בין כל מלחמות ישראל, מהעצמאות ב־1948 ועד לחרבות ברזל ב־2023, נדמה שמלחמת סיני ("מבצע קדש"), שכעת מציינים 70 שנים לפריצתה, נותרה איכשהו מאחור בתודעת הציבור.
ככה זה כשעשורים חולפים וגיבורים חדשים נולדים. אבל עדיין בולטות שתי מילים, כמו שורת קוד, שמחזירות רבים וטובים לימים שבהם ישראל היתה צעירה ומלאת להט: "הצניחה במתלה".
בתולדות צה"ל נרשמה רק צניחה מבצעית אחת בזמן מלחמה, במעבר המתלה בסיני ב־1956. מי שהגיחו אז מ־16 מטוסי הדקוטה ונחתו עם המצנח על אדמת המדבר זכו בכבוד הבלתי מעורער: אות כנפי צניחה עם רקע אדום - היחידים בתולדות צה"ל.
"קצת אחרי המבצע הגיע אלינו משה דיין, שהיה אז הרמטכ"ל, וקיבלנו את הכנפיים עם הרקע האדום", משחזר אל"ם (מיל') דוד ("טרזן") בן־עוזיאל, שהיה אז קצין צעיר בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. "זה היה מכובד, כי כולם במדינה כבר שמעו עלינו, ידעו מה האות הזה אומר. אם עמדת בצד הדרך לטרמפ, לא היית צריך אפילו להרים יד. היו עוצרים לך לבד, ואפילו פותחים את הדלת".
אלא שהשנים עברו ובן־עוזיאל, שעדיין בכושר, חצה כבר את גיל 90. גם יתר הצנחנים של אז הולכים ומתמעטים מטבע הדברים. "לאורך השנים עשינו כמה מפגשים של החבר'ה מפעם, עד שהם התבגרו וחלקם כבר אינם איתנו", מודה אהרון משעלי, שאז היה חייל בפלוגה ב' בגדוד 890 ובקרוב יחגוג 89. "נשארנו מעטים. אפשר היום להכניס אותנו לתא טלפון ויישאר מקום. אותי, רק אם יהרגו אני אמות. ככה סתם אני לא אלך".
גדוד 890 נחשב בשנות המדינה המוקדמות לחוד חנית בצה"ל. אריק שרון עמד תקופה מסוימת בראשו, אחרי שהגדוד אוחד עם יחידת 101 האגדית, מה שסייע ל־890 להתקבע כשפיץ של כוח הלוחמה.
"בין 1948 ל־1956 ישראל חיתה בחרדה", מסביר ההיסטוריון מיכאל בר־זוהר, שבין היתר כתב את "ספר הצנחנים" יחד עם איתן הבר המנוח. "דוד בן־גוריון חשש מהעימות הבא וכתב ביומנו שיום אחד יקום אטאטורק ערבי שילכד את ארצות ערב, ואז תהיה סכנה גדולה לקיומה של המדינה. אבל אז התברר שאחרי שמונה שנות עצמאות, ועל אף הבעיות, הצלחנו לעמוד בצורה גלויה וברורה מול מצרים, וזה קרה הרבה בזכות שרון והצנחנים. אריק למעשה בנה את צה"ל החדש. הקים מעין פלמ"ח ממלכתי, וזה היה גם הבסיס להצלחה במבצע קדש. הגיבורים שנפלו בדרך היו רובם צנחנים".
בן־עוזיאל, שהחל את דרכו ביחידה 101 והמשיך עם שרון ל־890, זוכר את הימים ההם: "זה היה גדוד שהוא קפיץ מבצעי. ברגע שהרגו יהודי, ובכל יומיים בערך הרגו, לצערנו, אף אחד מאיתנו לא יצא הביתה מחשש שיפסיד את הפעולה שתבוא. אריק שרון לא היה מחכה שבאגף המבצעים יזמינו אותו ויגידו 'אנחנו רוצים לבצע איקס'. הוא רץ למטה הכללי והציע ארבע אפשרויות. יקבלו או לא, זה לא שינה. הוא זה שיזם".
עד הברכיים בבוץ
ביולי 1956 הודיע נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, על הלאמת חברת תעלת סואץ, שהפעילה את התעלה המקשרת בין האוקיינוס ההודי וים סוף לבין הים התיכון. התעלה היתה עד אז בבעלות משותפת של אנגליה וצרפת, שהרוויחו כסף מפעילותה, בחלוקה שווה ביניהן.
באוקטובר 1956 נפגשו ליד פריז נציגי בריטניה, צרפת וישראל וסיכמו על פעולה צבאית מוגבלת של צה"ל במדבר סיני, שתספק לבריטים ולצרפתים אפשרות לדרוש ממצרים ומישראל להפסיק להתגרות זו בזו ולסגת מאזור התעלה. הסברה היתה שהמצרים יסרבו לבקשה, ואז בריטניה וצרפת ישלבו כוחות, יתקפו, ישתלטו על התעלה וישיבו אותה מחדש לבעלותן.
אהרון משעלי: "העמסנו פצוע על פייפר שלנו בשטח, ומטוסים מצריים ירדו עלינו לפגוע בו. מה שאני זוכר זה שנפצעתי, פקחתי עיניים ולא ידעתי לאן אני הולך - לעולם הזה או לעולם הבא. ראיתי את הטייס שלנו כולו להבה, מתגלגל, מכבה את עצמו וחוזר להוציא את הפצוע"
"בן־גוריון, דיין ושמעון פרס טסו לפריז בחשאי, כמו בסרט הרפתקאות, ונפגשו עם ממשלת צרפת ועם שר החוץ הבריטי", משחזר בר־זוהר. "זה היה בסך הכל שמונה שנים אחרי קום המדינה, ופתאום יש ועידת פסגה חשובה שאנחנו שותפים לה. מהבחינה הזו זה היה מבצע אדיר".
שרון פיקד באותה תקופה על חטיבת הצנחנים כולה. על גדוד 890, שעליו הוטלה הצניחה במעבר המתלה, לב השטח המצרי, פיקד רפאל איתן (רפול). כאמור, זו נועדה להיות פעולה צבאית מוגבלת, ויתר כוחות החטיבה, בראשות המח"ט שרון, היו אמורים לחבור לצונחים דרך הקרקע.
הצנחנים התכוננו במשך תקופה ארוכה ליום שבו יצטרכו לצאת מבטן המטוסים היישר לשדה קרב. "שרון היה גבר, לא סתם מפקד", מספר משעלי. "פעם אחת היינו צריכים לצנוח בגדוד באימון. היינו כבר באוויר, ובחוץ ירד גשם שוטף. שאלו את אריק מה לעשות, והוא לא חשב פעמיים ואמר: 'שיצנחו, זאת מלחמה'. מדריכי הצניחה, שירדו ראשונים, הגיעו לירדן בגלל הרוחות החזקות, ואילו אני שקעתי עד הברכיים בבוץ".
הצניחה במתלה היתה מבצע צבאי חשאי. מעטים ידעו מה עומד להתרחש. "פתאום סגרו לנו את בסיס תל נוף", נזכר בן־עוזיאל, אז קצין בדרגת סגן. "לאף אחד כמובן לא היו טלפונים אישיים, והטלפונים הציבוריים ננעלו כדי שלא ניצור קשר עם הבית. מבחינת ביטחון שדה המבצע היה מוגן".
את 395 צנחני גדוד 890 היו אמורים להוביל לסיני מטוסי דקוטה, אבל מאחר שלא היו מספיק כלים כאלה לחיל האוויר, צרפת הלוותה לצה"ל עשרה מטוסים, כדי שהמשימה תבוצע.
ביום המבצע רפול, מג"ד 890, אסף את חייליו לתדריך אחרון, וגם בו לא חשף יותר מדי פרטים. הוא קרא לאתר הצניחה "ציר מסוים במקום מסוים", אבל הדגיש שזה לא יהיה סתם עוד מבצע. "כל מה שנמצא איתנו, זה שלנו", אמר לפקודיו, "כל לגימת מים שאתם שותים - זה יחסר לכם. אין שם בורות מים, רק מדבר. בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה היחידה צונחת למלחמה, ולא לתרגילים על אבנים וחולות. משמעת, כוח רצון וכוח סבל, ואנחנו מבצעים את זה בלי בעיות. יש שאלות?"
בן־עוזיאל זוכר את היום ההוא, 29 באוקטובר 1956. "הגענו למסלול ההמראה בבסיס תל נוף וראינו מצנחים שאנחנו לא מכירים, מצנחים צרפתיים. המון משיכות ואבזמים. נראינו כמו ילד בן 4 שההורה מלביש אותו. זה קרה לפני הצניחה ממש, אפילו לא תרגלו אותנו מראש. המתח הורגש. מדריכי הצניחה הוותיקים ראו שכל אחד מאיתנו יושב עם עצמו, מתוח, וניסו להצחיק במהלך הטיסה. שכח מזה. אבן היתה מחייכת יותר מהר מאיתנו".
אלה היו קבוצות של יותר מ־20 צנחנים בכל דקוטה שהמריא מתל נוף במטרה להגיע למתלה אחרי הצהריים, כחצי שעה לפני אור אחרון. "טסנו במבנה בגובה די נמוך, כשכל דקוטה יושבת קצת מעל המטוס שלפניה, כדי שהצנחנים לא ייפגעו ממטוס אחר", מספר רס"ן (מיל') רפי בלימן, בן 93, שהיה קברניט אחד המטוסים, "בסך הכל כשעה וחצי של טיסה. כשהגענו לאזור המתלה הודענו בקשר. הפעמון במטוס צלצל, הצנחנים קמו והסתדרו עם המצנחים על הכבל שבמרכז המטוס, ניגשו לדלת, ושם הנורה האדומה התחלפה לצבע ירוק ואישרה למעשה את הקפיצה. כל אחד מהצונחים היה עם שק ציוד שקשור אליו".
אל"ם (מיל') דוד בן־עוזיאל: "ממש לפני ההמראה קיבלנו מצנחים שלא הכרנו, צרפתיים. המון משיכות ואבזמים. נראינו כמו ילד בן 4 שההורה מלביש אותו. לא תרגלו אותנו מראש. בטיסה כל אחד מאיתנו ישב עם עצמו מתוח, אבן חייכה יותר מאיתנו"
צניחה צבאית היא לא פאן איטי שמלווה בחיוך, אלא נפילה מהירה ואגרסיבית, וביום קרב הרבה ציוד מוצמד לגופו של כל לוחם. "מכיוון שידענו שנשהה בשטח כמה ימים, עד שגדודי החטיבה יחברו, היה צריך להביא איתנו מים, מוקשים ובזוקות", מסביר בן־עוזיאל. "אני צנחתי עם ארגז שהכיל 500 כדורי עוזי, נוסף על החגור המלא".
ההוראה היתה לנחות, לשחרר את המצנחים, לשלוף נשק, להיות במצב הכן ולצעוד לכיוון השמש השוקעת במערב. "בפגיעה בקרקע חטפתי מכה ודם זרם לי מהאף", בן־עוזיאל לא שוכח גם אחרי 70 שנה. "התאוששתי, הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי חייל שוכב מחובר למצנח ולא זז. ניגשתי ואמרתי 'צריך ללכת', והוא ענה 'אני לא יכול, הרגל'. היו עליו תשע פצצות בזוקה. הוא אמר 'תשאיר אותי, אני כבר אזחל ואגיע'. הבנתי את מצבו הפיזי והנפשי ואמרתי 'חי אני לא משאיר אותך'. הוא נבהל, שם יד על הכתף שלי, קם - ושנינו נפלנו. ראיתי צנחנים שצעדו 200 מטרים מאיתנו, קראתי להם ואמרתי לו 'תישען עליהם ותדרוך על הרגל הבריאה'. מסביבנו חושך מצרים, אני הולך לפניהם והוא גונח מכאבים. אחרי שעה וחצי רפול עצר את התקדמות הגדוד, ובלילה חפרנו שוחות".
מטוסי הדקוטה המריאו בחזרה לבסיס תל נוף, במטרה לשוב בהמשך הלילה עם ציוד נוסף. "הצנחנים מצאו אזור מישורי ליד המתלה וסימנו בחול מסלול נחיתה והמראה", מספר בלימן, קברניט הדקוטה. "ברגע שחזרנו לתל נוף, מייד מילאו אותנו באספקה, התקינו רצועות מתקרת המטוס לרצפה עם אפשרות להשכיב אלונקות זו מעל זו, והיה צוות רפואי כדי לטפל בפצועים - אם יהיו. נחתנו בסיני עם שלוש טונות אספקה של תחמושת ומזון".
המח"ט שרון לא היה מודע לרעיון שנרקם מעל ראשו - שכל נוכחות חייליו הצנחנים בשטח האויב נועדה למעשה רק לעורר פרובוקציה, ושהפעולה הצבאית אמורה להיות מוגבלת בהיקפה. הוא רצה לתפוס את המתלה, שנחשב למעבר הכרחי מבחינה צבאית, אבל הפיקוד העליון לא אישר זאת.
יום למחרת הצניחה, מטוסי תקיפה מצריים ירדו על כוחות הצנחנים, והתפתח עימות חזיתי. "הגיחו שני מטוסי סילון שטסו בגובה נמוך, 60 מטרים מעלינו", נזכר בן־עוזיאל. "הייתי יכול לצייר לך את פרצופו של הטייס המצרי מרוב שהיה קרוב. פרצוף כדורגל עגול, עם שפם שחור. כל כך קרוב שיצאתי עם העוזי ויריתי על המטוס".
הסוסים של שרון
באחת התקיפות אהרון משעלי נפצע. "היה פייפר שלנו בשטח והעמסנו עליו פצוע", הוא משחזר. "מטוסים מצריים ירדו עלינו כדי לפגוע בו, ומה שאני זוכר זה שנפצעתי, פקחתי עיניים ולא ידעתי לאן אני הולך - לעולם הזה או לעולם הבא. ראיתי את הטייס שלנו, משה בוקעי, כולו להבה, יוצא מהפייפר, מתגלגל, מכבה את עצמו ונכנס בחזרה להוציא את הפצוע. השאירו אותנו בבית חולים שדה על אלונקות. שכבנו וראינו כמו בסרט את המטוסים המצריים מתקיפים. שאלתי את הטייס 'מה יהיה איתנו?' והוא ענה: 'במלחמה נפצעים רק פעם אחת'".
משעלי למעשה סיים את חלקו במלחמה עם הפציעה שלו. רגלו השמאלית התרסקה, והוא סבל גם מפגיעה בגב, ביד ובראש. עד היום הוא לא שומע היטב, ולאורך תקופה ארוכה היה מאושפז - עד שהחלים והשתקם.
בעקבות תקיפת המטוסים המצריים, המח"ט שרון ביקש לשפר עמדות לתוך מעבר המתלה, ושוב הרמטכ"ל לא אישר זאת. אפילו נשלח לשם ראש מטה פיקוד דרום, רחבעם זאבי, שהבהיר לשרון שאין אישור להיכנס ללחימה.
שרון ביקש מזאבי שלפחות יאשר להוציא סיור מצומצם שיוכל לבחון מה נמצא במעבר המתלה. זאבי אישר, אבל הכוח ה"מצומצם" של שרון כלל שני גדודים מוכנים ללחימה.
מסנגריו של שרון טוענים גם היום שהוא לא ידע שחיילים מצרים אורבים במעבר המתלה. בכל מקרה, בשעות הצהריים ב־1 בנובמבר, אחרי יממה של לחימה, שרון הפתיע את הפיקוד העליון של צה"ל והודיע שהמתלה נכבש בקרב עקוב מדם שעלה בחיי 38 חיילים, נעדר אחד ו־120 פצועים.
"הכניסה למתלה היתה טעות מרה, חלק מהשיגעון של אריק", אומר היום ההיסטוריון בר־זוהר. "הוא למעשה לא ידע שהצניחה היתה מיועדת לספק אמתלה לצרפת ולאנגליה להתערב במלחמה. אריק היה סוס לחימה, ואם הוא כבר נמצא שם עם חייליו וחצה את כל סיני כדי להגיע, הוא רצה להיכנס לפעולה".
עד כמה הקרב הזה, ותוצאותיו, נדבקו לרזומה של שרון?
"אריק נפגע ממנו מאוד. היו אז קולות שדרשו לזרוק אותו מהצבא, ולמעשה הקידום שלו נעצר לתקופה ארוכה. בן־גוריון פנה אז ליצחק רבין וביקש: 'שמור על אריק'. הוא אהב והעריך אותו כלוחם, אבל לא אהב את העובדה שאריק נהג לשקר. בן־גוריון אמר שאם היה לאריק הרקע המוסרי שהיה למצביאים הגדולים, הוא היה מנהיג גדול. בן־גוריון רצה לקדם אותו, אז הוא מצא פתרון. הוא שאל את שרון באחד המקרים אם הוא עדיין משקר, ואריק ענה שהוא נגמל. לבן־גוריון זה הספיק, ורק אחרי מלחמת ששת הימים ב־1967 אריק פרץ למעשה שוב".
לא רק בן־גוריון ידע על אופיו ההרפתקני של שרון, גם ראשי הצבא היו מודעים לכך. כבר שבועיים לפני פרוץ מבצע קדש הרמטכ"ל דיין, בישיבת מטכ"ל, העריך את כוחו העצום של שרון. "אין ספק שאריק הוא מפקד בחסד, אבל בדברים האלה הוא אינו יודע גבול ופרופורציה", אמר דיין לנוכחים בישיבה. "יש לו סוסים אבירים, הוא אומר להם לרוץ והם רצים. מבחינה זו הוא 'שיכור', וזאת משום שהוא יודע שכל מה שייאמר ליחידות שלו - יבוצע במלואו".
"אין עוד סיבה לצנוח"
גם היום, 70 שנה לאחר מכן, קשה לשמוע מילה רעה על שרון מחייליו הנאמנים. "אם להיות הוגן, לא עמדתי לידו כשהוא קיבל את ההחלטות, אז אין לי מושג עד הרגע מדוע התנפלו עליו. וכשאין לי מושג אני לא מביע דעה", בן־עוזיאל משיב דיפלומטית. "נראה לך שאריק היה שולח למתלה חיילים כשידע שיש מצרים שאורבים בכוכים? יש גבול למה שאפשר להפיל על מפקד. התוצאה היתה שאנחנו תקועים למטה, המצרים למעלה, ורק בקרב פנים־אל־פנים אפשר היה לגמור את הסיפור. אני לא יכול להגיד שזאת היתה הצלחה, וזה גם לא היה ניצחון. זאת היתה היתקלות מחורבנת".
ההיסטוריון מיכאל בר־זוהר: "הקרב על המתלה נהפך למיתוס בגלל הגבורה ובגלל הצניחה. החיילים שלנו נלחמו שם מעמדה לעמדה, מכוך לכוך, כדי לטהר את המקום מהמצרים שחיכו להם שם במארב - וצריך לזכור שבסופו של המבצע המעבר היה פתוח"
קרב המתלה הפך למיתוס בעיקר בשל סיפורי הגבורה שצמחו בו. עשרה מלוחמי החטיבה קיבלו עיטורים על חלקם בלחימה, ועוד 13 קיבלו ציונים לשבח מאלוף פיקוד דרום.
"הקרב נהפך למיתוס בגלל הגבורה והצניחה", אומר ההיסטוריון בר־זוהר. "נלחמו שם מעמדה לעמדה, מכוך לכוך, כדי לטהר את המקום מחיילים מצרים. וצריך לזכור שבסופו של המבצע - המעבר היה פתוח".
צה"ל נלחם מאז בקרבות קשים ונועזים, אבל מעולם לא צנח שוב ממטוסים בזמן מלחמה. אם נסקור מלחמות וקרבות אחרים ברחבי העולם, נגלה שמעט מאוד סיפורי צניחה היו מאז בכלל.
"אין היום סיבה לצנוח", מסביר בן־עוזיאל, "אם אתה יכול להגיע לאותה נקודה בשטח עם מסוק, אתה יודע שתוריד את האנשים שלמים ובריאים על הרגליים, ולא תתחיל לחפש מי נפצע. עבר זמנה של הצניחה. אתה מצניח רק אם אין לך אפשרות אחרת".
אז למה משאירים את הצניחה בצה"ל גם היום?
"היום צונחים צניחה אחת או שתיים. זה יותר עניין סמלי כי בכל זאת, לצאת ממטוס ולקפוץ - זה בונה ביטחון עצמי ללוחם. לא הייתי מבטל את זה".
בן־עוזיאל, איש צבא במהותו, עדיין חי את התקופה ההיא. אחרי שהשתחרר מצה"ל הוא עבד במשך שנים במוסד והמשיך לעסוק בענייני לחימה. "בניתי מטעם המוסד את צבא המורדים בדרום סודאן", הוא מספר, "לחמתי איתם בסוף שנות ה־60 ובתחילת ה־70, ובחודש יוני השנה נערך טקס בג'ובה, בירת דרום סודאן, ושם הועליתי לדרגת גנרל עם ארבעה כוכבים".
גם אהרון משעלי נשאר מחובר לצבא ולצנחנים. במשך 27 שנים הוא ואשתו, שוש, החזיקו את "מפגש הדודות", פינת התרעננות לחיילים בצומת השומרים שבעמק יזרעאל, ששם רבים מכירים אותם היטב. והמשך שושלת הצנחנים? בנו אייל היה קצין בגדוד 101, ואילו נכדו רועי המשיך את דרכו בגדוד 890, לחם במלחמה האחרונה והיה מהראשונים שנכנסו לקרב בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר.
"כשהתגייסתי, שאלו 'למה צנחנים?' ועניתי שאני רוצה לתרום כמה שאפשר למדינה", מספר משעלי. "זה היה אז כבוד להיות שייך, לקבל כנפיים עם רקע אדום, אבל אם תשאל אותי - יש גיבורים גדולים ממני. ועדיין, כשהשבט המשפחתי נפגש, תמיד אומרים עלי 'הנה הגיבור שלנו'".
משעלי ובן־עוזיאל הם עולם הולך ונעלם בין לוחמי מבצע קדש. בינתיים השנים דוהרות, צל"שים מוענקים ללוחמים טריים יותר, והזיכרון הציבורי נחלש ומתעמעם.
"אם תשווה את מבצע קדש למלחמת ששת הימים, ששת הימים היתה הצלחה אדירה לעומתו", מסביר ההיסטוריון בר־זוהר, שבעברו לחם בעצמו בצנחנים. "ועל מה מדברים היום יותר? על מלחמת יום כיפור, ולא כהצלחה, אלא בגלל שהיתה הרבה יותר גדולה, רחבה ועתירת קורבנות, לצערנו. אין מה לעשות, ככה זה הזיכרון האנושי. רק שאותם לוחמים ממבצע קדש ייחשבו תמיד כגיבורים בשדה הקרב. הם היחידים שהוציאו לפועל את מה שהתאמנו עליו מיום גיוסם - הצניחה הקרבית בתוך מלחמה".
