שבעים שנה למבצע קדש: בסתיו 1956, לאחר תקופה של מתיחות גוברת, סגירת מצרי טיראן והכנות חשאיות שנוהלו במקביל לברית עם צרפת ובריטניה, יצאה ישראל למערכה בסיני. המבצע הסתיים בתוך ימים בניצחון צבאי מהיר, אך בעקבות לחץ בינלאומי כבד נאלצה ישראל לסגת מהשטחים שכבשה. אלוף־משנה (מיל') שעיה חרסית, שהיה אז נווט צעיר בטייסת הדקוטה, חוזר לרגעים שבהם יצא המבצע לדרך.
ב־29 באוקטובר 1956, בשעות הערב, המריאו מטוסי דקוטה של חיל האוויר מבסיס תל נוף לעבר חצי האי סיני. על סיפונם היו לוחמי גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של רפאל איתן, שלימים היה לרמטכ"ל. יעדם היה אזור מעבר המיתלה. חרסית, אז נווט צעיר בטייסת 103 ובוגר קורס 19, הוביל את רביעיית המטוסים השנייה שהשתתפה בהצנחה, והיה חלק מיריית הפתיחה של מבצע קדש - אחת המערכות המרכזיות בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, שהייתה אז בת שמונה בלבד.
שבעה עשורים לאחר מכן חוזר אל"מ (מיל') חרסית אל ההכנות שקדמו למבצע, אל נתיב הטיסה וההנחיות שקיבלו הצוותים, ואל התחושות שליוו את מי שלקחו חלק באחת הפעולות הנועזות של צה"ל בשנותיו הראשונות.
מצרי טיראן והאיום המצרי
ישראל של אמצע שנות החמישים הייתה מדינה צעירה, שגבולותיה התמודדו עם איומים ביטחוניים מתמשכים, ובהם חדירות מסתננים, פעולות חבלה ופעילות הפדאיון (חוליות חמושות וקבוצות גרילה פלסטיניות שביצעו מעשי טרור). במקביל התחזקה מצרים בהנהגת גמאל עבד אל־נאצר מבחינה צבאית, בין היתר באמצעות כמויות גדולות של נשק סובייטי, ובהן טנקים, מטוסים וכלי ארטילריה.
אחד ממוקדי העימות המרכזיים היה חופש השיט. מצרים חסמה את תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות ובהמשך גם את מצרי טיראן, השער הדרומי למפרץ אילת, ובכך פגעה בקשרי המסחר של ישראל עם מזרח אפריקה ואסיה. ביולי 1956 החריף המשבר לאחר שנאצר הלאים את תעלת סואץ, מהלך שעורר התנגדות חריפה מצד בריטניה וצרפת, שראו בתעלה נכס אסטרטגי וכלכלי מרכזי.
האינטרסים של שלוש המדינות נפגשו. בסוף אוקטובר נערכו בעיירה סוור שבצרפת שיחות חשאיות, שבהן גיבשו ישראל, בריטניה וצרפת תוכנית משותפת: ישראל תפתח במתקפה בסיני, ולאחר מכן יציבו בריטניה וצרפת אולטימטום לשני הצדדים ויתערבו צבאית בטענה להגנה על התעלה ולהפרדת הכוחות. מבחינת ישראל, היעדים המרכזיים היו פתיחת מצרי טיראן, החלשת הכוח הצבאי המצרי ושינוי המציאות הביטחונית בגבול הדרומי.
ההצנחה שפתחה את המערכה
בצה"ל החלו להיערך לגיוס מילואים ולתנועה רחבת היקף של כוחות, ובמקביל תוכננה הצנחת גדוד 890 באזור מעבר המיתלה. אל"מ (מיל') שעיה חרסית, שהיה אז נווט צעיר בטייסת 103 ובוגר קורס 19, היה בין אנשי צוות האוויר שהשתתפו במשימה והוביל את רביעיית מטוסי הדקוטה השנייה. "השתתפתי בטיסות הראשונות שבהן הצניחו את הצנחנים במיתלה", הוא מספר.
לדבריו, תכנון הנתיב נועד גם להקשות על המצרים להבין מהיכן מגיעים המטוסים ולאן פניהם מועדים. "התכנון היה קודם כול לטוס לכיוון דרום־מזרח, לנקודה שנקראה משטרת א־רמדל, באזור דרום ירדן, ורק משם לבצע פנייה מערבה. המטרה הייתה להטעות את המצרים". לאחר תדריך בתל נוף המריאו 16 מטוסי הדקוטה, שעליהם לוחמי הגדוד בפיקודו של רפאל איתן. המטוסים, שהיו מטוסי תובלה ולא מטוסי קרב, נדרשו להגיע אל נקודת ההצנחה תוך שמירה על תיאום מדויק ובאמצעי ניווט בסיסיים בהרבה מאלה הקיימים כיום.
ההצנחה הייתה יריית הפתיחה למהלך קרקעי רחב. בהמשך התפתח הקרב הקשה במעבר המיתלה, שבו נתקלו הצנחנים בכוחות מצריים שהתבצרו באזור ההררי. במקביל התקדמו כוחות החי"ר והשריון בצירים שונים ברחבי סיני והשתלטו בתוך ימים על שורה של יעדים. בין 30 ל־31 באוקטובר נכבשו תמד, נח'ל ואבו עגילה, ובימים שלאחר מכן השתלט צה"ל גם על רצועת עזה, אל־עריש ואזורים נוספים. ב־5 בנובמבר נכבשה שארם א־שייח', ובכך הושגה שליטה על הכניסה למצרי טיראן.
מהניצחון הצבאי לנסיגה
מבחינה צבאית, המבצע הסתיים במהירות ובהישגים נרחבים. חרסית זוכר היטב את תחושת ההצלחה: "אנחנו כבשנו את כל האזור. מבחינתנו זו הייתה הצלחה גדולה". השליטה בשארם א־שייח' אפשרה לפתוח מחדש את המעבר במצרי טיראן ולהשיג את אחד היעדים המרכזיים של ישראל במערכה.
אלא שההצלחה בשטח לוותה בלחץ בינלאומי כבד. ארצות הברית, בהנהגת הנשיא דווייט אייזנהאואר, התנגדה למהלך הצבאי ודרשה מישראל, בריטניה וצרפת להפסיק את הלחימה ולסגת. גם ברית המועצות הפעילה לחץ, ובישראל הבינו כי לא ניתן יהיה להחזיק לאורך זמן בשטחים שנכבשו. "אחרי שהצלחנו ושלטנו בכל האזור, הגיעה הדרישה האמריקאית לסגת", מספר חרסית. "בן־גוריון החליט שבסופו של דבר נסוגים, והנסיגה נעשתה בשלבים".
ישראל השלימה את הנסיגה מסיני ומרצועת עזה במהלך 1957, לאחר שהתקבלו ערבויות בינלאומיות והוצב באזור כוח חירום של האו"ם. מצד אחד, היא נאלצה לוותר על השטחים שכבשה; מצד אחר, מצרי טיראן נפתחו מחדש והנוכחות הבינלאומית תרמה לשקט יחסי בגבול הדרומי בשנים שלאחר מכן.
מבצע קדש המחיש את תפיסת הביטחון של ישראל הצעירה: פעולה יזומה, הפתעת האויב והעברת הלחימה לשטחו. לצד זאת, הוא המחיש גם את מגבלות הכוח ואת התלות בזירה הבינלאומית - ואת העובדה שגם הישג צבאי מהיר אינו מבטיח הישג מדיני ארוך טווח.
עבור חרסית, שבעים שנה לאחר מכן, הזיכרון נותר מוחשי: מטוסי דקוטה, צוותי אוויר צעירים, ניווט על בסיס נקודות ציון בשטח וצנחנים שהמתינו לפקודת ההצנחה. עבור ההיסטוריה הישראלית, מבצע קדש נותר אחת המערכות שבהן הוכיח צה"ל כבר בשנותיו הראשונות את יכולתו לנהל מערכה רחבת היקף ולהגיע בתוך ימים לעומק שטח האויב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו