לאחר שכבר כמעט נואשו לחלוטין, הודיעה נ' להוריה, מכרינו אודי ובת שבע, על כוונתה לבוא בברית הנישואים עם בחיר ליבה. הם כמובן לא ידעו את נפשם מרוב אושר, ואנחנו, כששמענו על כך בפגישה אקראית, ששנו איתם מכל הלב. הקטע הזה של ילדים סרבני או מעוכבי חיתון הוא באמת לא קל להורים, ובאמת שמחתי איתם ועם בתם. שמחת הבשורה היתה כאין וכאפס לעומת השמחה האמיתית, שנכונה לי חודשים אחדים לאחר מכן, עת נערכה החתונה המפוארת: לאושרי, לא הוזמנתי אליה.
תודה, קורונוש אהובתי. תודה ונשיקה לך ולכל וריאנט מווריאנטייך. לולא הנגיף האלים והמטונף הזה, לא היה לי שום סיכוי. אודי ובת שבע הם אמנם רק ידידים ומכרים, אבל הם מאותו מיליה וגרים קרוב, ואילולא השתנה בשנתיים האחרונות משהו בסיסי בתפיסת האירועים - אין ספק שהייתי מוצא את עצמי בערב מערבי הזמן האחרון עומד מיוזע, חנוק בעניבה, כשאיש צעיר שלא רוצה להיות במקום שבו הוא נמצא (וגם רואים את זה עליו) מערים בשבילי אסאדו מפורק על לחמניית באן, ואני נוטל אותה ותוהה לנפשי אם מדובר במאכל או בכדור מכדורי הפידג'ט האלה, שמועכים כדי לפרוק מתח.
יפה עשיתם, אודי'לה. אני יודע שבעוד ימים ספורים אפגוש אתכם בחתונה אחרת, שלצערי לא הצלחתי לחמוק ממנה, ואתם תגידו נבוכים: "עשינו מצומצם. בגלל הקורונה. באמת רק משפחה וחברים של החתן והכלה. ממש חבל. אבל היה מאוד מרגש. מאוד מרגש". ובת שבע תוסיף: "לפעמים קטן זה ממש יפה". ואני אדע כמובן שאתם משקרים, כי 400 איש זה לא חתונה קטנה, 50 איש זה חתונה קטנה, אבל אזרום איתכם בחדווה ובאהבה, מסיבה פשוטה: אני אוהב אתכם. אני אוהב אתכם כי לא הזמנתם אותי.
בתום שנתיים כמעט לקונספט החדש, מותר כבר להגיד את האמת: אני מתעב חתונות. חתונות זה נורא. כלומר, לא את כל החתונות אני מתעב. יש חתונות מוצלחות ויש חתונות מעצבנות ומיותרות. החלוקה ברורה: חתונות מוצלחות הן חתונות שלכם ושל ילדיכם. חתונות מיותרות ומעצבנות הן חתונות של אחרים.
אומר לכם משהו: זה לא יכול להיות מוצלח. חתונה היא מסיבה מוזרה שבה משתתפים, באולם אחד ועם מוזיקה בסגנון אחד, בני 70 ובני 30. אפילו הלוויה לא יכולה להצליח בפער גילאים כזה. כך יוצא שקבוצת גיל אחת חייבת להיות מקופחת או משועממת או שיכורה מדי או קצרת רוח.
והנסיעה. ואורך הזמן. אלוהים אדירים, למה זה צריך להיות כל כך הרבה שעות. והכסף. מי לעזאזל חשב שהגיוני לכפות על אנשים יציאה למסעדה לא כל כך טובה בתאריך שרירותי שאחרים בוחרים עבורם, בחברת אנשים זרים שיושבים איתם באותו שולחן, בקוד לבוש נוקשה - ושהם עוד יצטרכו לשלם על כך במיטב כספם. אני מכיר את הקשקוש על זה שהכסף הזה חוזר בחתונה שלכם. זה לא נכון. קודם כל, כי הכסף הזה ילך לילדים שלכם. ושנית, משום שמי יודע, אולי כשאתם תערכו את החתונה, תהיה קורונה והחתונה תהיה מצומצמת, רק משפחה.
אז שוב תודה לחברים שלא הזמינו. אני יודע שבעוד רגע ייגמר הכל ונחזור להיות בדיוק מה שהיינו, אבל אם יישמר ולו קצת המנהג היפה הזה, שעל פיו מסיבת חתונה היא משהו שקורה בקטן, זה יהיה דבר גדול. זה יקרה אם יותר ויותר אנשים ינצלו את התקופה הזו, ייצאו מהארון ויגידו ליותר ויותר זוגות מתחתנים: סתם חייכנו מאוזן לאוזן והחמאנו. אחרי שעזבתם את השולחן שלנו קיטרנו ושאלנו מתי זה כבר יסתיים.
kobiarieli@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו