נטושים מול הרוע

הלך לו האזרח מאיר רובין עם ילדיו לקמפינג ביער ליד ירושלים. זיהה מחבלי יערות ערבים מציתים את היער. הזעיק כוחות כיבוי ומשטרה, והצליחו ביחד לעצור את האש.

בלילה חזרו המחבלים והציתו את חלקת היער שבה ישן מאיר עם ילדיו באוהל, קיוו לעשות מהם על האש. מאיר לא פראייר, וחמוש, ורדף וצילם את כלי הרכב ואת הפורעים עצמם במנוסתם. באה משטרה. עצרה את המחבלים. אמרו המחבלים: שו? זה הוא! הוא איים עלינו בנשק. מה עשתה המשטרה? לקחה למאיר את הנשק. אתם בטח לא מופתעים.

ה"צעירים" למדו טריק. בכל פעם שמגיעה משטרה אחרי קריאה בהולה של יהודי שערבדואים מתקיפים אותו, התוקפים טוענים שהם המותקפים, ואיכשהו, המשטרה מייחסת איזושהי אמינות לעדות השקרית והפחדנית שלהם, והמותקף מוצא עצמו מנושל מנשקו לעיני הפורעים העולזים.

חשוף מרגע זה לסגירת חשבונות שלהם ללא יכולת להתגונן, והם משוחררים לדרכם בחריקת צמיגים עולצת. יכול להיות שאחר כך הנשק מוחזר, ואחרי חקירה אינסופית התיק נסגר, ואולי אולי מגיעים לפורעים ומביאים אותם לבית משפט, שם הם מקבלים קנס בסך שמונה סוכריות קופצות. אבל התמונה החשובה היא תמונת ההתערבות הראשונה של המשטרה. שם מוכרע הקרב. 

האירוע שבו שוטרים מאמינים לפושעים ולרוצחים, ולנגד עיניהם משפילים את היהודי הגיבור - זאת תמונת ניצחון. שלהם. כל השאר כבר לא משנה. היהודים פוגעים בעצמם. מבחינת אויבינו, אלה חבלי משיח. כשיהיו מספיק בקיעים בינינו הם יתפרצו פנימה. איך זה ייראה, ראינו בקדימון לפני כמה שבועות.

המפכ"ל החדש הוא איש משמר הגבול. אני ממש מתפלא איך לא שם לו כמטרה ראשונה הקניית יכולת פשוטה לשוטריו: אבחנה מהירה בין טוב לרע, בין אזרח תמים לבין מְפגע מוטרף משנאה.
האנשים הרופסים השתלטו על המנגנונים. אולי הם היו כאלה כבר כשנכנסו לשירות המדינה, אולי דעכו בדרך, אבל מי שצריכים לתת את הפייט הכי משמעותי - באכיפה, בהרתעה ובענישה - כאילו יצאו מהמשחק. כאילו הם חיים במדינה אחרת, כאילו להתנהלות שלהם אין השלכה על החיים שלהם עצמם בארץ.

ואז אזרחים מרגישים נטושים מול הרוע, ואז הם פועלים באופן לא שקול ומסתבכים לכל החיים. כי לאכוף את החוק על קורבנות, אנשים שננטשו על ידי המדינה ונאלצו להגן על עצמם - זה יודעים אצלנו לעשות מעולה. הנה התחלתי במאיר רובין והגעתי אל אריה שיף. שני חיילים נטושים במלחמה על הארץ.

קרח

העולם התחיל לרתוח בבת אחת. קפיצת דרך בלתי צפויה עם פרוץ הקיץ השורף הזה. 50 מעלות בקנדה, והמדינה נמסה. שינוי האקלים תפס עצמאות, אין לו כוח להמתין עד סוף המאה, הוא רוצה להיות כבר כאן, בשביל מה כל ההכנות האלה. יאללה, לטגן.

תחושת הדחיפות במציאת פתרון עולמי מבורכת. הרבה התקדמויות היא יוצרת - במודעות, בטכנולוגיה, בייעור, בכל מקום. אבל יש לי תחושה שאת הרכבת הזאת אי אפשר לעצור, בטח שלא בידיים. השינוי יצא לדרך, והוא לא מתנהל לפי שום תחזית, ומזין את עצמו, ומחמם את הכדור ומרתיח את הימים וממיס את הקרח בכל מקום שבו עדיין יש.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

דמיינו עולם ללא קרח. עולם ללא החרמון והאלפים, ללא ערים לבנות בחורף, ללא סרטי טבע באנטרקטיקה. הכל יימס. הקרח היחיד יהיה במקרר, אם המקרר לא יימס גם הוא. כדור הארץ נכנס לתקופה החמה, מי יידע כמה תימשך. ועכשיו נשאלת שאלה אחת: לעצור או להצטרף?

שיח האקלים שם את רוב הדגש על עצירת ההתחממות. צריך להיות מאוד אופטימי כדי לעשות את זה, או ביל גייטס. כי אי אפשר לעצור את כוחות הטבע אלא לעיתים, במקומות קטנים. שינוי עולמי, אולי יקומי, זה לא בכוחותינו. אז כל עוד זה מביא להתקדמות מועילה ונקייה, נפלא. אבל כשזה שואב תקציבים שצריכים להיות מופנים למקומות אחרים, זאת בעיה.

המקומות האחרים האלה הם המקומות שבהם צריך לתכנן קיום בחמסין תמידי. העולם צריך להיערך לחקלאות עולמית בתנאים כאלה, לטפל במקומות חלשים שייפגעו הכי הרבה ותושביהם יימלטו מהם, להקים סכרים להגנה על ערי החוף, להתכונן לצריכת חשמל מטורפת לקירור, לארוז לנסיעה לים המלח לתמיד. ככה זה הולך להיות.

פורסם השבוע שמורי ישראל עוברים השתלמויות בנושאי אקלים, אך לא טורחים כמעט להעביר את הידע. חבל. התלמידים של היום יהיו הצעירים שיחיו כבר באקלים אחר ויצטרכו למצוא פתרונות לעולם במיקרוגל. כמו שדחוף ללמד כישורים כספיים, חשוב ללמד אקלים. חשוב להכין את האנשים למה שדי בטוח מגיע, בעצם הגיע. הוא פה.

העולם ישתנה, מיליארדים יזוזו על הכדור בחיפוש אחר צל ומשהו קר לשתות בלב מדבר. גדר גבוהה נצטרך, וסכר לאורך החוף, ואחדות, ויזמות, וחריצות, ומלא אבטיחים. 3,000 שנה וזה מאחורינו. קוּל. 

שעשועון

בסוף השבוע הזה עולה משחק טלוויזיה חדש שאני מנחה. תגידו: מה לאיש הזה שכותב פה ולהנחיית שעשועונים? עוד לא התרגלנו לזה שהוא נהיה מדריך הכושר של סבתא שלנו, ושוב הוא מחלק כספים שאינם שלו.

אסביר. הנחיתי שעשועונים הרבה לפני שהייתי המבוגר שמדבר על אקטואליה. התחלתי בצבא. הייתי קריין בגלי צה"ל, וחלק מהתפקיד שלנו היה להנחות את כל חידוני ידיעת הארץ, התנ"ך ומורשת הקרב בכל היחידות. למדתי את מלאכת הנחיית המשחקים על הבמות בבסיסים, שם השאלות היו משעממות טיכו, והחיילים מאתגרים. למדתי להכניס משהו מעצמי לתוך המשחק: הֵערות, ראיונות בזק קטנים ונחמדים, להפוך חידון למופע בידור.

תוך כדי כך, התחלנו בגלי צה"ל לשדר תוכניות לחיילים עם משחקים שהיינו ממציאים. ארז טל ואני התמחינו במשחק עם חיילים, וכך הגענו שנינו די מהר לעולם המוזר הזה של משחקי הטלוויזיה.
אותי קטפו ל"פיצוחים" בחינוכית, העבודה הראשונה שלי בטלוויזיה. הייתי גרוע ופוטרתי. עברו כמה שנים טובות לפני שחזרתי לאולפנים הנוצצים האלה. "עשינו עסק" היתה התוכנית השנייה שהנחיתי. זוכרים? וילון או קופסה? מכונית או דחליל?

למדתי שם לשחק על הרבה כסף, לדעת את כל הטריקים הקטנים איך להוציא מכל שקל את המירב, את הרגשות, את השמחות, את האכזבות. איך לייצר ממשחק חוויה רגשית.

אחר כך היו עוד שעשועונים רבים, לא נמנה את כולם, שמונה. ופרשתי. וכבר חשבתי שלא אעשה את זה יותר לעולם, והנה נקראתי שוב אל הבמה המוגבהת, והזיק הישן שוב נדלק, ונעלי הלכה יצאו מהארון, ושוב אני משחק עם אנשים שרואים בי חבילת שטרות ותו לא. מחפיץ.

מעניין לראות מקרוב איך מתקבלות החלטות תחת השפעה זמנית של התרגשות ורצון בכסף. אני לומד להכיר מתמודדים ברגע מיוחד בחייהם, כשהם חשופים, ותכונותיהם האמיתיות נראות להרף עין. זכות.

להנחות שעשועון זו עבודה מורכבת וקשה. לא סתם יש מעט מאוד מנחים בקטגוריה הזאת. כמו להטיס מטוס קרב, בלי המטוס ובלי הקרב. אתגר קשב ענקי, שאותי עדיין מרגש. אבל במידה. פעם בכמה שנים, גיחה. לא מציאות חיים קבועה.

הנחיית משחקי טלוויזיה היא התחביב שלי. אחד אוסף מכוניות, אני אוסף פורמטים שעשיתי, עשיתי, עשיתי. אז אם יוצא לכם לראות, תדעו שאני שם בגלל אהבת נעורים, ואני עדיין נהנה מזה כמו ילד. 

avrigilad@gmail.com