שלוש שנים עברו מאז החזיק מיכאל קולגנוב בפעם האחרונה משוט וניסה לחתור בקיאק. בשיאו הוא היה אחד החותרים הטובים בעולם, אבל בגיל 46, הספורט שכל כך אהב גורם לו לכאבים עצומים.
"אימנתי באותה תקופה במועדון קיאקים גרמני, ויום אחד אמרתי שאולי אנסה קצת, אבל זה לא עשה לי טוב. הרגשתי מייד כאבים מאוד לא טובים בגב, משהו רע. אז זרקתי את הקיאק הזה קיבינימט. לא רוצה לראות אותו יותר.
"להגיד את האמת, צר לי על זה ואני אפילו קצת מתבייש, אבל אני כבר לא בעניין של קיאקים. כלום. לא מסתכל על אליפויות העולם, לא עוקב מי ראשון ומי שני. לפעמים אני רואה חברים שלי, שהיום הם מאמנים, מפרסמים בפייסבוק כל מיני פוסטים, 'היינו בתחרות פה ובתחרות שם', אז אני נותן להם לייקים. זה כל מה שנשאר מהקיאקים בחיים שלי. לפעמים אני חותר על סאפ, וזה עושה לי טוב. זה ספורט המים היחיד שאני אוהב לעשות היום".
קולגנוב, אחד משמונת המדליסטים האולימפיים של ישראל, והיחיד שאינו ג'ודוקא או שייט, מתגורר היום הרחק מכאן, בבאדן־באדן שבגרמניה. 21 שנה אחרי ההישג ההוא באולימפיאדת סידני 2000, ושש שנים אחרי שעזב את הארץ, הוא מתכוון לצפות באולימפיאדה - לראשונה - כחובב ספורט רגיל: את ענף הקיאקים הוא השאיר מאחוריו לפני שלוש שנים.
"יהיה מעניין לצפות שוב בתחרויות הקיאקים, אבל הפעם אסתכל עליהן כמו שאני מסתכל על ענפים אחרים. אני כבר לא מכיר ספורטאים בענף, אני זקן. היום כבר מצפייה בתחרויות חתירה בטלוויזיה אני מתחיל להרגיש את הגב. תנועות החתירה על המסך עושות לי מין רגישות שם. זה כנראה יישאר איתי לכל החיים.
"כבר כספורטאי היו לי בעיות קשות בגב. האורתופד של הנבחרת (ד"ר איליה פיקרסקי; נ"ו) הציע לי בזמנו לעשות ניתוח, אבל אתה יודע, ניתוח בגב זה מפחיד. הכאבים האלה הציקו לי תמיד והיו חלק מהקריירה שלי. לצד התחרויות, התמודדתי כל הזמן עם פציעות ועם תקופות של פיזיותרפיה.
"הבעיה היא שחתרתי עד גיל 36, הבעיות החריפו, והכאב נהיה גרוע יותר. הגעתי למצב שהייתי נופל ולא זוכר מה קרה לי. למעשה, בכל פעם שעשיתי ספורט או הפעלתי כוח חזק על השרירים בגב, היו מתחילים לי כאבים. לפעמים היו כאבים כל כך חזקים, שהייתי צריך להתאשפז לכמה ימים בבית חולים ולקבל מורפיום. אז חזרתי לאותו רופא ועברתי ניתוח בעמוד השדרה.
"היום אני מרגיש את ההיסטוריה הספורטיבית שלי על הגוף מדי יום, כי יש לי ארבעה ברגים בעמוד השדרה. זה יישאר איתי בתוך הגוף. ברור שהייתי צריך לטפל בעצמי הרבה יותר מוקדם, אבל ספורטאים הם אידיוטים, אתה מבין?"
• • •
קולגנוב עזב את ישראל ב־2015, אחרי שמאס בחיפושי עבודה, נאלץ לממן את הניתוח מכספו, ואף הסתבך עם ספיחי פרשיית השוחד במפלגת ישראל ביתנו.
"בהתחלה קיבלתי הצעה לאמן בסין. משלמים שם יותר מאשר במקומות אחרים, אבל לנסוע עם משפחה לסין זה קשה, וגם לא היה שם בית ספר לילדים. זה טוב למי שחי לבד, בלי משפחה. בסוף מצאתי עבודה בגרמניה, שהיא מדינה הרבה יותר נוחה. המשפחה שלי איתי. גם ההורים שלי ואח שלי גרים בגרמניה, אז זה הקל את המעבר.
"הבת הגדולה שלי, אלונה, לא רצתה לגור פה. היא בת 25 היום, גרה בקיבוץ עין גב ולומדת הוראה באוניברסיטת חיפה. יש לה חבר, והם באים לבקר אותנו מדי פעם.
"הבן שלי, מיכאל, היה בן 6 כשעזבנו את ישראל. בהתחלה היה לו קשה מאוד עם המעבר, אבל הוא התרגל מהר. הוא טוב בשפות. היום הוא בן 12, לומד בבית ספר ומבסוט.
"בבית אנחנו מדברים רוסית. ניסינו לשמור לו על העברית, כי בתור ילד הוא דיבר עברית בלי מבטא, אבל עכשיו הוא מדבר גרמנית בלי מבטא, ומבין עברית כשהוא שומע. יש פה קהילה יהודית, והרב של באדן־באדן לימד אותו קצת עברית, אבל זה לא הספיק.
"האמת, גם אני קצת שכחתי את העברית שלי. מזל שאנחנו עושים את הראיון בעברית, זה עוזר לי להיזכר".
זה לא מבלבל שגם לך וגם לבן שלך קוראים מיכאל?
"לפעמים זה מבלבל, אבל זאת היתה בקשה של סבטלנה, אשתי, לקרוא לו מיכאל. אני לא יודע למה. היא אמרה: 'מה שלא נעשה, הוא יהיה מיכאל'".
• • •
כשהגיעו לגרמניה עבד קולגנוב שנה אחת במועדון קיאקים בנירנברג, ושנתיים נוספות במועדון אחר בקרלסרוהה, עד שהחליט לתלות סופית את המשוטים ולהתרחק מספורט. לאחר מכן הלך ללמוד הוראה, וכעבור 11 חודשים קיבל תעודת מחנך. מאז הוא עובד בפנימייה מקומית בבאדן־באדן, מדריך נערים וצעירים שהם פליטים שהיגרו לגרמניה ללא הוריהם.
"חלק קטן מהילדים האלה הם ילידי גרמניה, אבל רובם הגדול פליטים שהגיעו לכאן בשנים האחרונות וממשיכים להגיע. הם בני 21-16 שברחו מהמדינות שלהם - אפגניסטן, עיראק, איראן, סוריה. כל השכנים שלנו. הם מספרים הרבה דברים שלא שומעים בטלוויזיה על מה שקורה במולדת שלהם, ואלה סיפורים קשים ורעים מאוד.
"העבודה איתם יותר טובה מלעבוד עם ספורטאים, כי אין מחנות אימון ונסיעה לתחרויות כל הזמן ולא להיות בבית בסופי השבוע. מה אני צריך את זה בחיים? חוץ מזה, ספורטאים הם משוגעים, מאוד קשה לעבוד איתם. הם אנשים לא פשוטים, רובם האגואיסטים הכי גדולים. כמאמן אתה נמצא איתם מסביב לשעון, ובסוף יכול לספוג מהם דיבור לא נעים. אני מכיר את זה טוב, כי גם אני הייתי אחד כזה.
"ספורטאי משקיע בספורט את כל מה שיש לו בחיים, את השנים הכי יפות והכי חזקות שלו, את הבריאות שלו, את הזמן הפנוי ואת הגוף שלו, ובתמורה הוא חושב שיקבל השקעה דומה בחזרה מכל האנשים שסביבו. זה האגואיזם הכי גדול, אבל זה חלק מהמקצוע. ככה לפחות זה היה בקיאקים. בספורט הזה אין דרך אחרת, אתה חייב לתת מאה אחוז מעצמך כדי להצליח.
"אני פרשתי כי הגעתי למצב שלא רציתי יותר לתת מאה אחוז כי היתה לי משפחה, והיו עוד דברים שרציתי להתרכז בהם, מחוץ לספורט".
• • •
המגורים בעיר התיירות באדן־באדן, שממוקמת בקצה היער השחור, ליד גבול צרפת, הובילו את קולגנוב ורעייתו לפתוח עסק משפחתי קטן של טיפולי גוף, נוסף על עבודתו בפנימייה. "אשתי קוסמטיקאית ואני מאמן כושר אישי", הוא מספר, "אני עושה אימוני פיטנס לאנשים עם עודף משקל, כאלה שרוצים לרזות או לפתח שרירים, ואני עושה גם מסאז'ים. אנשים מגיעים לפה בעיקר בשביל הספא או הקזינו, וגם המיקום מאוד נוח - אפשר לקפוץ לצרפת או לשווייץ, ופארק השעשועים 'אירופה פארק' נמצא 80 ק"מ מהעיר. כשאין קורונה, העיר הזאת חיה על תיירות".
איך עברתם את שנת הקורונה?
"בימי הסגר לא הרגשתי את ההגבלות, כי העבודה בפנימייה נמשכה. אני נחשב עובד חיוני. אשתי עצמאית, אז היא קיבלה עזרה כספית מהמדינה. זה לא מספיק כמובן, אבל יותר טוב מכלום.
"כרגע אנחנו עובדים רגיל בעסק. ההתפשטות של הקורונה בעיר נעצרה, אבל מתכוננים כבר לגל הבא".
לפחות התחסנת?
"לא. אני לא רוצה. אני אהיה בין האחרונים שיתחסנו, כי אני שומע על הרבה אנשים שחלו אחרי שהתחסנו. אמא של אשתי היתה חולה קשה בדלקת ריאות אחרי החיסון השני, ויש לי חברים שגם במשפחות שלהם עברו חיסון מאוד קשה".
אתה לא פוחד לחלות?
"לא. אם אדבק, אשאר בבידוד בבית ואהיה חולה שבועיים. זה לא מטריד אותי. עכשיו אנחנו נמצאים בשלב שבו רוצים שכולנו נתחסן. מדברים על זה הרבה פה, בגרמניה, אבל אין חובה כזו. אם נגיד יהיה פתאום חוק שיכריח אותי לעשות חיסון כתנאי להמשך העבודה עם ילדים, יכול להיות שלא תהיה לי ברירה ואתחסן".
• • •
הוא נולד בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, כשהיתה שייכת עדיין לבריה"מ. אביו עבד כמהנדס במפעל לבניית מטוסים, ואמו היתה פקידה במפעל מזון. יש לו אח אחד.
"בילדותי כל הספורט היה בחינם. היו באים מאמנים לבתי הספר ולוקחים את הילדים לאימוני ספורט, זה היה חלק מהחינוך. היית יכול להתאמן כל היום.
"התחלתי בכלל בהיאבקות, אבל אחי הגדול היה בקיאקים וכל הזמן אמר לי, 'בוא תנסה גם, כי אתה שמן. כדאי שתתחיל לעשות ספורט'. הייתי בן 13 או 14, וכשהצטרפתי גיליתי שקיאקים זה לא רק סירה ומים. יש הרבה מעבר, כולל אימוני כושר. המסגרת הזאת מאוד התאימה לי.
"העיסוק בספורט הזה לא הלך לי בקלות. בגלל שהייתי קצת אובר משקל, כל הזמן התהפכתי בסירה, ולכן הייתי צריך לעבוד יותר זמן מכל הילדים האחרים בקבוצה כדי להצליח להיות יציב. התחלנו בערך 15 ילדים, אחרי שבוע ירדנו לעשרה, בהמשך הצטמצמנו לחמישה, ובסוף נשארתי לבד. הרגשתי שזה עושה לי טוב".
כילד יהודי חווית אנטישמיות?
"האוזבקים התייחסו יפה מאוד ליהודים, לא היתה בכלל אנטישמיות. היתה גם קהילה גדולה של יהודים בוכרים. בכלל, זו היתה מדינה סוציאליסטית - כולם חיו יחד. רוסים, יהודים, מוסלמים, אוזבקים".
לישראל עלה לבדו ב־1995, כשהוא בן 21. "סיימתי אז לימודים באוניברסיטת טשקנט ופגשתי בתחרות את הקבוצה הישראלית. באותה תקופה היה קצת בלאגן באוזבקיסטן, בריה"מ כבר התפרקה וגורבצ'וב עשה את המוות לאנשים, היו מלחמות, לא היה כסף לספורט, ואני רק רציתי לחתור ולהתפתח. חיפשתי מקום חדש להתאמן בו, אז עשיתי עלייה. הוריי ואח שלי נשארו באוזבקיסטן, ואחרי עשר שנים היגרו לגרמניה.
"בשנה הראשונה בארץ היה מאוד גרוע. גרתי בחיפה, והייתי חותר בנחל קישון המסריח. סבלתי מאוד. לקחתי הפסקה של חצי שנה, וכבר התחלתי להתייאש. חשבתי שזהו, כבר לא ייצא ממני כלום וצריך למצוא עבודה אחרת. אבל אז מצאתי את מועדון הפועל עמק הירדן בכנרת, ושם הדברים התחילו להסתדר.
"הייתי טוב. הבאתי מדליות מאליפות העולם. הרגשתי שזה נס שהגעתי למסגרת הזאת, עם מאמן טוב כמו דני מירושנסקי, חדר כושר ושטח אימונים שמאפשר לחתור כל השנה, גם בחורף. נכון, אלה לא היו תנאים מושלמים כמו שמקבלים בגרמניה, בספרד או במדינות מובילות אחרות, אבל כבר היה לי יותר טוב.
"כשנסעתי לאולימפיאדת סידני 2000 כבר הייתי מאלה שציפו מהם להביא מדליה. זה לא עושה טוב כשמדינה שלמה מצפה ממך, זה מלחיץ. אני זוכר שהיו שואלים אותי, 'מה תעשה אם תזכה במקום הראשון?'. ואני, מה אני יכול לענות על כזה דבר? לא קל להתמודד עם הציפיות האלה".
• • •
את המקצה הראשון בסידני, למרחק 1,000 מטר, הוא הפסיד. "פספסתי בשישה סנטימטר את המקום השלישי, אבל היה לי עוד מקצה, ל־500 מטר, כדי לנסות לתקן".
המקצה הזה נקבע ליום האחרון של המשחקים, ומזג האוויר באתר החתירה היה גרוע. "היה עיכוב של שש שעות בגלל רוחות חזקות. כל הזמן יצאנו לחתור, והחזירו אותנו. נדמה לי שרק בפעם הרביעית שיצאנו למים, הצליחו להזניק את הגמר.
"היה לי מזל, כי התקשורת לא היתה סביבנו. ביקשתי שייתנו לי פרטיות ומרחב, העברתי את הזמן לבד באוהל עם המאמן שלי, מירושנסקי, והצלחתי להישאר ממוקד. אבל עדיין, הייתי גמור לגמרי מכל ההמתנה הממושכת. רציתי רק לזנק כבר ולגמור עם זה.
"בסוף יצא לי טוב, כי בזכות מזג האוויר הקשה היו במסלול גלים ורוחות, ואני הייתי רגיל לתנאים האלה מהאימונים בכנרת. מה שלא תכננתי זה שהמקצה יימשך שתי דקות. ברמות האלה אנחנו בדרך כלל חותרים את המרחק הזה בדקה ו־40 שניות, אפילו טיפה פחות, ואז אני יודע איך לחלק את המאמץ שלי לאורך המסלול. בסידני זה נמשך יותר משתי דקות, ונתתי יותר מדי גז על ההתחלה. הובלתי בפער גדול כמעט עד קו הסיום, אבל היה לי קשה להמשיך באותו קצב עד הסוף, וסיימתי שלישי (בזמן של 1:59.563; נ"ו).
"כשעברתי את קו הסיום עדיין לא הבנתי בכלל שזכיתי במדליה. לא הסתכלתי לבדוק באיזה מקום אני, כי כל מה שרציתי היה להיות ראשון. יצאתי למקצה הזה עם מטרה אחת - לנצח, והובלתי כמעט עד הסוף. כשהפסקתי לכעוס על הפספוס ונרגעתי, אמרו לי שאני שלישי. אוקיי, יותר טוב מכלום".
ואז ראש הממשלה, אהוד ברק, מתקשר לברך אותך על המדליה.
"את זה לא תכננתי, תאמין לי. המלווים שלי במשלחת נורא שמחו, אבל האמת היא שאני לא כל כך שמחתי. לא יצאתי מגדרי, כמו שאומרים, כי באמת רציתי להיות ראשון. עם הזמן למדתי להתנחם במקום השלישי. כשנחתתי בארץ, חיכו לי בשדה התעופה אנשים עם פרחים, וכל התקשורת. זה היה מרגש".
לא חשבת לנצל את הזכייה כדי להתפתח בתחומים אחרים?
"ידעתי שאני רוצה להמשיך באותה מסגרת, להיות ספורטאי ולהשתפר עוד. לא היו לי שטויות בראש שעכשיו, כמפורסם, אנצל את התהילה כדי להרוויח ולהצליח בעוד תחומים. מה, בגלל שהוזמנתי לפגישה אצל ראש הממשלה אני יותר חשוב מאנשים אחרים?
"היה ברור לי שאני לוקח מנוחה קצרה, ואז חוזר למסגרת. הייתי ממוקד מטרה, והיא להשתפר. כבר אמרתי לך, ספורטאים הם משוגעים בדרך המחשבה שלהם. במבט לאחור, כנראה הייתי צריך להפסיק באותה שנה, לפרוש וללכת לעבוד איפשהו, להתחיל קריירה חדשה. אבל אתה יודע, הייתי צעיר ועדיין היה לי כוח. עשיתי אחר כך עוד שתי אולימפיאדות".
• • •
את זו של אתונה 2004 הוא זוכר לרעה. "הלך לי גרוע. עשיתי טעויות בהכנה, גם מבחינת בניית תוכניות האימון וגם במערכות היחסים עם המאמנים.
"בספורט אתה לומד מטעויות, שלך ושל אחרים, ועושה ניסויים על הגוף שלך. רק ככה צוברים ניסיון. בענף שבו התחריתי לא היו חותרי עבר או מאמנים מנוסים שיכולתי ללמוד מהם. מי ידע בכלל שאפשר לגדל מדליסט אולימפי בכנרת?
"תסתכל לדוגמה על ענף השיט. מאז 1988 תמיד יש לפחות מישהו אחד טוב בשיט. גם בג'ודו יש תמיד דור שמגדל את הדור הבא. בקיאקים זה משהו אחר".
קולגנוב נפרד מהחוויה האולימפית בשנת 2008, כשנשא את הדגל הישראלי בטקס הפתיחה בבייג'ין. "זאת האולימפיאדה שהייתי בה הכי שמח ומשוחרר, כי ההישגים שלי כבר לא היו חשובים לי כל כך", הוא נזכר, "אשתי היתה בהיריון השני, לכן נסעתי לבייג'ין שמח מאוד.
"קודם לכן היו לי בעיות עם איגוד הקיאקים הישראלי - הם לא רצו לשלוח אותי לאולימפיאדה. הבעיות האלה בתקופת ההכנה פגעו בי. אני מדבר על כל הפרוצדורה, לגבי מי אמור לנסוע ומי לא.
"בספורט זה קצת מסריח. יכול להיות שאתה בכושר טוב והבאת את ההישגים שאמורים להבטיח לך השתתפות, אבל פתאום אומרים לך שאתה לא נוסע, ובמקומך ייסע מישהו אחר. כספורטאי, קשה אחר כך להתגבר פסיכולוגית על כל המאבק הזה.
"בסוף טסתי לבייג'ין וייצגתי את ישראל בגאווה. אותם אנשים שאמרו לי שלא אסע להתחרות, צעדו מאחוריי בטקס הפתיחה. אני זוכר איך הסתכלתי עליהם וחשבתי: 'אמרתם לי שלא אהיה כאן - והנה, עכשיו אני צועד פה עם הדגל, לפניכם'".
הוא התמודד במקצים ל־500 ול־1000 מטר והצליח להגיע בשניהם עד חצי הגמר, אבל לא להעפיל לגמר. אחרי האולימפיאדה התלבט לגבי עתידו, וכעבור זמן קצר הודיע על פרישה.
"כבר לא היה לי חשק לחתור. סחבתי הרבה פציעות, לא רק בגב, ולא ראיתי את העתיד שלי בענף. להמשיך להיאבק על המקום שלי כדי להשיג מלגה, כי רק בעזרתה אוכל להמשיך להרוויח כסף? לא, תודה.
"התחלתי לחפש עבודה חדשה, ואז גיליתי שזה מאוד מסובך. לא רצו אותי בשום מקום כי תכלס, מי צריך את הסלב שיעבוד איתו כתף אל כתף? אני בהחלט מבין את האנשים שלא רצו להעסיק אותי בזמנו. אני מניח שהם חששו שאני עלול לתפוס להם את המקום בגלל שאני מפורסם".
הוא ניסה להקים מועדון קיאקים מקומי באזור הכנרת ופנה לכמה גורמים. במפלגת ישראל ביתנו הסכימו לעזור לו לקדם את התוכניות, תמורת התמודדות כמספר 3 ברשימה למועצת עיריית טבריה ב־2008.
"קיבלתי הבטחות שדרך המועצה אוכל לקדם את ענף הקיאקים בעיר, לקחת מועדון בידיים שלי. הפוליטיקאים תמיד רוצים לקבץ סביבם אנשים שהקהל מכיר. יוצאים מנקודת הנחה ש'אם קולגנוב לצידי, זה אומר שאני טוב וכדאי להצביע לי'. גם לי היו אינטרסים - חשבתי שאם אתמוך ביוסי בן דוד (מועמד המפלגה לראשות העירייה), אקבל דברים בתמורה. למשל, הוא הבטיח שאם ייבחר לראשות העיר, אני אוביל את הספורט בעיר. בארץ ככה זה עובד. אני חושב שזה ככה בכל העולם".
את אותם סיכומים בעל פה עשו בן דוד וקולגנוב במשרדה של ח"כ פאינה קירשנבאום. קירשנבאום היא גם זו שסידרה לקולגנוב עבודה כרכז סטודנטים בעמותת "איילים" (הפועלת לטובת ההתיישבות בנגב ובגליל), שהכניסה לו עשרות אלפי שקלים.
• • •
קולגנוב נבחר למועצת העיר ב־2008. "במועצה אתה לא יכול לעשות כלום. אין לך בכלל השפעה. הצטערתי שעשיתי את זה, כי מהר מאוד גיליתי שאם אתה חבר מועצה, אתה לא יכול לעבוד בעירייה. אז נאלצתי להתפטר מהעבודה כמדריך ימאות בעירייה.
"במשך כמה חודשים שבהם הייתי חבר מועצה לא קיבלתי משכורת, ובמקביל חתמתי אבטלה. היה לי קצת כסף שחסכתי כספורטאי, שהחזיק אותנו בחודשים הראשונים, אבל הייתי כבר אבא לשניים, וצריך לפרנס את המשפחה, לשכור דירה, והחסכונות נגמרו.
"בשבתות עבדתי מהצד בתור מציל בחוף בכנרת, עד שהבנתי שרק אם אעזוב את המועצה, אולי אוכל לקבל את ההבטחות שנתנו לי. אז אחרי שישה חודשים נמאס לי ועזבתי".
בסופו של דבר, למד קולגנוב שהתחנונים האלו לעבודה סיבכו אותו בפרשיית שוחד מסועפת. התיק נגדו נסגר בשנת 2016 מחוסר עניין לציבור, ולפני שנתיים הוא מצא את עצמו מעיד בווידאו מגרמניה במשפטה של קירשנבאום. השבוע נגזרו עליה עשר שנות מאסר על לקיחת שוחד. גם השניים האחרים שאליהם פנה לעזרה הורשעו: דאוד גודובסקי (ראש מטה המפלגה) הורשע בלקיחת שוחד ומרצה עונש של שש שנות מאסר, ומשה קליסקי (עסקן מוכר מתחום הספורט) הורשע בתיווך לשוחד ונידון לעבודות שירות.
פאינה סיימה את הפרשה הזאת בעונש מאסר ממושך. מה אתה חושב על זה?
"זה מאוד עצוב. אני מכיר אותה כאישה מאוד טובה שרצתה לעזור לי. אני לא מכיר אותה בצד הרע הזה שמספרים. אין לי טענות לאנשים האלה, הם רק רצו לעזור לי. באותה תקופה פניתי לכל מי שהכרתי ושחשבתי שיוכל לעזור, והם היו היחידים שנתנו יד. לא הוועד האולימפי, לא היחידה לספורט הישגי ולא איגוד הקיאקים.
"בכל התקופה שלי כחותר חייתי על מלגה, שהתחדשה מדי שנה בהתאם להישגים שהגעתי אליהם, והיו לי עוד קצת הכנסות אחרות. למשל, אימנתי קצת בעמק הירדן. לא היתה לי אפילו הפרשה לפנסיה, כלום. איך זה הגיוני? אני לא יודע. הרי אם לא הייתי ספורטאי אולימפי, אלא נגיד עובד במפעל או במשרד, בטח הייתי מקבל משהו. אחרי 15 שנה, כשפרשתי מהספורט, לא נשאר לי כלום.
"ממה שאני יודע, עד היום אין בישראל שום תוכנית תמיכה מסודרת עבור ספורטאים פורשים. עשיתי הרבה קורסים במכון וינגייט, עשיתי תעודת הוראה וכל מיני דברים, אבל זה לא עזר. פשוט לא מצאתי עבודה. בארץ למצוא עבודה טובה זה הכל קומבינה.
"בסוף נמאס לי. אחרי הפרשה עם הפוליטיקאים וישראל ביתנו, שמעתי בטלוויזיה ש'קולגנוב גנב כסף, לקח כסף' והתבאסתי מאוד. אני לא יודע למה האנשים שאמרו את זה בתקשורת לא ביקשו ממני סליחה אחר כך. מה זאת אומרת 'גנבתי כסף'? הרי אם גנבתי כסף, היו יכולים למצוא אותו בחשבון הבנק שלי. אני באמת עשיתי הכל מתמימות".
אתה שומר על קשר עם ישראל?
"כן, אני בקשר עם החברים שלי בארץ, קורא באינטרנט ועוקב אחרי המצב. שמתי לב שמה שקורה בישראל, קורה אחר כך גם באירופה. ההתחלה היא כל הזמן בישראל. כל המהלכים, כל התרגילים הפוליטיים - הכל דומה".
איפה אתה שומר את מדליית הארד האולימפית?
"כל המדליות שזכיתי בהן לאורך הקריירה מאופסנות בשקיות בארון, גם זאת מהאולימפיאדה. אני חושב שבגיל 67 אשלח אותה לביטוח לאומי בישראל, אולי אוכל לקבל עליה איזו תוספת של 300-200 שקל לפנסיה שאין לי".
nirw@israelhayom.co.il