בין ההריסות: יומנו של מפקד משלחת פיקוד העורף לאסון הבניינים שקרסו במיאמי

דלת המעלית כמעט נסגרת בשעה שנעל צבאית מאובקת נדחקת לחרך ופותחת אותה בחזרה. אמנון, מהנדס המשלחת, נכנס ועומד לידי. מימיני עומדת אישה בבגד ים, עם תיק ומגבות, ומצידו של אמנון עומדת רונית, אמא של אילן, נעדר מהבניין.

במיקרוקוסמוס שיורד במעלית נמצאים עכשיו תיירת בדרכה לבריכה, אמא שמחכה שיחלצו את בנה מהריסות הבניין בסרפסייד, ואנחנו - שני מחלצים שעובדים כבר עשרה ימים כדי למצוא אותו. המלון שבו נמצאת המשלחת מארח גם את מרכז משפחות הנעדרים וגם חלק מהמשפחות עצמן. המציאות שבה אנחנו חיים כבר כמה שבועות מורכבת משכבות של חיים ושכול, עצב ותקווה.

בשבת, 26 ביוני 2021, יומיים לאחר קריסתו של הבניין בן 13 הקומות שקבר תחתיו עשרות אנשים, הגיעה בקשת הסיוע מארה"ב לישראל. הפנייה הפתיעה רבים, גם אותי. ארה"ב לא ביקשה מעולם סיוע ממדינות אחרות, ועכשיו היא פנתה לישראל שתשלח משלחת מומחים לסיוע בניהול האסון. ברגעים האלה ברור לי שאנחנו עומדים להיות המדינה הזרה הראשונה שהולכת לפעול על אדמת ארה"ב במשימת סיוע, ולכן אני בוחר למשלחת את הטובים שבטובים.

המבצע, שקיבל בפיקוד העורף את השם "יד לאחים", כלל משלחת בת עשרה חברים - מהנדסים, קציני אוכלוסייה ומחלצים מיחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף (יחצ"א), יחד עם נציגים סדירים מהפיקוד ונציג משרד החוץ, גיא גלעדי. בדרך לנתב"ג כבר שלח לנו מיכאל, אדריכל היחצ"א, את תוכניות הבניין המקוריות, כדי שנוכל ללמוד אותן במהלך הטיסה.

במוצאי השבת אנחנו ממריאים בטיסה ישירה למיאמי, כשהציפיות מאיתנו גבוהות. יש לנו ניסיון רב בפיקוד על אירועי הרס, אבל מה כבר אפשר ללמד את המעצמה החזקה בעולם? איך יתמודדו המחלצים שלנו עם אנשי החילוץ מה־1 Task Forces, יחידות העילית הפדרליות?

בדרך אני מקבל הרבה הודעות ממשפחות יהודיות, ששמעו שאנחנו באים ומבקשות לא רק לעודד אותנו, אלא גם שנחפש את יקיריהן. באחת מהן נכתב: "אני שרה, אמא של מלכי. היא גרה בדירה 212 מול הים. אני כל כך שמחה שבאתם, היא כל מה שיש לי בחיים. תמצאו אותה בשבילי".

אנחנו נוחתים בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון ולובשים מדי צה"ל. מאור אלבז סטרינסקי, הקונסול הכללי במיאמי, רק שבוע בתפקיד, מקבל את פנינו ומלווה אותנו לאתר. ה־Pile (ערמה), כמו שמכנים אותו האמריקנים, הוא בניין דירות בשטח של מגרש כדורגל, על קו החוף. חלק מדירותיו שימשו לנופש, וחלק למגורים. חמש הקומות התחתונות קרסו לתוך החניון שמתחת לבניין, ויתר הבניין נערם בגובה של שבעה מטר, שכבות של בטון, רהיטים, ברזלים, תמונות וספרים. סיבת הקריסה לא היתה ברורה.

בקצה הצפון־מערבי של האתר בוערת עדיין אש שמעלה ענן עשן רעיל על פני האתר, והכבאים מנסים לכבותה. אגף הבניין המערבי, שלא קרס, נותר עומד, גבוה ומאיים. שרידי הדירות שנקרעו ממנו חשופים: חצאי מיטות, חצאי ארונות, מזגנים על ברזל אחד. סכנת ההתמוטטות מגבילה, ואי אפשר לעבוד באזור הצמוד לבניין מחשש לקריסה נוספת. קריסת בנייני התאומים על המחלצים ב־9/11 הותירה טראומה.

מעט מאוד כיסי אוויר נותרו בין שכבות הבניין, וצוותי החילוץ המקומיים נאבקים במטרים של בטון וברזלים. בשלב הזה אנחנו מעריכים כי בקצב העבודה הנוכחי, שבו נמצאו שישה לכודים בשלוש יממות, מבצע החילוץ יארך לפחות חודש וחצי.

מתחילים בעבודות החילוץ
להפוך לאחד עם האתר

יחידות החילוץ של פלורידה, 1TF ו־2TF, מקבלות את הגעתנו בהסתייגות. אנחנו מרגישים שהנחיתו אותנו על הראש שלהם, והם לא בדיוק יודעים מה לעשות איתנו.

הכוח שלנו מתפצל. הסגן שלי, אלעד אדרי, לוקח את קציני האוכלוסייה, טל לוי דיאמנשטיין ויובל קליין, למרכז המשפחות כדי להכין את תשתית המודיעין. שני המהנדסים חוברים למהנדסים האמריקנים ומתחילים ללמוד את צורת הקריסה של המבנה. שלושת המחלצים ואני מצטרפים לצוותי האיתור והחילוץ האמריקניים. באנו "ללכלך את הרגליים", לא רק לייעץ.

ידעתי שבתוך כמה ימים ניהפך לאחד, אנחנו והאתר. שנדע בדיוק איפה נמצאת כל תקרה של כל קומה, ומי ישב באיזה מקום.

אחד הדברים שהכי מבלבלים את המחלצים באתר אסון הוא הדממה. מחלצים שעולים לאתר לא שומעים שום אדם שקורא לעזרה ולא רואים אלא הריסות. דווקא בגלל זה, מלמדים ביחידות החילוץ שלנו שמרגע שעולים לאתר, לא יורדים ממנו עד שאחרון המחולצים בחוץ. תחושת המחויבות הזאת, שהולכת ומתפשטת בי בסיור המקדים, מתחזקת מהידיעה שכמה מטרים מתחתינו יש כמות גדולה של אנשים שקבורים, והם אולי בחיים.

מאמצי החילוץ של הצוותים המקומיים מוכוונים בעיקר למקומות שבהם נובחים הכלבים. צורת העבודה שלנו שונה. שעת הקריסה, 01:32 לפנות בוקר, מכוונת אותנו לחפש את הנעדרים דווקא בחדרי השינה, ומהשלבים הראשונים אנחנו חותרים להגיע דווקא אליהם.

האתגר הראשון שלנו הוא לבנות תוכנית פעולה הנדסית בהתאם למודיעין האוכלוסייה, ולסמן על המפות את המיקום המדויק של הלכודים בשעת הקריסה. האתגר הבא יהיה לשכנע את האמריקנים לאמץ את השיטה שלנו, משום שחיפוש כירורגי כזה מקצר משמעותית את זמן האיתור והחילוץ.

תנאי העבודה באתר לא פשוטים. חצי הבניין שנותר נמצא בסכנת קריסה, וחלקי בטון ורהיטים נופלים ומתפזרים סביבו בכל כמה דקות. החום והלחות בלתי נסבלים, ומדי פעם פוקדים את המקום גשמים עזים וסופות ברקים שמאלצים את הכוחות לקחת הפסקות בכל כמה שעות. על כל אלה נוספים ריחות חזקים, יתושים וזבובים.

הצוותים המקומיים עובדים במהירות, בשקט ובמקצועיות. המפקדים שלהם מנוסים וחדי תפיסה, והכבאים עצמם הם אנשים קשוחים מכל רחבי ארה"ב, בעלי מוסר עבודה גבוה ורמה טכנית מעולה. מערך הבקרה שלהם קפדני, הכניסה והיציאה מנוטרים בכרטיסי ברקוד, וביציאה מחויבים כולם בניקוי ובחיטוי הנעליים. השליטה בכוח האדם מוחלטת. כבר בשעות הראשונות העירו לנו כמה פעמים שיש גבולות עבודה, ושאסור לנו לעבור מצד אחד של האתר לשני. את הישראלים זה משגע, כמובן.

אנחנו משתמשים בכלי החילוץ של האמריקנים. מסורים, מקדחים, ובייחוד מכושים. העבודה פיזית מאוד, ובסוף יום עבודה נתפסים השרירים מכף רגל ועד ראש. המחלצים מישראל ברמה גבוהה, ואינם נופלים ברמתם מהצוותים המקומיים. "REBAR" (ברזל בניין) היא הצעקה הנפוצה ביותר שנשמעת תוך כדי עבודה. מכשיר לחיתוך ברזל מועבר במהירות, הברזל נחתך, וממשיכים בעבודה.

בגלל העשן והחלקיקים המזוהמים שבאוויר, צריך לחבוש כל הזמן מסיכת מגן עם פילטרים מיוחדים.
קציני האוכלוסייה הישראלים מגיעים למרכז המשפחות. באולם כ־300 בני משפחה, חציים דוברי אנגלית וחציים דוברי ספרדית. הם כעוסים, כאובים, לא משלימים עם המצב, נאחזים בתקווה שקרוביהם עדיין בחיים. המידע שמסרו על הנעדרים רוכז בידי המשטרה. רצינו להגיע למאגר המידע הזה כדי לבנות את שכבת המודיעין, אבל הפרוטוקול של המשטרה המקומית אוסר שיתוף גורמים חיצוניים בפרטים.

אנחנו מחליטים לאסוף מהמשפחות את כל הנתונים מחדש. אלעד, מפקד מחוז חיפה בקבע, מציג את טל ויובל בפני המשפחות. "שלום, באנו מישראל כדי לסייע לכם, עכשיו אנחנו זקוקים לעזרתכם".

העובדה שאנחנו שם מפיחה במשפחות תקווה עצומה. בתוך דקות נוצר תור ארוך של אנשים שמתחילים לענות על השאלון שלנו, תוך שהם פורקים את כל כאבם וצערם. בין המשפחות לקציני האוכלוסייה נוצר קשר מיידי, ומגע ידיים וחיבוקים הופכים לשפה אנושית שמילים לא יכולות לבטא. הם נתלים בכל הבעת פנים שלנו ובכל התלחשות בצידי החדר. "מה אמרת עכשיו? זה קשור לחיפושים? מצאו מישהו?"

יובל יוצר קשר עם קצינה פדרלית לשעבר ומקבל את מספור הדירות העדכני, שלפיו מתחילות המשפחות למקם את השמות בכל דירה. קרולינה גומז בדירה 204. ארני ומרים נוטקין בדירה 302. עיי החורבות מתחילים לקבל פנים ושמות.

באותה שעה, במפקדה של פיקוד העורף ברמלה, מתחיל יוסף סאלם, ראש מדור מידע, ואיתו המידענים והאנליסטים בצוות אגמי"ם (אגירה ומיצוי מידע), יחד עם מיכאל, האדריכל, לנתח את הררי המידע הזמין ברשתות החברתיות ולהצליבם עם רשימות אחרות. המרוץ נגד השעון מתחיל: כמה מהר יגיעו הנתונים המדויקים על מספר הלכודים, מיקומם ומאפייני הדירות שלהם.

קציני האוכלוסייה מצליחים להשיג רשימת דיירים מפורטת משומרת הבניין, שאיתה מצליבים כל דיווח מהמשפחות. במקביל, מתנדב מקומי יוצר קשר עם חברת אמזון, לבדוק מי הזמין לאחרונה מוצרים מהדירות בבניין.

מכונת מודיעין משומנת
הלכוד לא נמצא בחניון

פרטי הדיירים מצטברים, וסיפורים מתחילים להירקם. בדירה אחת היו שני גברים וילד. אנחנו מוודאים ששני הגברים אכן חיים בזוגיות, ושלא חסרה אישה. בדירה של אילן ודבורה בקומה 8 נפתחה לפני שבוע קריאת תיקון למזגן בחדר השינה. מאחר שבמיאמי אין אפשרות לשרוד בעונה הזו אלא עם מזגן, אנחנו ממקמים את נקודת החיפוש מראש בחדר השינה השני של הדירה.

בתוך שעות ספורות הופך מרכז המשפחות למכונת מודיעין משומנת. כל בן משפחה מאמץ את הזיכרון, מתייעץ עם קרובי משפחה אחרים, בודק תמונות וחומרים אחרים במדיות השונות, מעלה קבצים לתוכנות שפתחנו, ובעיקר מגלה מעורבות בחקירה, עובר מפסיביות לאקטיביות, מאמוציה לרציונל. "אדוני לא זוכר עכשיו? אין בעיה, לך הביתה, תנבור בחומרים שיש לכם, תחזור עם פרטים נוספים".

בני המשפחה של דירה 804 אומרים ליובל שהם בטוחים שהבן שלהם ירד לחניה רגע לפני הקריסה, ושהוא לכוד כרגע בתוך ג'יפ גרנד צ'ירוקי לבן. יובל מעביר אלי את ההודעה. אנחנו נכנסים לחניון המוצף ומאתרים את הרכב, אבל הבן שלהם לא שם.

יובל מדווח לאב המשפחה על הבדיקה. להפתעתו, אף שלכאורה ניפץ את האשליה על הבן ששרד, האב מחבק אותו בהכרת תודה ובוכה מהתרגשות.

מרגע שנפוצה השמועה שהישראלים בודקים לעומק כל פרט וכל דיווח, מתחילות להגיע בקשות ממשפחות לבדוק באופן פרטני דירות שונות. הפחד הגדול ביותר שלהן הוא שאהוביהן לכודים שם, עמוק בחושך, קוראים לעזרה, ואיש אינו שומע. אנחנו מקפידים להחזיר תשובה לכל הבקשות, ובמידת האפשר, גם לתאר מה עשינו. "היינו בדירה 304, אין אף אחד שצועק. אנחנו שם כל הזמן".

כדי להגיע לרמת היכרות עמוקה עם האתר, אני מחליט כבר מההתחלה שלא נעבוד במשמרות של 12 שעות, אלא נשהה באתר כמעט ברציפות למשך כמה יממות. למרות העייפות אני צמוד למפקדים האמריקנים בכל המשמרות. סקוט ופרננדס במשמרת אחת, כריס וטוני בשנייה. שעה אחרי שעה, משמרת אחרי משמרת, יממה אחר יממה, נוצרים בינינו הבנה ואמון.

בלילה השני אני מרגיש על עצמי את האנרגיה שהזריקו הכוחות שלנו לצוותים שכבר עבדו בשטח. אחרי שלוש שעות בחושך, בגשם, אני מוצא את עצמי עם צוות אמריקני בגשם, בשוחה מלאה בוץ, עובדים על שני לכודים שקבורים בתוך מטר של בטון. תהליך השבירה אורך זמן רב. הצוות תשוש ואני לא פחות מהם. הרגליים שלי תפוסות, הכפפות נקרעו מזמן, ועם כל תנועה אני מרגיש את המוט של את החפירה משפשף את היבלת שצמחה על כף ידי לפני יומיים. האוויר כבד ולח, והנשימה קצרה מתחת למסיכת הפנים. רגע של ייאוש תוקף אותי. כבר שמונה שעות אנחנו עובדים על שני הלכודים, ויש עוד 80 לכודים למצוא ולחלץ.

לפתע קופץ לשוחה אבי, מ"מ ביחצ"א. הוא נכנס במרץ, חייל במדי זית בין כל המדים הכחולים של האמריקנים, ומתחיל לעבוד, לחלק פקודות ולהטיס את העבודה. באותו רגע אני מבין קצת מה הרגישה הקהילה היהודית כשהגענו. הכל מתחיל לזוז מהר, הנשימה שלי כאילו הופכת קלה יותר, ואני מרגיש שהעומס מתחלק גם לכתפיו.

אחרי כמה דקות מגיע גם ניסים, מהוותיקים והמנוסים ביחידה, שהשתתף עוד במבצע החילוץ בארגנטינה ב־1994. אנחנו מוציאים את הצוות האמריקני התשוש להפסקה, ומחלצים את שני ההרוגים.

באותו יום סורק נחום בקפדנות שטח מסוים ומוצא את גונזאלו טורה מדירה 912 מת במיטתו. אחר כך אנחנו מחפשים אחר אשתו, מריה טורה. הדירה שלהם גלשה במורד הקומות, וכנראה מריה נמצאת במקום אחר. בכל מקום באתר, בקומות ובדירות שונות, אנחנו מוצאים כרטיסים שלה, תמונות שלה, מכתבים שכתבה ותדפיסי בנק. דומה שמריה נמצאת בכל מקום, אבל בשום מקום.
סגני, אלעד, הופך כבר בימים הראשונים לגיבור של המשפחות. הוא מאוזן, רגיש ובעל חוש הומור.

יחסים קרובים ויוצאי דופן נוצרים בינו לבין מפקד התחנה המקומי, צ'יף ריי ג'דאללה, שהוא בן למשפחה מאל־בירה. תפקידו הוא להיות איש הקשר מול המשפחות, לעדכן על ההתקדמות ולשמש כתובת לתלונות, והוא חש הקלה עצומה כשאנחנו מצטרפים למאמץ, ועוד יותר מזה - כשאנחנו מתחילים להזרים עדכון יומי מהאתר למרכז המשפחות.

המשפחות צמאות לדעת היכן חופרים, אם יש סיכוי למצוא לכודים בחיים, איך נראה האתר, ומה השיטה שבה עובדים. אלעד הופך את המידע הקשה מהשטח לענייני ומעניין.

מאור, הקונסול הכללי, וגיא, נציג משרד החוץ, מלווים אותנו בכל צעד ושעל. קושרים קצוות פתוחים, מתאמים פגישות, מחדדים מסרים. במשלחות סיוע יש לשילוב הזה בין משרד החוץ למשרד הביטחון אפקט חזק מאוד. מפקד פיקוד העורף, אלוף אורי גורדין, נמצא איתי בקשר יומיומי. מאוחר יותר גם יגיע למיאמי להיפגש איתנו, במהלך ביקורו בארה"ב.

מכינים מפה בתלת־ממד
המטרה: 93 לכודים

במישור ההנדסי אנחנו מנסים להבין באיזו צורה קרס המבנה, והיכן נמצא פיזית כל חדר בערמת ההרס העצומה. באגמי"ם מתחילים לבנות מודל תלת־ממדי, שמעמיד כל קומה וחדר במיקום המקורי ו"מרסק" אותם על פי ההדמיות התלת־ממדיות שאנחנו מקבלים מיחידת המודיעין 9900.

אחרי יומיים, תוך כדי עבודה, מתחיל הטלפון שלי לרטוט. תמונות והדמיות של האתר ממלאות את המסך. הערימה הגדולה בקצה היא פיר דירות מספר 12. מלכי נמצאת שם, למטה, מתחת להר הברזלים.

המידע שזורם לשטח מקציני האוכלוסייה ומהמהנדסים יוצק חיים במקום ומחזיר אותו כמה ימים לאחור, לבניין גבוה ומרשים עם חדרי נופש יפהפיים שצופים לים, עם תמונות על הקירות, וילונות ואלבומי תמונות. ובדירות גרים בני אדם יפים, צעירים ומבוגרים, משפחות ובודדים.

התמונות של אילן נייבריף, ספורטאי מצטיין, שגר עם דבורה ברזוידין, מולבשות על חדר 811 עם המזגן שעובד. חדר השינה של קרולינה גומז עם השולחן הכחול צריך להיות ממש כאן, בקצה הערימה, כחמישה מטר פנימה. התהליך הזה הוא קסם שמפעים אותי בכל פעם מחדש.

ככל שעובר הזמן, כך מתחילים להתבלט גם ריכוזי הלכודים על פי מספרי הדירות, ואנחנו מבינים היכן נכון לרכז את צוותי החילוץ. מאוד רצינו להיכנס לעבוד במקביל מלמטה למעלה, מתוך החניון לקומות העליונות, האמנו שכך ניתן להגיע ללכודים מהר יותר, אך הגבלות הבטיחות חמורות, ואנחנו נאלצים לעבוד רק מלמעלה.

בסופו של תהליך התשאול, ביום שלישי, מתקשרת אלי טל ואומרת שלדעתה, מספר הנעדרים המקורי אינו 158, כפי שסוברת המשטרה, אלא 93. זאת רעידת אדמה במושגים של היקף וזמן המבצע. "את תותחית", אני אומר לה, "הצלחת לחלץ 65 אנשים בעודך יושבת על הכיסא". מעתה ואילך יתנהל המבצע בשני מספרים שונים. הרשמי - 158, והמבצעי - 93.

אמנון ומוטי מסמנים בשטח, בצבע ובדגלונים, את צירי הבניין ומיקומי הדירות, ומוסיפים מספרים ואותיות, כך שהשטח נראה כמו לוח שחמט ענק, וכל מחלץ יודע בכל רגע נתון היכן הוא נמצא.

בסופה של היממה השנייה אני מרגיש שבשלו התנאים להתקדם לשלב הוכחת היכולות. מבקש מסקוט צוות חילוץ ומצביע על נקודה מסוימת באתר. "זו דירה 702, ופרנק קליימן אמור להיות כאן, בחדר השינה".

מפקד הצוות האמריקני מביט בי במבט ספקני, אבל מביא את הציוד ומתחיל לעבוד. אני מצטרף אליו. כעבור שעה אנחנו מגיעים לפרנק, מחלצים אותו, ונעמדים תשושים ליד נקודת החילוץ. המפגש עם המוות שואב ממך את כל הכוחות.

"איך אתה יודע שזה הוא?", שואל מפקד הצוות האמריקני. אני נכנס לשוחה ומתחיל לחפש ממצאים שיעידו על כך. הגשם שמתחיל לרדת לא מסייע לי במיוחד. כעבור דקות ארוכות אני מוצא פיסת נייר שתחובה בין המזרן לקיר, ועליה כתוב User: Fkleiman3353010785. זו הסיסמא ל־WIFI של פרנק. המבט בעיניו של המפקד משתנה.

צוותים נוספים יורדים מהאתר לצפות בהתרחשות. אמנון מצביע על נקודה נוספת, שלושה מטרים במעלה האתר, ואומר לצוותים: "תחפרו כאן, אמור להיות פה נער בן 16, נכה, שגר עם אמא שלו". שני הצוותים מסתערים על הנקודה במרץ, ואחרי כמה דקות הם מוצאים גלגל של כיסא גלגלים. אחרי כמה שעות מתגלות הגופות של הנער ואמו.

בנקודת הזמן הזאת, לאחר שלושה ימים, הישראלים הופכים למוצר מבוקש. סקוט עומד לידי, חזק, גבוה ושתקן, מניח יד על הכתף שלי ואומר: "בוא נוציא את כולם". במשמרת הבאה יימצאו כבר חמישה נעדרים. אחריה שישה ובזו שאחריה - שבעה. כולם אינם בין החיים.

ביום רביעי נוחתת תגבורת מהארץ. חמישה קצינים מהחטיבה הסדירה מסתערים על המשימה בעיניים בורקות. ג'ינו, צברי, אורי מדמוני והולנדר מצטרפים לנחום, ניסים, אבי ואבי ונכנסים לעבודה עם הצוותים המקומיים במרץ רב, אבל אני שם לב שכמעט בכל משמרת נוצר חיכוך מסוים, שמקורו ברצון של המחלצים שלנו לעבוד בצורה קצת אחרת.

אנחנו מחפשים לחדור פנימה במנהרה, האמריקנים פחות אוהבים את זה, בגלל ענייני בטיחות. אנחנו מחפשים גמישות במעבר מנקודה לנקודה, האמריקנים מעדיפים משימות מוגדרות וגזרה קבועה לאורך המשמרת. שעות של שיחות לתוך הלילה מובילות לכך שהמשמרות הבאות יהיו פוריות יותר. אני חש שהם נותנים מקום ליצירתיות שלנו, ואנחנו נותנים כבוד לסדר ולארגון שלהם.

אני מפתח מערכת יחסים קרובה עם סקוט דין מ־TF2 וכריס מרטנדייל מ־TF1. בשעות הארוכות לאורך הלילות (עם כריס) והימים (עם סקוט), לפעמים בסיטואציות לא פשוטות לשהייה, אנחנו מדברים על החיים, על המוות, על גבורת המחלצים. לצוותים האמריקניים המשימה קשה במיוחד, כי הם מכירים את הקהילה. הציפיות מהם גבוהות מאוד, ואני מנסה לקחת אלי חלק מהעומס שלהם.

ביום רביעי, בעודנו עובדים באתר, נשמעות פתאום צרחות נוראיות. לחצר הבניין הסמוך, אל נקודה הצופה אל האתר, מגיעים בני משפחות הנעדרים, מלווים בנציגי המשטרה. המשפחות רואות לראשונה את עיי החורבות של מה שהיה פעם בניין הנופש. הצרחות מקפיאות הדם מכוונות אל יקיריהן, הקבורים באתר. "אנסטסיה, אנחנו כאן, תמשיכי לנשום ואל תאבדי תקווה!". "אבא!!! אנחנו נגיע אליך". רבים מהם כורעים על ברכיהם ומרימים ידיים לשמיים בתחינה.

לאחר כמה ימי עבודה עם צוותי הכבאים, אנחנו מבחינים שאחד מהם נראה שונה. הוא לבוש אזרחי ועובד בשקט ובמהירות. מתברר שהוא כבאי בכיר מפלורידה, המחפש את בתו ואת יתר משפחת קטארוסי, שנקברו מתחת להריסות בדירה 501, ויתר חבריו מסייעים לו במרץ נואש לאתר אותה. המודיעין שלנו מראה שהדירה נמצאת במיקום אחר מזה שבו הם עובדים, ואנחנו מסיטים את העבודות לשם.

אחרי יממה מוצא הצוות של הכבאי את בתו ואת אמה, גרושתו של הכבאי. שלב החילוץ הסופי שלה ושל הבת מרגש ומצמרר. אנחנו יוצאים מהשוחה ונותנים לכבאים לעבוד לבד. כל חבריו של הכבאי, ותיקים ומנוסים, נכנסים לחלץ את הילדה ואמה מסבך הברזלים והבטון. צוות החילוץ פורס מעל עמדת העבודה חופה של וילון כחול, שמוחזק על ידי ארבעה כבאים כדי להסתיר את הלכודים מההמון. מעל הילדה נפרסת חולצה של כבאים, ואני רואה את דגל ארה"ב על השרוול שמכסה את פניה. הכבאים, חלקם הגיעו מאזורים אחרים בעיר, מסתדרים בשני טורים ארוכים, ממתינים לחילוץ הסופי שאורך זמן רב מהצפוי. במשך שעה שלמה עומדים כ־500 כבאים וחיילי פיקוד העורף בשני טורים דוממים, עם קסדות בידיים.

ברגעים האלה אני מרגיש את אמריקה הגדולה, בכבוד ובערך שהם חולקים לנספים, ואותנו - אחים ושותפים לרגעים גדולים. כשמוציאים את הילדה, צועק רס"ר אמריקני פקודה מקצה הטור, וכולם נעמדים בדום ומצדיעים.

כשהאלונקה עוברת בסך, כולם בוכים ומצדיעים. אביה של הילדה צועד בראש, וחבריו הקרובים נושאים את האלונקה עד לנקודת הפינוי, שם נשאר האבא ומחבק כל אחד מהכבאים. כשהוא מגיע אל אבי גבאי, אחד המחלצים שלנו, הוא מחבק אותו חזק ואומר לו: "תודה לכם, היא נמצאה בזכותכם". הכבאים שאיתו הזכירו שהם חפרו כמה ימים בלי לדעת את המיקום המדויק, עד שהגענו. כששמעתי את זה חשבתי שיש רק דבר אחד גרוע יותר מלמצוא את בתך מתה, והוא - לא למצוא אותה כלל.

אמנון לוקח על עצמו כפרויקט את מציאת יתר הדיירים של משפחת קטארוסי, וביום שלאחר מכן חושף את חדרי השינה והסלון ואנחנו מחלצים את שלושת בני המשפחה האחרים. מאוחר יותר תתקשר אחותה של האמא לאמנון ותבקש למסור את תודתה העמוקה על סגירת המעגלים.

העייפות נותנת אותותיה
שבוע שלם על הרגליים

למרות ההזמנות הרבות מצד הקהילה היהודית הנפלאה במיאמי, אנחנו מחליטים לקבל את השבת הראשונה עם המשפחות עצמן. אחרי מקלחת שלא מצליחה להוריד ממני את העייפות אני יורד ללובי של בית המלון שלנו. עשרות משפחות מתכנסות כאן, רובן יהודיות.

בבוקר של אותו יום אמרתי בראיון ל־CNN כי לנוכח צורת הקריסה הכל כך מהודקת והזמן הרב שעבר, הסיכויים למציאת לכודים בחיים אפסיים. לכן, בלי מילים, הרגעים הללו הם גם רגעי הפרידה של המשפחות מהתקווה למצוא את יקיריהן בחיים.

שרה, אמא של מלכי, ניגשת אלי. "מה קורה עם הבת שלי? אתם מוצאים את כולם חוץ ממנה".

"היא נמצאת למטה, בלתי אפשרי לגשת לשם", אני מסביר לה.

"אבל אתם ישראלים, אתם יכולים הכל, איך אתם לא מצליחים להגיע למלכי שלי?"

אני מנסה לשחרר את הגוש שחונק את גרוני. "יש צוותים מקצועיים שעובדים קשה כדי להגיע אליה", אני מצליח לומר בקושי. "נעשה הכל, אני מבטיח".

מדליקים נרות עם המשפחות. כל משפחה מדליקה שני נרות, ומוסיפה עוד אחד על כל בן משפחה שאנחנו מחפשים. המגש מלא באור. בתפילת ערב שבת אורי, קצין האוכלוסייה מהחטיבה הסדירה, מרגש אותנו בשירי התפילה. כשהוא שר "ידיד נפש", רבים מהנוכחים בוכים.

בשבוע הראשון חילצנו 33 הרוגים, ונותר למצוא עוד 60. בסוף השבוע מתחילות להגיע לאתר יחידות חילוץ נוספות מרחבי ארה"ב, וביום שני אנחנו מחליטים להחזיר ארצה חלק מהמשלחת ולהשאיר במקום גרעין מקצועי של שבעה אנשים. מועד החזרה המתוכנן שלנו הוא יום חמישי, אך העיכוב בעבודה, בגלל ההכנות לפיצוץ אגף הבניין שנותר, מוביל להחלטה של שר הביטחון להאריך את שהותנו בשלושה ימים נוספים, עד יום ראשון.

העייפות מתחילה לתת את אותותיה. כבר שבוע אנחנו עומדים על הרגליים ועובדים ברציפות, כמעט ללא שינה. החום והלחות גורמים לזיעה מרובה, ההרס המוחלט רובץ עלינו כשכבת בטון, והמפגש התכוף עם המוות מעיק עלינו כל העת.

לקציני האוכלוסייה לא פחות קשה. המגע הרצוף עם המשפחות חשוב להן, אבל שואב אנרגיה בכל מפגש. קשה לחבק בן משפחה בערב, כשזמן קצר לפני כן חילצת את מי שהוא מחפש, והוא עדיין לא יודע. אנחנו מחליטים להפחית את מספר המפגשים ולתדרך את המשפחות רק פעם ביום, במקום פעמיים.

בסוף כל משמרת אנחנו מקפידים לעשות מקלחת, ארוחת ערב וסיכום יומי. ארגון "הצלה" פתח עבורנו חדר גדול וממוזג ליד האתר ומילא אותו בציוד, במזון ובשתייה קרה. ארגון "ידידים" שולח לנו ארוחות. החדר הופך עבורנו למקום מפלט, וחברי הארגונים - למעטפת האנושית שלנו. הם מטפלים בנו בצורה מושלמת, דואגים לכל צרכינו והופכים להיות אי של שפיות במקום הקשוח הזה.

ביום חמישי לוקחים חברי המשלחת הפסקה של כמה שעות והולכים לקניות. האתנחתה הזאת חשובה להחזרת השפיות.

ביום שני, 5 ביולי, מחליטים האמריקנים להרוס את שארית המבנה העומד. העבודה נפסקת, ויחידות הנדסה פדרליות נכנסות להכין את המבנה לפיצוץ. ברור לנו כי אחר כך ייפתח האתר לעבודה מלאה, ואנחנו מחליטים לנצל את הזמן לבניית תוכנית מפורטת איך להגיע לכל אחד מהלכודים בו בזמן, תוך ניצול כוח האדם הרב והכלים ההנדסיים שהצטברו במקום.

אמנון ומוטי לוקחים על עצמם את התכנון, ואני מציג את התוכנית למפקד המבצע, שמאמץ אותה. כבר במשמרת הראשונה לאחר הפיצוץ מתחילים להימצא נעדרים רבים. המספר עולה ממשמרת למשמרת, עד ליום רביעי, שבמהלכו נמצאים 20 נעדרים.

באחד הימים אני מבקש מהמפקד שיכניס אותי לרשימת הדוברים בתדריך העלייה למשמרת. אנשינו הכינו טבלה, שמראה היכן נמצא כל לכוד לפי מספר הדירה. כל דירה שסרקנו ונמצאה, נצבעת בשחור. מאז, בכל החלפת משמרת אנחנו מקפידים לציין כמה לכודים נותרו במקום. "אם בכל משמרת תמצאו מה שמצאה המשמרת שלפניכם, נסיים בתוך 29 יום", אני אומר.

אני חש שמתחילה תחרות בין יחידות החילוץ האמריקניות מי ימצא יותר לכודים. אוהיו ופנסילבניה, וירג'יניה וניו ג'רזי, אינדיאנה ופלורידה - כל אחת לוקחת את היכולות שלה עד לקצה. הטבלאות הולכות ומתמלאות בריבועים שחורים, ומפקדי הצוותים מצלמים אותם בקפדנות. "רואים את האור בקצה המנהרה", אומר לי דני קורדסו, מפקד המבצע.

עד ליום שלישי בשבוע השני אנחנו מאתרים ומחלצים 58 הרוגים. נותרו עוד 35 למצוא. טל מראה לי צילום של טבעת זהב יפהפייה, שעליה כתוב "דודי לעזרי". היא שייכת לגארי כהן, והיא פריט ייחודי שעליו דיווחה המשפחה. פריטים ייחודיים מאפשרים לנו לדעת היכן אנו ממוקמים בוודאות, כי אם נאבד את מניין הקומות והדירות, אנו עלולים לאבד את מניין האנשים ומיקומם המשוער.

בלילה שלאחר מכן אני עובד עם מייק, מפקד יחידת חילוץ העילית של אוהיו, באזור דירה 1110, בניסיון למצוא את בראד כהן ואחיו גארי, ששהו יחד בדירה בעת הקריסה. אנחנו לא יודעים בדיוק מעל איזו דירה אנחנו נמצאים, כי כמה דירות הצטלבו והתרסקו במקום הזה.

אחרי כמה שעות אנחנו מאתרים גְמָרות עם השם של משפחת כהן, ומבינים שאנחנו קרובים. אני שולח ליובל בקשה שיברר מול בני המשפחה באיזה חדר הם אחסנו את ספרי הקודש. הוא מברר עם אחד הבנים ומשיב לי שהספרים היו במבואה לדירה. לפי התרשים, אנחנו נמצאים בדרך לחדר השינה.

לאחר כמה מטרים, מתחת ללוח עץ, מוצאים לוחית קטנה של הקדשה, שעליה כתוב שמו של הרב דיוויס מירושלים. אני שולח את התמונה לישראל ומבקש מהדס, קצינת האוכלוסייה של היחצ"א, למצוא את הרב ולשאול אותו אם הוא מכיר מישהו שגר בבניין שקרס. אחרי 20 דקות מגיעה התשובה: הרב מכיר רק אדם אחד - בראד כהן. לוחית ההקדשה היתה מחוברת לקופסת תה, שהרב נתן לבראד אחרי שתרם למוסד שלו כסף לצדקה. מרגש אותי שאדם יהודי נמצא לפי התורה שלמד והצדקה שנתן.

בחדר השינה אנחנו מוצאים כמה הרוגים, ולא ברור לי בדיוק מי הוא מי. בדיוק אז, לאור הפנס, אנחנו רואים חפץ מנצנץ ליד אחד מהם. מייק מעביר לי טבעת זהב, שעליה המילים "דודי לעזרי". הגענו לגארי.

בסוף המשמרת אנחנו מורידים את עשרות ספרי הקודש לארגזים, שיועברו בהמשך למשפחות.

במחקרים ידוע שאחרי שבעה עד תשעה ימים בפעילות כה מאומצת, מתחיל האדם לאבד את תחושת הזמן. לכן בכל ערב, בסיכום היומי, אנחנו מקפידים לשחזר במדויק מה עשינו היום, מה עשינו אתמול ומה נעשה מחר. אני מתעקש שכולם ידברו - רק כך אפשר לבנות מחדש את החוסן האישי. ובכל זאת, אני מזהה אצלי ואצל יתר החברים לחלוחית בעיניים כשמסכמים את היום. כל שכבה שיורדת מהאתר עוברת אלינו בצורה של זיכרונות, תמונות וחוויות. אני מכיר את ההצפה הרגשית הזאת ממשלחות עבר.

אנחנו מחזקים זה את זה ושואבים כוח זה מזה. כצפוי, הקושי הגדול הוא הריחות. כמעט אי אפשר להתרגל אליהם, והם קשורים לזיכרון ברמה העמוקה ביותר. לי, באופן אישי, קל יותר להתמודד עם המראות הקשים כשאני יודע מי היו האנשים. התמונות שמצאנו וסיפורי המשפחות מייצרים אצלי מעטפת של דמיון כשאני עובד, ואני משתדל לא לראות מה שנותר מגופו של האדם, אלא מה שמעבר לו.

באחת מהפסקות העבודה אני נענה לבקשת משפחת איינזוורת' מדירה 1104 והולך לנחם אותם בשבעה על הוריהם, צבי ואיטה, שאותם חילצתי כמה ימים לפני כן. אני מגיע לשכונת המגורים שבה הם גרים - בתים יפים ורחבי ידיים, בריכות שחייה וגינות מוריקות. נכנס לביתם עם אלי מ"הצלה", שמסיע אותי עם האפוד המאובק והחולצה המזיעה. חולף בסלון ומרגיש כמו קצין העיר שמודיע על מותו של הבן, כי כולם משתתקים כשאני עובר לידם. אני נכנס לחדר צדדי, שבו מחכים לי שבעת בני המשפחה. מתיישב מולם ושותק, בגרון חנוק.

אחרי כמה דקות אני פותח ומספר להם שאיתרנו את הוריהם על פי המידע שהם מסרו, ושהיה להם חלק חשוב בכך שמצאנו אותם מהר. "הם היו זה לצד זה על המיטה", אני אומר להם, "הם לא סבלו".

בסיום שואל אותי אחד הבנים: "אתה בעצמך פינית אותם"? ואני משיב בחיוב. הוא אומר לי: "כמה שאמא אהבה את חיילי צה"ל. אם היתה יודעת שחייל ישראלי יְפנה אותה, היא היתה מתה מזמן". כולם צוחקים, והמתח נשבר. לאחר מכן הם מבקשים שאשאר, לקריאת שם לנכדה שנולדה לאחד מהם. הם מביאים ספר תורה וקוראים בו. בעלייה האחרונה הם קוראים לילדה בשם: איטה.

פוגשים את הקהילה היהודית
תפילת שבת מרגשת

יום רביעי. אילן ודבורה מדירה 811 נמצאים בדירתם, כפי שצפינו, מחובקים זה לצד זה, מחזיקים את תעודות הזהות שלהם. אולי חשו את הרעידה.

למחרת אנחנו מגיעים לקומות התחתונות. עד כה חילצנו 70 לכודים, ונותרו עוד 23. הקומה השנייה, שבה התגוררה מלכי, כבר בטווח העבודה. אנחנו קרובים רגשית לכל הלכודים ורואים שליחות ואתגר בהגעה לכל אחד, אבל עם מלכי זה אחרת. השיחות התכופות עם אמה והזמן הארוך שחלף מאז התחלנו גרמו להצטברות ציפיות. במשמרת הלילה נחשפת הקומה שלה. אנחנו מוצאים את אבא שלה ואת בעלה, אבל אותה לא.

באותו יום בא לבקר אצלנו פרד אנדריקאט, מפקדן של 26 יחידות החילוץ המובחרות בארה"ב (Task Forces 1), יחד עם צוות של FEMA, סוכנות החירום הלאומית. הוא מבקש מאיתנו להציג את הטכנולוגיה שבה אנחנו משתמשים למציאת הלכודים. אני מסביר לו שהטכנולוגיה אינה העיקר, והלכודים לא נמצאו בגללה, אלא בגלל המתודולוגיה של שילוב בין נתוני האוכלוסייה וההנדסה. שכבת ההנדסה מאפשרת שחזור של המבנה, מעליה פועלת שכבת אוכלוסייה, מבוססת מודיעין ותחקירים עם המשפחות, ואז מבוצעת תוכנית עבודה עם סדרי עדיפויות לפי כמות הכלים והצוותים.

השכבה הטכנולוגית מאפשרת הוצאה לפועל של השיטה בצורה מהירה ופשוטה. אנחנו משיגים יתרון, משום שבעודנו באתר, עשרות אנשים עובדים בשבילנו בישראל. אני רואה שהרעיון מוצא חן בעיניו.

למחרת הוא מתקשר אלי בדיוק ב־8 בבוקר ואומר שכבר מ־6 הוא מחכה שתגיע השעה שבה יוכל להתקשר. הוא מספר לי שדיבר עם אשתו בלילה ואמר לה שבכל 30 שנותיו ביחידות החילוץ, אתמול בערב היה אחד השיאים המקצועיים שחווה. "זה כל כך פשוט, זה כל כך חכם, איך לעזאזל פספסנו את זה?"

יום שישי בשבוע השני, 13 יום בפעילות. לפני כניסת השבת אנחנו עושים סיכום יום ארוך ומרגש. תוך כדי הסיכום אני מקבל מאחותי קישור לכמה שירים שאני אוהב, בברכת שבת שלום. בסיום השיחה אני מבקש מכולם לעצום עיניים לכמה דקות ומניח במרכז השולחן את הטלפון, עם השיר האהוב עלי "ירדה השבת", בביצוע דפנה ארמוני.

הצלילים הללו מחזירים אותנו בבת אחת לערב שבת, איש־איש בביתו. אותי הם לוקחים לצפון היפה של ישראל, שבו אני גר, ולבקעת גינוסר, עם היונים שעולות מהכנרת. מילות הסיום, "לנשמת עבריות נאצלת", כל כך מתאימות לחבורה המיוחדת שמולי. בסוף השיר אנחנו פותחים עיניים לחות מדמעות ומחייכים זה לזה.

לתפילת השבת השנייה מגיעים גם ההורים של אילן, היישר מההלוויה שלו. אמא שלו, רונית, מיהרה לעבור אחרי ההלוויה בביתה ולבשל עבורנו לשבת, והמחווה מרגשת אותנו מאוד. לפני התפילה אנחנו נפרדים מהמשפחות. נותרה יממה אחת, ושוב לא נראה אותם כקבוצה.

האווירה באולם מרגשת מאוד. אלעד נושא מילות פרידה כנות ומרוממות, ובסופן קורא לג'דאללה ומעניק לו את דרגות אלוף המשנה שעל כתפיו. "בצה"ל לוקח להגיע לדרגות האלה 20 שנה", הוא צוחק, "הצ'יף זכה להן בשבועיים".

בני המשפחה מוחאים כפיים לאלעד ולג'דאללה במשך דקות ארוכות. זו מחווה מרגשת ופשוטה לצמד מפקדים משני עברי הים, שבחרו להיות עוגן אנושי למשפחות שחייהן טולטלו בסערה הגדולה הזאת.

בסעודת השבת מברך אותנו הרב ליפסקר, רב הקהילה המקומית, שליווה אותנו מהיום הראשון, שנזכה לחזור ארצה כשכל הנעדרים נמצאו. 18 נעדרים עדיין חסרים, "ח"י נשמות" קרא להם הרב, ואני מהרהר ביני לביני שאין סיכוי כזה.

ליל שבת. הכלים ההנדסיים נראים לי כמו מפלצות. הם מגרדים את הבטון ברעש איום, שנשמע כמו צרחה, ומעלים אבק מחניק. אנחנו יודעים שהם מופעלים בצורה הכי מדויקת שאפשר, כי אנחנו לידם, אומרים להם היכן לעבוד מהר והיכן להיזהר. הלכודים כמעט לא נפגעים מפלדת המכונות, אבל יש אצלנו מי שאמר שתוך כדי עבודה, הוא לוחש בלב את תפילת החברה קדישא "סליחה אם פגענו בכם, כל מה שעשינו לא היה אלא לכבודכם".

שבת בבוקר, יום אחרון לעבודה. קבענו את סיכום המשלחת ל־17:00. מבלי לדבר, אנחנו רואים זה בעיניו של זה שלא ניתן לסיים את המשימה בלי מלכי. אני ניגש אל סקוט ואומר לו: "אחי, נכון שאתה אוהב אותי? תן לי באגר וצוות לכמה שעות, אני חייב למצוא את מלכי".

סקוט שולח לי באגר וצוות. אמנון ומוטי מקבלים את הכלי עם דיוויד, מפקד הצוות הכי טוב של סקוט, והם מתחילים לחשוף בזהירות את כל הקצוות של דירה 212, שבה התגוררה מלכי. הבוקר עובר, ושמש הצהריים מתחילה לשרוף אותנו.

עוד שעה ועוד שעה, ערימת פסולת הבניין הולכת ומתגבהת, ולא מצאנו אותה. השמש כבר מתחילה לשקוע, התסכול שלנו מגיע לשיא, ואני דוחה את הסיכום ל־17:30, כדי להספיק למצוא אותה. כל כף של הבאגר, שחושפת חלק אחר של הדירה, מלוּוה בתפילה חרישית שלנו שהנה זה קורה.

"נחום, אתה צריך להתפלל!", צועק אמנון לנחום, שעומד לידו, וזה עונה לו: "מה נראה לך שאני אומר מתחת למסיכה? תהילים".

אבל הזמן תם, ואנחנו לא מצליחים למצוא את מלכי.

בדרך לפגישת הסיכום של המשלחת אני רק חושב מה נגיד לאמא שלה, שרה. גוש גדול עומד לי בגרון. אני מתחיל לדבר, ויוצא לי קול צרוד. למרות שאמרתי כל הזמן שצריך להפריד בין המשימה הגדולה והכללית, שבה עמדנו בהצלחה רבה, לבין סיפוריהם של האנשים הפרטיים, תחושת הכישלון לא מרפה ממני. חיילים לא יודעים אלא לעמוד במשימה, ובזו לא הצלחנו.

בסוף הסיכום אני אומר מילים שקשה לי לומר. "כאן, ברגע הזה, נגמרת המשימה. לא נחזור עוד לאתר. הכל - מה שהצלחנו ומה שלא - נארז תחת מעטפת דקה אחת, שתלך ותתעבה ככל שהזמן יעבור. כל הסיפורים וכל ההצלחות שייכים לכולם, ועם כל הקשיים והמראות הקשים נתמודד יחד".

אני אומר מילות תודה לכל אחד מחברי המשלחת, על התרומה הייחודית והמופלאה להצלחת המבצע. לא תיארנו לעצמנו לפני שבועיים שנצליח לקצר בחודש את זמן העבודה, שנמצא 87 מתוך 93 נעדרים, שנשפיע על תורת החילוץ של ארה"ב הגדולה, שניצור קשר כל כך חזק בין הקהילות היהודיות והלא יהודיות, ושנצליח להתחבר בצורה כל כך חזקה ליחידות החילוץ הטובות בעולם.

הסיכום הקבוצתי מסתיים במעגל חיבוק, מנהג יחצ"א עתיק בשנים, ששמור לתחילת משימה ולסופה.

הכבאים מוחאים כפיים
"נהיה חלק מכם"

את סיום המשימה בת 330 השעות אנחנו בוחרים לציין בצעדה בת שני קילומטרים בין האתר לבין המלון שלנו. צעדה שמתחילה כרצון פרטי לסגור את המבצע מנטלית, אך מתפתחת לצעדה המונית לזכר הקורבנות. הצעדה מתחילה באתר, וממנו לרחבה הסמוכה לכנסייה קרובה, שבה נערך הטקס.

מאות כבאים עומדים שם בשני טורים לכבודנו, במחווה שמרגשת ומביכה אותי גם יחד. ראש העיר וראשת המחוז מעניקים לנו את מפתחות העיר ואומרים לנו מילים חמות וטובות. אנחנו נותנים להם את דגל ישראל עם חתימות חברי המשלחת, ואני מבקש לומר כמה מילים למשפחות.

"באנו הנה בשבילכם. תמונת החיים השלמה שלכם התנפצה לרסיסים, וניצבים כאן מאות הכבאים הגיבורים מכל רחבי ארה"ב שאספו רסיס לרסיס, ובעיניהם של כל אותם מאות משתקפת התמונה האחת שלכם. מדינת ישראל וצה"ל שלחו אותנו למשימה קשה ברמה האנושית והמקצועית - להביא את יקיריכם חזרה הביתה. אנו שבים הביתה, ודעו כי תמיד תהיו חלק מאיתנו, ואנחנו נהיה חלק מכם".

אנחנו יוצאים לצעדה בין שני טורי הכבאים שמוחאים כפיים, עם דגל ישראל מלפנים. יחד עם ההתרגשות לא עוזבת אותי תחושת ההחמצה ואני מדמיין את שרה מחכה לנו בפתח המלון. לאורך הדרך מתלווים אלינו אנשים רבים, ומהמרפסות קוראים התושבים קריאות עידוד. באמצע הדרך ניגשת אלי ישראלית שגרה במיאמי ומבקשת להודות לי. "תודה שהחזרתם לנו את הכבוד האבוד", היא אומרת, "אחרי מבצע שומר החומות, שבו צה"ל תקף בעזה, היתה כאן אנטישמיות גדולה. עד שהגעתם, ודעת הקהל התהפכה לגמרי".

אמרתי לה שחשוב שתזכור שזה אותו צה"ל, הצבא שתוקף בעזה והצבא ששלח אותנו לכאן.
בפתח המלון מחכה לנו שרה. "אתם עוזבים בלי מלכי שלי?", היא בוכה, וליבי בוכה איתה.

אני מזמין את אמנון ומוטי הנבוכים להצטרף אלי, ואומר לה: "תראי את הפנים שלהם, כמה הן צרובות מהשמש. כבר 30 שעות אנחנו מחפשים רק את מלכי. השארנו משימות ברורות לכוח שנשאר כאן, ואני מבטיח שייעשה הכל כדי למצוא אותה. לצערי, אנחנו לא הצלחנו".

רגע לפני שאני נכנס למעלית, רץ אלי אמנון וקורא בהתרגשות: "מצאו את מלכי!". נראה שהיא היתה בין הלכודים שחולצו בקומה שמעליה. לעולם לא אשכח את החיבוק הנרגש של חברי הקבוצה. ככל שזה יישמע מוזר, אנחנו שמחים שמישהו נמצא, למרות שהוא מת. הציווי של "הצלת חיים" הוא למעגלים השונים, אלו החיים ואלו שאינם בחיים.

כשהמטוס שלנו נע על המסלול בשדה התעופה של מיאמי, נעמדות מצידיו שש כבאיות ויוצרות קשתות אדירות של מים. המים שוטפים על פני החלונות, הכנפיים וזנב המטוס, עם דגל ישראל שעליו.

בדרך לישראל אנחנו מתבשרים שמשמרת הלילה מצאה עוד חמישה נעדרים, וכרגע חסר רק אחד מה־93. עם הנחיתה בנתב"ג, מגיעה ההודעה מארה"ב: אותרה גופתו של הנעדר האחרון.

shishabat@israelhayom.co.il