בעתניאל שבהר חברון יש ערסל גדול, שם היא מבלה זמן איכות עם צור. בכל ערב היא יוצאת איתו לחצר, לרגע של תודה. "יש לי נוהג כזה, שצור הוא חלק בלתי נפרד ממנו, לצאת עם השקיעה לחצר, ולא חשוב אם זה יום עצוב או שמח. אנחנו יוצאים ואומרים תודה על הדברים הטובים שיש לנו. אלו רגעים שעוזרים לי להמשיך, למרות כל הדברים שעוברים עלינו בחיים.
"הפיגוע טלטל אותי, ביגר אותי. אני ודניאל, בעלי, הכרנו כשהוא בא לנחם אותנו בשבעה. הוא שמע על הפיגוע ורצה לבוא עם המוני עם ישראל. שם התחלנו לדבר, הדברים התגלגלו, ואחרי שנה התחתנו.
"הייתי בתחילת השירות הלאומי שלי ב'משפחה אחת', ולא מיהרנו להביא ילדים לעולם. אצלנו במגזר נהוג ללדת מייד אחרי החתונה, אבל אני הרגשתי שאני צריכה זמן. הרגשתי שכל רגע קורה לנו משהו, והיה לי מפחיד להביא ילד לעולם המטורף הזה.
"אחרי שנתיים חשבנו שהנה, עכשיו הזמן להביא ילד. אבל אז אח שלי שלומי נהרג, וזה היה עוד בום, שאחריו הרגשתי שהכל מתערער.
"ופתאום, אחרי שנה, הכל הרגיש שלם. הרגשנו שזו תקופה נכונה להיכנס להיריון, ושאנחנו מוכנים להורות. הבאנו אותו לעולם בגיל 21, וזה יצא מדהים. יש סיכוי שאם הייתי עושה את זה מייד אחרי החתונה, הייתי נכנסת לדיכאון, כי זה דורש המון. עכשיו באתי מרצון, ידעתי שזה מה שאני רוצה, ואני ממש שמחה שכך היה".
• • •
היא בת 22, נמרצת ומלאת שמחת חיים. סרט גדול מעטר את תלתליה הארוכים, היורדים בעדינות על גבה. פגשתי אותה לראשונה כשנישאה, לפני ארבע שנים. עכשיו מתרחב הלב לראות אותה מחבקת את בנה הבכור, מערסלת אותו בחיקה, רוקדת איתו בחדר, נותנת לו את כל כולה. יפה לה האימהוּת.
אורית היא השישית בין עשרת ילדיהם של חוי ומיכאל. שלומי, הבכור, שנפטר באפריל 2019, היה בן 29 במותו, והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. אחריו נולדו שירה (29), נשואה ואם לשלושה; נתנאל (28), נשוי ואב לשלוש בנות; יהושע (26), נשוי ואב לילדה; מיר (24); אורית; פדיה (20); תהילה (19); רינת (15); ואסתר (13).
קצת אחרי הפיגוע, הקימה אורית את עמותת "אור מיכאל" על שם אביה, שמטרתה לסייע בהתנדבות ולהפיץ שמחה וטוב בביקורי מאושפזים בבתי החולים - על ידי נגינה, חלוקת דברי מתיקה, ועוד. במקביל, תתחיל בקרוב את שנת הלימודים השלישית כסטודנטית לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים. עד הלידה העבירה הרצאות על סיפור חייה ועל דרכה להתמודד עם הכאב ולמצוא את הדרך לקום ולהמשיך. בשבוע שעבר חזרה להרצות.
"זו היתה פעם ראשונה שהיה לי משהו ממש טוב לספר עליו בהרצאה", היא מחייכת. "אמנם, אני מדברת על הדרכים להמשיך בחיים, אבל כל נקודות הציון בדרך שלי הן כואבות - המוות של אבא שלי, המוות של אח שלי. עכשיו סוף־סוף היתה לי נקודה שמחה. נסעתי ליפו להרצות בפני בנות שירות, לקחתי איתי את צור, ואחותי תהילה שמרה עליו בזמן שאני דיברתי. זה נתן לי כל כך הרבה כוחות להמשיך את החיים, לשמור על האור".
הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל. פעם אלה רכזי העמותה, שמבקשים הכוונה בפעילות, פעם דניאל, שבודק מה שלום אורית וצור, ופעם זו אמא שלה, שמבקשת לעדכן על אירוע משפחתי שמתקרב. "אמא יקרה", כך היא שמורה בטלפון של אורית, ובכל פעם שהיא מתקשרת, החיוך של אורית מתרחב.
"אמא שלי מדהימה", היא אומרת. "חולה על ילדים. לא סתם יש לה עשרה ילדים, את יודעת. תמיד אמרה: 'אני הייתי מבלה איתכם כשהייתם תינוקות, ואבא בילה איתכם כשהייתם בוגרים'. היא נפגעה קשה בפיגוע והיתה בשיקום ארוך, ועדיין עוברת טיפולים וניתוחים בראש ובעין. רק עכשיו, חמש שנים אחרי, סידרו לה את עצמות הגולגולת, והיא אמורה לקבל פרוטזה לעין שנפגעה.
"בשנתיים וחצי האחרונות אמא גרה אצל אחותי בירושלים, כדי להיות קרובה יותר לבית החולים, יחד עם המטפלת הצמודה שלה מיירה ושתי האחיות הקטנות שלי. לפני כמה שבועות היא חזרה סוף־סוף הביתה לעתניאל, וזו שמחה גדולה. היא מאוד מודעת למה שקורה סביבה ובאה אלי הרבה כדי להיות עם צור. כל כך כיף לראות אותם ביחד. בכלל, טוב לראות שהיא מתקדמת כל הזמן".
• • •
עיניה מתמלאות דמעות כשהיא מדברת על המוות של אחיה, לפני שנתיים וחמישה חודשים.
"שלומי נהרג בתאונת אופנוע בכביש 6 ביום שישי. הכל אצלנו בשישי, גם הפיגוע היה בשישי. זה יום טראגי.
"שבועיים לפני התאונה חגגנו עם כל המשפחה את פורים בבית החדש שדניאל ואני בנינו בעתניאל. אחרי ארוחת שבת, באו אלינו חברים מהנוער של היישוב, ודניאל דיבר איתם. היינו במצב רוח טוב כזה, תקופה מושלמת, הרבה אנשים בבית החדש, היה לנו כיף.
"בסוף השיחה פתאום הגיע השכן שלנו, שהיה סגן רכז הביטחון. הוא קרא לדניאל החוצה. דניאל יצא, ואחרי כמה דקות חזר, עמד בכניסה ובהה בי. שאלתי אותו מה קרה. תוך חמש שניות הבית התרוקן, כנראה שהחבר'ה העבירו מאחד לשני את הידיעה שמשהו רע קרה.
"העיניים של דניאל היו עצובות. גמורות. אני מסתכלת עליו, שואלת אותו מה קרה, ואחרי שנייה אומרת: 'אני לא רוצה לשמוע'. ואז הוא תפס אותי משני הצדדים, והדמעות מתחילות לעלות לי. הוא אמר שהיתה תאונת דרכים קשה, ושלומי נפצע אנוש.
"אמרתי 'אין סיכוי, אלוהים, אתה לא לוקח אותו. אין סיכוי'. התחלתי לצרוח.
"בשונה ממה שהיה עם אבא שלי, עכשיו כבר ידענו מה זה אובדן. ידעתי שכשאומרים שהיתה תאונת אופנוע ופציעה קשה, אין יותר מדי אופציות שמשהו טוב יקרה.
"הלכנו לבית של אחי נתנאל, שגר לידנו. הוא נסע עם בן דוד שלי אלחנן לבית החולים, ואשתו נועה נשארה בבית. העיניים שלה היו אדומות. היא אמרה שנתנאל אמר שמשהו קרה לשלומי, וזהו.
"בכינו בטירוף, וכל שנייה אני מתקשרת לבן דוד שלי לבית החולים, ואין עדכון. בן דוד שלי הוא אחד כזה שאפשר לסמוך עליו, הוא זה שתמיד דואג להכל. הוא גם היה מהראשונים שהגיעו למקום הפיגוע כשאבא שלי נרצח.
"אחרי כמה זמן הוא התקשר אלי, והיתה דממה על הקו. הוא אמר שנבוא, ששלומי לא במצב טוב".
"עליתי על הרכב עם דניאל ודהרנו לסורוקה. כשהגענו, רצנו במסדרון בטירוף. ראיתי שם חברים של שלומי עם הראש בין הידיים, הרגשתי כמו בסרט רע. נכנסנו לטיפול נמרץ, ואני רואה את האחים שלי ואת אמא שלי ליד הווילון. וביקשתי להיכנס.
"הנחתי שהוא ייראה נורא, זו היתה תאונה קשה. בפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי שנפצעה קשה בפיגוע, התעלפתי בבית החולים. אבל עכשיו רציתי לראות אותו. עצרתי רגע, לקחתי נשימה, והזזתי את הווילון. הוא נראה בסדר, ממש הוא, עם עיניים עצומות.
"ואני מתקרבת, ומחזיקה לו את היד, ואני רואה שהיד שלו חמה. הסתכלתי על בית החזה ואני רואה שהוא עולה ויורד, שהוא נושם. אמרתי תודה לאלוהים. ואז אני מסתכלת על כולם סביבי בוכים, עם תהילים, ולא הבנתי מה קרה.
"הסבירו לי שזה כנראה מוות מוחי, אבל ביום ראשון בבוקר יעשו את הבדיקה. והרי מוות מוחי זה מוות לכל דבר, רק המכשירים מחזיקים אותו.
"עשינו תורות בין בני המשפחה, כל פעם מישהו אחר עמד לידו. כשהגיע תורי ליטפתי אותו. אמרתי לו 'אתה לא יכול לעזוב אותנו'.
"אמרתי לעצמי, בשביל מה אבא שלי עלה למעלה, אם לא כדי להילחם בשביל שלומי. שלומי היה עמוד התווך של המשפחה אחרי שאבא נהרג. הוא היה הכל. הוא ליווה אותי בחתונה, הוא בירך אותנו בערב שבת. הוא לא רק היה הבכור בגיל, אלא גם דמות הבכור. התחתן מוקדם, הפך לאבא מוקדם, גר לידנו כל החיים.
"ביום ראשון בבוקר, הרופאים פנו למשפחה ושאלו אם נסכים לתרומת איברים. יסכה, אשתו של שלומי, התייעצה עם כולם, וכולם הסכימו". איבריו הושתלו בחמישה אנשים. כמו שלומי, גם יסכה איבדה את אביה, אליהו בן עמי, בפיגוע ירי - בשנת 2000.
השבעה התקיימה בביתם של אורית ודניאל. "אמא שלי גרה אז בירושלים, יסכה היתה צריכה את השקט עם הילדים, והחלטנו שיישבו שבעה אצלנו. זה היה שבוע אינטנסיבי, קשה.
"ההתמודדות עם הכאב על שלומי היתה קשה מאוד. אחרי אבא, הצלחתי לחזור לחיים כי התנדבתי בכל מיני מקומות. הייתי נערה, חלק מנוער אידיאליסטי, עם תחושת שליחות של בחירה בחיים. אבל אז שלומי נהרג, והייתי בשוק. הרגשתי שאני מפורקת בעצמי, ולא יכולה לחזק אחרים. היה לי עצב בעיניים, עצב כזה שגמר את כולנו.
"קצת אחרי השבעה, רכזים ומתנדבים של העמותה שלחו לי הודעות שהם הקימו בירושלים 'עמדה של אהבה', לתרומות, עם שלטים שעליהם כתבו 'זוכרים את שלומי'. זה עשה לי קצת טוב בלב, הראה לי שהחיים ממשיכים. הזכיר לי שאני לא באמת יכולה להישאר בכאב הזה. מצד שני, את רואה, גם עכשיו אני בוכה כשאני מדברת על שלומי", קולה נשנק.
• • •
כמעט כמו כל דבר בחייה, גם ההיריון שלה היה רצוף עליות ומורדות. בגלל סוכרת נעורים, שהתפרצה כמה חודשים אחרי הפיגוע, התבקשה אורית לשמור בקפידה על רמות סוכר מאוזנות, ולהיות במעקב היריון צמוד. היא נחשבה גם בקבוצת סיכון גבוהה לחלות בקורונה, ולכן הצטוותה להתרחק ממקומות הומים גם כשלא היה סגר.
"אני אדם של אנשים, שבבת אחת עבר לחיות בזום. יום לפני התור שלי לחיסון הראשון הודיעו לי שאני צריכה להיכנס לבידוד, כי אחותי חלתה בקורונה. הייתי אז בשבוע ה־16, רק בני המשפחה הקרובה שלי ידעו שאני בהיריון.
"נכנסתי לבידוד בבית, אבל למחרת התחלתי להרגיש רע. היה לי קשה לנשום, ממש כבד. חשבתי שזה פסיכוסומטי, אבל זה המשיך להידרדר, והרגשתי נורא.
"התקשרתי לאחות סוכרת שלי מקופת חולים לאומית, והיא הזמינה לי מייד אמבולנס. דניאל בדיוק הגיע הביתה מהעבודה, והתלבטנו מה לעשות. ידענו שאם אני מתאשפזת, אני נשארת שם לבד, כי זו מחלקת קורונה. החלטנו להישאר בבית כל עוד אפשר, ושדניאל יהיה מבודד איתי. הוא צחק שמקסימום נחלה ביחד, והוא יעבור את זה, כי הוא חזק.
"דודים שלי עזרו לנו להשיג מחולל חמצן ומד סטורציה, וחתמנו לפרמדיק ממד"א על ויתור לפינוי.
"היינו ביחד, אבל אלה היו ימים קשים ברמות, כי ההרגשה הרעה לא עברה. את מרגישה שהגוף שלך גמור, לא יכולה לעשות כלום. ואני ממש פחדתי על העובר. היה לי קשה לנשום, השתעלתי כל הזמן, הייתי מחוברת לחמצן. המחשבה שהוא יהיה לא בסדר הפחידה אותי, אבל עדיין לא רציתי להתאשפז, כי המחלקות היו מלאות.
"לפחות לא איבדתי את חוש הריח והטעם, אז יכולתי ליהנות מהצ'יפס שהמשפחה שלי הביאה לי", היא צוחקת צחוק מתגלגל. "במשך שבוע וחצי הרגשתי ממש נורא. ואז, לאט לאט, ממש לאט, זה התחיל להשתפר. עד שהחלמתי לגמרי".
אבל בכך לא הסתיימו התלאות שלה.
"בשבוע ה־30 להיריון, יומיים לפני יום הזיכרון, נסעתי לפגישה בירושלים. בכניסה לעיר נוצר פקק, ועצרתי. הרכב מאחוריי נעצר, אבל הרכב מאחוריו הגיע במהירות, התנגש בו, והוא פגע בי והעיף את הרכב שלי הצידה. כריות האוויר נפתחו. התחילו לי כאבים מטורפים בגב, לא יכולתי לזוז.
"כולם יצאו מהרכבים וקלטו שאני בהיריון, מייד הזמינו אמבולנס. לקחו אותי לשערי צדק. בבדיקות הראשונות הכל נראה בסדר, אבל כשהייתי בבית החולים עברתי זעזוע מוח.
"זה מפחיד ברמות, כל העולם פתאום מסתובב סביבך. הרגשתי שאני דופקת את הראש בקיר, העיניים שלי התגלגלו, הקאתי. בדקו לי את עמוד השדרה, והבדיקות היו בסדר. עשו מוניטור לעובר וראו שיש האטות בדופק, אז השאירו אותי בהשגחה.
"בבוקר המצב השתפר. זה היה ערב יום הזיכרון, וציפיתי להשתחרר. הרי אני לא יכולה להיות בבית החולים ביום הזיכרון, זה יום שמאוד חשוב לי, במיוחד כמשפחה שכולה. אבל הרופאים החליטו להשאיר אותי באשפוז. דניאל נשאר איתי, ואני נאלצתי לוותר על האזכרה של אבא שלי. בצפירה עמדנו ליד המיטה בבית החולים. שחררו אותי רק במוצאי יום העצמאות.
"הייתי עם כאבים, לקח לי זמן לחזור לעצמי. אנשים ראו אותי סובלת מכאבי גב, והייתי צריכה להסביר לכולם שזה לא קשור להיריון. העיקר שהעובר היה בריא. זו היתה הדאגה שלנו כל הזמן".
ידעתם את מין העובר?
"כן, אבל לא סיפרנו לאף אחד".
• • •
מבצע שומר החומות, שלווה בהתפרעויות ברחבי הארץ וביהודה ושומרון, עורר אצלה מחשבות. "התחלתי לשאול את עצמי אם עתניאל הוא המקום שבו אני רוצה לגדל את הילד שייוולד לנו. יש פה המון יתרונות, אבל גם לא פשוט לחיות כאן. בתקופת המבצע צעירים ערבים זרקו אבנים, חסמו כבישים, פתחו דלתות של רכבים וניסו לפגוע בנוסעים.
"אף פעם לא פחדתי לגור בעתניאל. גם אחרי הפיגוע הייתי נוסעת בכביש המוביל ליישוב, שבו היה הירי. אבל בהיריון הבנתי שאני כבר לא אחראית רק על עצמי. אני יכולה להתמודד עם הכל, אבל אם מישהו יפגע בי, מה יהיה על הילד?
"דיברתי על זה עם דניאל. אמרתי לו שאני רואה את כל הכאב מסביב ותוהה אם אני לא אגואיסטית, שרוצה להביא ילד לעולם שבו יהיה לו קשה. שאחרי כל הדברים הקשים שאני עברתי, גם הוא עלול לחוות הרבה דברים קשים ומורכבים. לא ידעתי איך אוכל להיות אמא טובה ולהכין אותו לחיים האלה. שנינו היינו בתחושה שהחיים לא מפסיקים להפתיע עם קשיים, ועד שיש תקופה קצת רגועה וטובה, משהו תמיד שובר את זה.
"בסוף החלטתי שאנחנו ניתן לו את הכלים להתמודד עם העולם, אבל הוא יתמודד בכל דרך שיבחר. גם אצלי, ההורים שלי נתנו לי ולאחים שלי כלים להתמודד עם העולם, ובמקביל אפשרו לכל אחד מאיתנו להיות הוא. במשפחה שלי כל אחד מאיתנו בחר את הדרך שלו. יש לי אח עם פאות ארוכות וכיפה, אח עם שיער ארוך ועגילים, ואחות אחרת עם קעקועים. כל אחד מאיתנו בחר את הדרך שלו, וגם אם היו מחלוקות על הדרך שבה בחר, תמיד כולם התקבלו באהבה".
ביום חמישי, 27 במאי, החלה אורית להרגיש צירים. "הייתי אמורה לנסוע להרצאה במכינה בעין צורים, אבל הודעתי להם שלא אגיע. אחר כך כתבתי לדניאל, שהיה בעבודה במרכז, שאולי כדאי שיבוא הביתה. הוא יצא לכיוון הבית, ואני בינתיים מתרגלת נשימות, מארגנת תיק לחדר הלידה. לבד, ברגוע. אני מאוד עצמאית, לא הרגשתי שאני צריכה להגיד לעוד מישהו מלבד דניאל".
כשדניאל הגיע הביתה, הם יצאו ביחד לבית החולים הדסה עין כרם, מרחק כשעה וחצי נסיעה. "זה אותו בית חולים שבו אושפזו אמי והאחים שלי אחרי הפיגוע, ומבחינתי זו היתה סגירת מעגל מטורפת. בשנים האחרונות הייתי הרבה פעמים בבית החולים, כי אמא היתה מאושפזת שם תקופה ארוכה. אבל כשבאתי אליה, נכנסתי תמיד מהכניסה הראשית ולא מהמיון. היה משהו גדול בלבוא ללידה בבית החולים שבו החיים שלי השתנו".
• • •
בבית החולים גברו הצירים, אבל הלידה לא התקדמה. "חיברו אותי למוניטור, וראו שהדופק של העובר ירד. אני שוכבת שם עם כאבים ושומעת את אנשי הצוות סביבי אומרים 'תכניסו אותה לניתוח, הוא לא נושם'. ואני בכלל רציתי לידה הכי טבעית, בלי אפידורל, בלי כלום.
"הרופאה החליטה לעשות ניתוח חירום קיסרי. הכניסו אותי מייד לניתוח, בלי דניאל. הוא היה בשוק, מסכן. פתאום הכל קרה מהר, לא קשור בכלל למה שתכננתי. כולם היו בלחץ אם הילד יחיה או לא, ואני, שכבר חוויתי מוות של הקרובים אלי, הרגשתי פתאום פחד אמיתי.
"לאורך כל ההיריון - הקורונה, התאונה - ידעתי שהכל יהיה בסדר. אבל כששמעתי בלידה שהילד לא נושם, פחדתי. הרי חוויתי שוב ושוב את המוות הלא צפוי הזה. עם אבא שלי, עם שלומי. כמה חודשים אחרי החתונה שלנו אמא של דניאל נפטרה בפתאומיות, וזו היתה עוד מהלומה.
"כשאת חווה כל כך הרבה מוות, את מבינה שהאופציה הזאת, שמשהו נורא יקרה, קיימת. ואני חשבתי שאלוהים לא ייתן לי לעבור את זה בקלות. בניתוח ביקשתי: 'אבא, תשאיר לי את הילד הזה'".
התכוונת לאלוהים או לאבא שלך?
"לשניהם. בראש שלי, כשאני מדברת לאלוהים, אני מדברת אל אבא שלי, כי הוא יותר קרוב אלי, וגם הוא שם למעלה".
היא לוקחת נשימה עמוקה, מלטפת את צור, שנרדם בזרועותיה. "אבל אתה היית חזק, נסיך", היא לוחשת אל אוזנו.
"עשו לי הרדמה חלקית. ב־22:45, ברגע אחד, הוציאו את התינוק. התברר שהיה קשר בחבל הטבור, וזה מה שהוביל להאטות בדופק. ברגע שהוא התחיל לבכות, הייתי מאושרת. שמו לי אותו ליד הפנים, והייתי בהלם. שוק מטורף. ואז לקחו אותו לבדיקות, והעבירו אותי להתאוששות.
"שלוש שעות הייתי לבד בהתאוששות, לא נתנו גם לדניאל להיכנס. לא הרגשתי חצי מהגוף בגלל ההרדמה, וחלק הגוף שהרגשתי כאב בטירוף. ומעבר לזה, גם הילד לא היה לידי. הרופאים רצו שאתאושש מהניתוח, אבל לי לא היה אכפת. רציתי לראות את הילד שלי. זה כל מה שעניין אותי. בכיתי כל הלילה.
"דניאל עדכן את המשפחה בווטסאפ המשפחתי שילדתי, וכולם שלחו לי הודעות מזל טוב, ואני חושבת לעצמי מה משמח בכלל, אין לי תינוק בידיים. הוא לא אצלי.
"רק בבוקר, אחרי שקצת התאוששתי, אישרו לי לראות אותו. זה כל מה שחסַר לי בשלב הזה - שהוא יהיה לידי, עם העיניים המתוקות האלה, עם הידיים הקטנות האלה. האחיות הסכימו לתת לאמא שלי להחזיק אותו, ואני חשבתי על זה שאין לי את אבא או את שלומי לשתף בשמחה".
חמישה ימים אחרי הלידה שוחררו אורית ובנה מבית החולים, וחזרו לביתם בעתניאל, להתחיל את החיים החדשים.
• • •
צור נולד ביום חמישי בערב, אור לי"ז בסיוון. הברית נקבעה ליום שישי, כ"ד בסיוון. מאחר שתאריך הפטירה של אביה של אורית, כ"ה בסיוון, חל השנה בשבת, הוקדמה האזכרה ליום שישי. אף אחד מבני המשפחה לא חשב שחצי שעה אחרי שיבקרו בקברו בהר המנוחות, הם יעברו לבית הכנסת בשכונת גילה, לחגוג את הברית של נכדו החדש.
אורית, שהיתה עדיין תשושה מהלידה, לא הגיעה לבית העלמין. "אני חושבת שלי זה היה פחות קשה מאשר להם, הם באו מבית העלמין היישר לברית. היו כאלה שחשבו שנקרא לתינוק על שם אבא, או על שם שלומי, אבל הפתענו".
עכשיו היא כאן, מכרבלת את צור בזרועותיה. הוא לא אוהב לשכב בעגלה, ואורית נהנית להחזיק אותו קרוב־קרוב, שיישאר לצידה. כשהוא מתעורר לפתע היא מדברת אליו, לוחשת אליו כמה היא אוהבת אותו, ונותנת לעצמה לשקוע בעיניו.
"קראנו לו צור שחר, כי צור הוא המקום של הכל - שם הכל נבנה, זה צור ישראל, ושחר הוא המקור של האור. השם שלו הוא משהו שנותן לנו המון תקווה וביטחון. משהו שמקפל בתוכו את כל הסיפור של אבא ושלומי, שגם אחרי הכאב על מותם, אנחנו ממשיכים בחיים".
batchene@gmail.com