70 שנים אחרי

החלטה: לבנות מאוזוליאום להרצל

באמצע יוני 1951 בחר חבר שופטים בתוכנית שהגיש האדריכל הישראלי יוסף קלארווין, להקים לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, "מאוזוליאום" בצורת כיפה שתתנשא לגובה שישה מטרים.

מייד אחרי הקמת המדינה מונתה ועדה ממשלתית, שתפקידה היה לאתר מקום מתאים לקבורת עצמותיו של הרצל. הוועדה נדרשה גם להחליט מה יהיה אופי אתר הקבר שייבחר: פנתיאון לאומי שישמש מקום קבורתם של המנהיגים הציוניים, או חלקה נפרדת שתיוועד באופן בלעדי לזכרו של הרצל. עד אותו זמן נקברו מנהיגי האומה וראשי התנועה הציונית בבתי קברות שונים, ובהם בית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב או בית העלמין הסמוך לכנרת.

הוועדה בחנה חלופות שונות ובחרה לבסוף בגבעת טרשים ריקה ומרוחקת במערב ירושלים, בגובה 834 מטרים מעל פני הים, הידועה כיום כהר הרצל.

באוגוסט 1949 הוטס ארונו של הרצל מאוסטריה לישראל, ועצמותיו נטמנו בהר הרצל בטקס ממלכתי. על קברו הוצבה מצבת אבן זמנית, ומייד בתחילת 1950 הכריזה הסוכנות היהודית על תחרות בינלאומית לעיצוב אתר הקבר וסביבתו, בהשתתפות 63 אדריכלים ופסלים מ־11 מדינות (38 מכלל המשתתפים היו מארה"ב).

הנחיית הוועדה למתחרים היתה "לתכנן את האתר בפשטות ובצניעות המתאימות לתנועה עממית ולמדינה צעירה שעדיין נאבקת על קיומה".

קלארווין, הזוכה בתחרות, נולד בפולין ועבד כאדריכל בגרמניה. הוא עלה לארץ ישראל בשנות ה־30, במסגרת העלייה החמישית, ולימד אדריכלות בטכניון בחיפה. לאורך הקריירה שלו הוא תכנן שורה של מבני ציבור, וכן את ממגורות דגון בחיפה ואת משכן הכנסת בגבעת רם.

העבודות על בניית ה"מאוזוליאום" נדחו בפועל לאורך שנים, בשל בעיות תקציב, עד שהתוכנית בוטלה לבסוף ב־1959, ובמקומה הוצבה מצבת אבן שחורה ופשוטה ועליה כיתוב בן מילה אחת: "הרצל".

הפלגת בכורה של 4 ימים לאוניית נופש ישראלית

ב־14 ביוני 1951 יצאה לדרכה הפלגת הקרוז הראשונה מאז קום המדינה, כשאוניית התיור הישראלית "גלילה" יצאה מהמזח בנמל חיפה, בצפירות רמות, להפלגת נופש בת ארבעה ימים, שבמהלכה פקדה את נמלי הים התיכון שבגנואה, במרסיי ובנאפולי .

האונייה נשאה כ־500 נופשים, רבים מהם צעירים שבילו את זמנם על הסיפון, כש"שמש ים־תיכונית פיזרה עליהם את קרניה בשפע, אוויר ים מילא את ריאותיהם, מוזיקה ושעשועים שימחו אותם, והאוכל היה בשפע וללא צנע", כפי שתיאר זאת עיתונאי "מעריב" בנימין טל, שהתלווה להפלגה.

הצעירים ויתרו על המיטות הצרות והצפופות שהוכנו עבורם באולם גדול בבטן האונייה ו"ישנו על הסיפון תחת כיפת השמיים, כשהכוכבים מעל והחברה בצד הוסיפו נופך רומנטי. האהבה פרחה בין זוגות רבים, שהכירו אך שעה אחת קודם לכן על סיפון האונייה", כדברי טל.

לעומת קבוצת הצעירים, נחלו רבים מזוגות הנוסעים המבוגרים אכזבה: "הם ציפו לתנאי לוקסוס, אך התנאים ב'גלילה' בת ה־40, שנרכשה ב־1948 להבאת עולים מאירופה לישראל, הם מינימליים בהחלט".

חנות האונייה שימשה אטרקציה גדולה לנוסעים, שכן נמכרו בה מוצרים במחירים סבירים וללא הגבלת צנע. "הלהיט כאן הוא השוקולד, אולם מראות הלקוחות ההיסטריים שהתנפלו בדחיפות ובצעקות רמות על המדפים כאילו לא ראו שוקולד מימיהם - היו מבישים", סיים טל את סקירתו.

הבדרן הפופולרי שוב בארץ

השחקן, הבדרן והמנחה אלכסנדר יהלומי חזר לארץ באמצע יוני 1951, אחרי שהות של כשנה וחצי באמריקה, שנכפתה עליו בשל שרשרת נסיבות עגומות שאליהן נקלע.

יהלומי היה מנחה הלהקה הצבאית של צבא אנדרס הפולני, וכשהצבא הגיע לארץ ישראל ב־1942, ערק והחל להופיע כאן ביידיש. יהלומי רכש עד מהרה מוניטין כמנחה מחונן בעל חוש הומור וחן (מה שנקרא אז "קונפֵרֶנסיָה"), ששילב בהנחייתו בדיחות, פרודיות, שירים וסיפורים משעשעים. בארץ הוא הצטרף להרכב של חמישה אמני במה שחברו ללהקה בשם "ראזשינקעס מיט מאנדלען" ("צימוקים ושקדים"), שהרבתה להופיע בבתי הקפה הפופולריים של תל אביב.

יהלומי נחשב לסטנדאפיסט הראשון בארץ. בשיא תהילתו חתם (לצד שניים מחברי הלהקה) על חוזה בשכר גבוה להופעות מול קהל היהודי בארה"ב. ההפקה, שעלתה בתחילת 1950 בברודוויי, נחלה הצלחה שנעצרה לפתע פתאום, כשהתיאטרון פשט את הרגל ונסגר. כעבור זמן קצר נפטר מהתקף לב חבר השלישייה מתתיהו רוזין. הצלע השלישית, מינה ברן, חברה למחזר עשיר ואיבדה עניין בהופעות. ואילו יהלומי נותר חסר כל, אחרי שהאמרגן נעלם בלי לשלם לו את שכרו.

"נפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", סיפר יהלומי לעיתונאים בשובו לארץ, "ויש לי בשורה לאמני הבמה והבידור בארץ החולמים על אמריקה: תישארו בארץ!"

הדיון בגיוס צעירות דתיות יידחה לכנסת הבאה

על סדר היום של ישיבת הממשלה שנערכה ב־17 ביוני 1951 עמד דיון בנוגע לחוק גיוס נשים דתיות, שהונח על שולחן הכנסת כבר חצי שנה קודם לכן. ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הודיע בתחילת הישיבה ש"יש לדחות הדיון בנושא חשוב זה עד לאחר הבחירות", שיועדו להתקיים כעבור שישה שבועות. שר הדתות, יהודה לייב מימון, איש מפלגת החזית הדתית, אמר לנוכח הדחייה ש"מבחינתי, אפשר לדחות את הדיון עד קץ הימים. נשים דתיות לא יגויסו לעולם".

תופעה חברתית מדאיגה: נטישת תינוקות בציבור

בבוקר 15 ביוני 1951 נמצא על סף הדלת בלשכת העזרה הסוציאלית בתל אביב תינוק עטוף בחיתולים, שישן שנת ישרים. היה זה התינוק החמישי שננטש בעיר במהלך השבועות שחלפו. שר הסעד, יצחק מאיר לוין, הודיע ש"מקרים דומים מתרחשים בסניפי משרד הסעד במקומות רבים בארץ, ועד שהממשלה לא תעלה את תקציב משרדי - התופעה המדאיגה רק תלך ותתרחב".

הנוסע הוכה על ידי נהג האוטובוס - בגלל עודף

נהג קואופרטיב הנסיעות "דרום יהודה" זומן לחקירה במשטרת רחובות, אחרי שנוסע התלונן שספג מהנהג "שתי סטירות לחי מצלצלות", כדבריו. בירור העלה שהנהג הציע לנוסע לקבל עודף על כספו בצורת אסימון מתכת של חברת "דרום יהודה" (בתמונה), ואילו הנוסע דרש שהעודף יגיע ב"מטבעות פרוטה אמיתיות". לדבריו, הנהג איבד את סבלנותו והיכה אותו. בית המשפט קנס את הנהג האלים בסכום של שתי לירות - "לירה בעבור כל סטירה". השופט הזהיר ש"בפעם הבאה שבה תתקוף נוסע - הקנס יוכפל ויתלווה אליו גם עונש מאסר".

הנעלמים / מכונות וציוד מהעבר

למה שימשה המכונה שבצילום? האספן מוטי לקסמן מכפר אביב שלח אלינו את הצילום המצורף, שבו הוא נראה עומד לצד מכונה ישנה שהגיעה לידיו, ושלדבריו, אין לו מושג לאיזה צורך היא שימשה בזמנה. לקסמן פונה לקוראי המדור בבקשה לקבל כל שביב של מידע הנוגע לתפקיד המכשיר החידתי. יודעים לענות? שלחו את תשובותיכם ל־Yor@ShimurIsrael.Org, וכשההסבר יגיע - נפרסם אותו.

הצרכנייה / פריטים מאז
מעמד לחותמות עץ

צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין

לפני העידן הדיגיטלי, כשהדפיסו במכונת כתיבה ושלחו מסמכים בדואר ישראל, היו בכל משרד חותמות שונות שבאו לתת דגש לתוכן המסמך הנשלח: "דחוף", "מבוטל", "נא להשיב מייד", וכן חותמות לצורכי פנים של העסק: "מאושר למשלוח", "לטיפול" ועוד. במשרדים מסודרים ניצב על השולחן מעמד (בתמונה) שעליו נתלו החותמות, ממתינות בתורן להיות מוטחות בכרית דיו קטנה, ומשם אל ראש המסמך.

התוכן חשוב יותר מפרסומות

צילום: פריץ שלזינגר, באדיבות הארכיון הציוני

ביוני 1951 שרר בארץ מחסור גדול בנייר לדפוס. מערכת העיתון "מעריב" (בצילום: קורא ב־1951) פרסמה בעמוד הראשי הודעה שבאקלים של ימינו נשמעת בדיונית: "אנו מקבלים מדי יום דרישה ממחלקת המודעות שלנו להגדיל את השטח המוקצה לפרסומות. נבהיר שכל עוד לא נוכל להגדיל את מספר הדפים הכללי, בשל המחסור בנייר, נמשיך להקדיש את רוב העיתון לכתבות עיתונאיות ולא נקצץ בתוכן לטובת מודעות נוספות".

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il