השכול השקוף: "את אמא איבדתי לא רק ביום שבו היא נרצחה"

השבוע זה שוב קרה. הפעם בפתח תקווה. ילדה בת 12 מזעיקה הביתה משטרה. אבא דקר את אמא בסכין קצבים ונעלם. אמא מוטלת חסרת חיים על רצפה שרק לפני רגע היתה חלק מהמטבח המשפחתי, ועכשיו היא מכוסה בדם. הפעם זאת בתה הלומת האסון של מסרק אבי ז"ל, בזירת פיגוע קטלני בתוך הבית שלה. נפגעת טרור במשפחה. יש לה עוד שלושה אחים קטנים, שברגע אחד הצטרפו למשפחת השכול השקוף שמעבר לגיהינום. במקום שאף ילד לא אמור לגדול בו, ואף גורם או ארגון במדינה עוד לא התגבש להתמודד עם ממדי הזוועה, עד היום.

239 ילדות וילדים התייתמו מאז שנת 2020 מטרור במשפחה, כך מנתונים שנאספים ומתעדכנים מדי אסון, בפורום מיכל סלה. לפני כמה שבועות זה היה התינוק של ינינה רוסינובה ז"ל, שזכה לחיות עם אימו בקושי חודשיים. גם הילדים של אנאניה מלדה ז"ל ויאנה זיקובה ז"ל, נוספו בעל כורחם לרשימה השקופה. בכל אחת מזירות הרצח נכח ילד צעיר מדי.

״מתחילת השנה הגענו ל־31 ילדים וילדות יתומים", אומרת לילי בן עמי, יושבת ראש פורום מיכל סלה, שאותו ייסדה בעקבות רצח אחותה. "אני בסיפור הזה שבע שנים. גם אצלנו נשארה תינוקת בת שמונה חודשים, חוויתי את זה על בשרי ואני יכולה להגיד שאין בישראל אף ארגון שדואג לילדים האלה. יש ארגונים לחללי פעולות איבה, וטוב שכך, ויש ארגונים לילדים חולים, ולאחים ואחיות של הילדים החולים, ולילדים עם מוגבלויות, ואין שום ארגון לילדים האלה. הדבר היחיד שיש זו קצבה מהביטוח הלאומי ופנסיית שארים. אבל איפה אנחנו? איפה החברה? זה לא רק אינטרס מוסרי וחברתי לדאוג לילדות ולילדים האלה - זה גם אינטרס של המדינה שהילדים האלה יתגברו על הטראומה".

חורבן הבית

"מדובר באובדן טראומטי במיוחד שבו מאבדים הילדים גם את האם שנעלמת מחייהם בפתאומיות, באלימות קיצונית ואכזרית, וגם מאבדים את האב שנאסר, שמאושפז בכפייה או מתאבד. בבת אחת הם מאבדים את הדמויות שאמורות לטפל בהם, את הבית הממשי והסימבולי. את הסביבה הקרובה והמוכרת. את שגרת החיים וכמובן את תחושת המוגנות והביטחון", אומרת ד"ר שני פיצ'ו, ראשת התוכנית לתואר שני במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון. "חלקם מאבדים גם את הקשר עם האחים והאחיות כשהם מתפזרים למשפחות אומנה שונות. כלומר, הם מאבדים את הכל. הבית נחרב, ומתוך החורבות הם צריכים למצוא דרך לחיות בעולם שבו המקום הכי בטוח מתמוטט".

ד"ר פיצ'ו חוקרת בשנים האחרונות את השפעות הטראומה שחווים ילדים שאימותיהם נרצחו על ידי האבות. בכל אחד משלושת המאמרים שפרסמה במסגרת מחקרה, ראיינה 12-10 נשים שאמן נרצחה בידי אביהן. המשתתפות היו בנות 72-21 בעת הראיונות. חלקן איבדו את אמן בילדות וחלק בבגרותן. מחקר על גברים שאיבדו את אמם ברצח על ידי האב נמצא כעת בעיצומו.

עוז היה בן 6 כשאביו התנפל מול עיניו על אמו ודקר אותה למוות. "תמיד יכולתי לחזור בזיכרון לאותו לילה ולכל מה שקרה ביום שאחריו", הוא מספר. "החיים שאחרי - הם בעצם כל החיים", הוא אומר היום, כשהוא כבר בן 30. "את אמא איבדתי לא רק באותו היום שבו היא נרצחה. כשמאבדים אדם יקר, מאבדים אותו בכל יום מחדש. זה ברגעים הקטנים. בטח כשמדובר באמא, שהייתי מאד מחובר אליה. היא היתה רוב העולם שלי, ובחוויה שלי, הרבה ממה שאני עושה היום קשור בדברים שירשתי ממנה. תמיד היה לי חשוב לזכור, וזכרתי מצוין את כל הרגעים איתה. הצלחתי במשך השנים לשמר מעין דמות שלה בתוך הנפש שלי שהדריכה אותי. וידעתי לאהוב את עצמי מתוך הכוח של האהבה הבריאה שהיא הצליחה לתת לי. אבל זה פשוט היה מעט מאוד. האהבה וההדרכה שהיא יכלה להעניק לי נלקחו ממני בגיל צעיר מדי".

"יאנה היתה אמא מדהימה. היא היתה כל העולם של הילד והוא היה כל עולמה. הכל היא עשתה בשבילו", מספרת חברתה יבגניה. "כמה ימים לפני הרצח בנה אמר לה שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר באותו יום, שהוא רוצה לטייל איתה. היא החליטה לא ללכת לעבודה, אכלה איתו ארוחת בוקר, לקחה את כל הממתקים שהוא אוהב, וכל היום טיילה איתו ממקום למקום באוטובוס. עשתה איתו יום כיף". כמה ימים לאחר מכן, הבן שלה היה עד לרציחתה.

בשנים האחרונות מספר הילדים שהגיעו לחקירות ילדים כעדים לרצח, רובם רצח בתוך המשפחה, היה גדול במיוחד, כך אומרת עדי זפרני, מנהלת השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות במשרד הרווחה. "בשנת 2026 גבינו עדויות מ־27 ילדים. בשנה שעברה מ־12 ילדים וב־2024 גבינו עדות מ־31 ילדים. חקירה כזאת מתנהלת הרבה פעמים בסמיכות לאירוע, לפעמים שעות אחרי הרצח או ישירות מזירת הרצח.

"פגשתי ילדים שעוד היו עם דם על הבגדים, שהיו בתוך האירוע, עוד בהלם ולא ממש מבינים מה קרה. העדויות שלהם כל כך חשובות כי הם יכולים לתאר דברים דווקא מנקודת מבט של ילד. ילד יכול לתאר את הנסיבות, לספר מה קרה לפני הרצח. לפעמים הוא יכול למסור מידע על כלי הרצח שהשתמשו בו ולא נמצא בזירה. הם יכולים למסור פרטים מוכמנים על החקירה שיכולים לסייע. לכן החשיבות של גביית העדות בסמוך לאירוע היא קריטית", אומרת זפרני. "אנחנו פוגשים ילדים שחלקם בעוררות ולא מפסיקים לדבר, חלקם בהצפה רגשית ולא מסוגלים להפסיק לבכות. יש ילדים שבהלם מוחלט ולא מסוגלים בכלל לדבר.

"חלקם שואלים 'אמא תחזור?', 'אבא יבוא מבית החולים?', 'מתי הוא יחזור?' והתפקיד שלנו להיות מתואמים עם הגורמים שמלווים את הילד. ככלל, לפני שנפגוש את הילד נבקש מגורם מקצועי שייתן הערכה לגבי המצב הרגשי והנפשי שלו. לא נחקור ילד שמצבו הנפשי לא מאפשר זאת. אנחנו שם כדי לאזן בין טובת החקירה לטובת הילד".

מה נשאר איתך? "יש הרבה ילדים שנשארים איתי. אני זוכרת בעיקר את השאלות: 'מה יהיה איתנו?', 'איפה נגור?', 'מה יהיה עם אבא?', 'מי ישמור עלינו?', 'מי יגדל אותנו?' שאלות קשות שלא תמיד יש לנו תשובות עליהן. זה גם לא תפקידנו. את רואה את המבטים חסרי האונים, איך האמון שלהם נשבר לך מול העיניים. אני זוכרת ילד אחד שלא רצה לקבל את זה. הוא אמר: "לא! היא תחזור! היא תחזור! אני יודע שהיא תחזור.

"אני זוכרת ילדים שלפעמים אין להם את המילים להסביר מה קרה. בצורה מותאמת לגיל, לקצב ולמצב שלהם, אנחנו מנסים להבין בשפה שלהם מה הם ראו. ילד אחד אמר לי: 'אבא הרג את אמא כדי שהיא לא תהיה חיה', כאילו כדי להסביר לעצמו את המשמעות של המילה 'הרג', והוא ממשיך להסביר לי, 'ואחר כך היא לא חיה'. או ילדים שמספרים: 'אבא עשה בום בום', הם עוד לא יודעים להגיד אקדח או רובה. אלה אירועים כל כך קיצוניים, שמבוגרים לא מצליחים להסביר אותם, אז בטח ילדים שראו מכות בגרזן או דקירות סכין לא מבינים איך אפשר לעשות דבר כזה. המציאות עולה על כל דמיון, והילדים נאלצים לספר דברים שאני לא חושבת שמישהו יכול היה לדמיין".

לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות: "אנחנו מבקשים שהמדינה תראה בכל יתום יתום, בלי קשר לזהות הרוצח. המדינה מעניקה הכרה ותמיכה לילדים שאיבדו הורים בטרור, והיא צריכה להעניק אותה גם לילדים האלה, שחייהם נהרסו באותה המידה"

תשאול וגביית עדות מילד שחווה את הזוועה, זו משימה מטלטלת. זפרני מסבירה שחוקרי הילדים עושים הכנה לפני מפגש כזה. "בחקירה עצמה המשימה היא קוגניטיבית, את צריכה להיות מדויקת ומרוכזת, לא לשאול שאלות פעמיים, הרבה פעמים המשימה שומרת על חוקר הילדים. ההתמודדות מגיעה אחרי החקירה, כשהחוקר כותב את הדברים ופתאום נופלים האסימונים לגבי העוצמה והשבר. בתוך החדר אנחנו מאוד אסופים מול הילד. רוב החוקרים הן חוקרות, הרבה מהן אימהות בעצמן. הן חוזרות מהחקירות האלה שבורות. זה מטלטל בצורה קיצונית.

אנחנו משתדלים לעזור לעבד את התכנים, וחוקרת שזקוקה לשיחה פרטנית מקבלת ייעוץ פרטני. יש שיחות רגשיות אחת לחודש לעיבוד, אבל בסוף, הילדים האלה הולכים איתנו. יש ילדים שהולכים איתי שנים קדימה, שאני זוכרת את המבט ואת חוסר האונים, אני זוכרת את התמונה שלהם יושבים מולי ואני שואלת את עצמי מה קרה איתם מאז. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים את התשובה".

שורדים על הקצה

"אני אחרי תהליכים מאוד עמוקים, עברתי טיפולים והמון מסעות כדי להצליח לגבש את הזהות ולעמוד על הרגליים, ועד היום אני עם בורות עמוקים וחסכים לא פשוטים", אומר דויד אלירז, שאמו מיכל אלירז נרצחה ב־1978 על ידי בעלה. "עד סוף חיי אני אצטרך עזרה, ואני עוד הצלחתי לעמוד על הרגליים. יש יתומים רבים שלא מצליחים".

דויד אלירז ואחותו דינה שדה הצליחו לבנות את חייהם. "אחרי שנים של הסתרה ובושה, עברנו מסע משותף ליצירת מופע ייחודי. בחרנו להתמודד עם הסיפור שלנו, שכלל התמודדות עם מחלת נפש של אבא, אלימות ויתמות, על ידי דיבור מרפא". למופע הם קראו "והיי לי אם ואחות", בהתאם למציאות חייהם שבה דינה הפכה ברגע אחד להיות גם אמם של דויד ושל כל אחיה הקטנים, כשייתה בסך הכל בת 23.

"אנחנו הצלחנו לייצר מילים במקום של אילמות שואתית", אומר אלירז, אבל בתודעה כל הזמן מרחפים לנגד עיניו היתומים השקופים. "נוספו עשרות יתומים בשנים האחרונות שהם בעצם נעלמים. יתומים שאתם לא יודעים כמה הם רוצים שיאהבו אותם. כמה אהבה והכרה הם מחפשים ממבוגרים. כמה הם רוצים שיסתכלו עליהם, שיראו אותם, שיחייכו אליהם. בהיררכיית השכול במדינת ישראל אנחנו בתחתית. אנחנו הילדים השקופים. יש את יתומי צה"ל, ויתומים של קורבנות פעולות האיבה, וגם פסיכולוגית יש להם איזו יכולת להתמודד, כי יש בסיפור שלהם רעים וטובים. אצלנו אין - יש אבא שהופך פתאום מטוב לרע ויש שבר עצום, זה סוג של שואה שאתה לא יודע איך להתמודד איתה, וזה הופך אותך לשקוף בעיני החברה. ככה אני רואה את זה. אין לנו במה להיתלות. אין במה להיאחז".

עדי זפרני, מנהלת השירות לחקירות ילדים במשרד הרווחה: "ילד אחד אמר לי, 'אבא הרג את אמא כדי שהיא לא תהיה חיה, ואחר כך היא לא חיה'', כאילו הסביר לעצמו את משמעות המילה 'הרג'. יש ילדים שמספרים 'אבא עשה בום בום' - עוד לא יודעים להגיד אקדח או רובה"

לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, מתקוממת נחרצות נוכח הפערים בין היתומים בישראל. "עד לשנת 2011, ליתומים מרצח של אם לא היה סיוע כלל. כתוצאה מכך מאות יתומים, שהם עדיין קטינים או הפכו לבגירים, מתמודדים ללא כל סיוע והם חווים קשיים בכל תחומי חייהם. הם נושאים צלקות של טראומה איומה, בושה והסתרה. מתחילת 2026 הורחבו זכויות יתומי פעולות האיבה, והם זכאים כיום לתגמול חודשי עד גיל 40. הגמלה מהביטוח הלאומי לילד שהתייתם עקב אלימות במשפחה נמוכה יותר מיתום ששני הוריו נרצחו בפעולת איבה, וגמלה זאת הולכת וקטנה לכל יתום נוסף במשפחה. לארבעה ויותר יתומים משולמת גמלה אחת, לעומת הנהוג לגבי יתומי פעולות איבה, שלכל אחד מהם משולמת גמלה זהה בנפרד.

"הפערים בין היתומים, של פעולות איבה או טרור מגדרי, גדולים לאורך כל שנות חייהם. ליתומי פעולות איבה מגיע סיוע כלכלי בכל הצמתים החשובים של חייהם, בלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. ילד שאמו נרצחה בידי אביו חווה אובדן זהה, מקבל בשנים האחרונות תגמול חודשי - אך זה מסתיים בגיל 18. אנחנו לא מבקשים להפחית מאיש. אנחנו מבקשים שהמדינה תראה בכל יתום יתום, בלי קשר לזהות הרוצח. ילד שאמו נרצחה על ידי אביו נשאר לבדו בעולם, בלי אמא ובלי אבא שיכול לדאוג לו. לא תמיד בני משפחה יכולים לסייע בגידול היתומים. כשהמדינה מעניקה הכרה ותמיכה לילדים שאיבדו הורים בטרור, היא צריכה להעניק אותה גם לילדים האלה, שחייהם נהרסו באותה המידה".

קצין נפגעי עבירה

לילי בן עמי משמיעה גם היא את זעקתם הלא נשמעת של היתומים השקופים ומדגישה את הצורך בגוף מקצועי אחד שיטפל במשפחות וביתומים. ״אני מלווה מעל 60 משפחות של נרצחות, ממקרים שקרו עכשיו וגם מלפני הרצח של אחותי. הם מספרים דברים איומים ואין לאוכלוסייה הזאת קול. איך יכול להיות שאין שום מענה מערכתי לתופעה הזאת, שבחמישה שבועות האחרונים בכל שבוע נוספים עוד ילדות וילדים למעגל הזה? איך יכול להיות שעד היום אף אחד לא הרים את הכפפה ולא נותן מענה? יש רשויות מקומיות שפתאום נופל על מנהלת הרווחה מקרה כזה, ולא תמיד יש לה הכשרה לטפל באסון הזה.

עוז (30), שאמו נרצחה על ידי אביו כשהיה בן 6: "את אמא איבדתי לא רק באותו יום. הרבה ממה שאני עושה כיום קשור בדברים שירשתי ממנה. תמיד היה לי חשוב לזכור את כל הרגעים איתה, אבל זה מעט מדי. האהבה וההדרכה שהיא יכלה להעניק לי נלקחו ממני בגיל צעיר"

"אני יכולה לתת לך דוגמה מהמקרה שלנו, ביום של הרצח, ממש באותו יום דופקים לנו על הדלת ואומרים: 'תודיעו לנו מי הולך לגדל את הילדה עכשיו'. ברור שכולנו, כל האחים, רצינו לגדל את הילדה, אבל זאת לא החלטה שמקבלים ברגע. אני צריכה לקבור את אחותי, אני בתוך שבעה, אנחנו בתוך חקירה, גובים ממני עדות, התקשורת על הדלת. יש תינוקת יונקת שצריך לדאוג לה לבקבוק חלב, איבדת הרגע את אחותך באופן המזוויע ביותר, את מנסה להבין מה קרה, הלב שלך מרוסק, את מול אלף חזיתות, ובמקום להגיד 'אנחנו הקייס מנג'ר שלכם, אנחנו נעזור מול הרשויות, נעזור במיצוי זכויות' - המערכות מערימות קשיים.

"היום משפחות מתקשרות אלי עוד לפני ההלוויה ואני מלווה אותן צעד־צעד. אבל זה לא צריך להיות ככה. ביקשתי מבכירים בממשלה להעתיק את המודל מצה״ל. כמו שיש קצין נפגעים, שיהיה קצין נפגעי עבירה, שיהיה שם מהבשורה המרה וילווה את המשפחה מול כל הרשויות לאורך כל הדרך".
ובמקרים כל כך מורכבים וכואבים, ההתמודדות לעולם אינה נגמרת. "פונים אלי בוגרים שעברו זוועה כזאת כילדים. אחד מהם היה בן 8 כשאבא שלו רצח את אמא שלו. כל הילדות שלו הוא ראה אלימות. היום הוא עבר את גיל 50, ועדיין, אחד הזיכרונות הכי קשים שלו זה שהוא רואה את אבא שלו חונק את אמא שלו. הוא ממש ראה את הסיטואציה הזאת, וזה לא עוזב אותו. העבירו אותו למשפחת אומנה, גם בה הוא חווה אלימות".

גם עוז מתאר התמודדות עם אתגרים בריאותיים ורגשיים שמלווים אותו מהילדות: "גם היום, עשרים שנים אחרי, אני הולך לישון רעב. רוב היום אני רעב. האכילה היא אכילה רגשית. קל יותר לאכול עם אנשים, ורוב חיי לא היו לי הזדמנויות לאכול בחברה. רק בשירות הצבאי ובמועדונית, וזה איכשהו משפיע עלי עדיין. זה התחיל מאז שאמא שלי נרצחה ולא היה לי אותה, והמשפחה שטיפלה בי לא ידעה לטפל בצרכים התזונתיים שלי ובקשיים שלי. היה לי קשה לעכל את המציאות. היה לי קשה לאכול. בגיל ההתבגרות הייתי חוזר הביתה, ישן שעות ומתעורר ישר לבית ספר מבלי לאכול ימים שלמים. היום עשיתי כברת דרך, אבל בתקופות מסוימות אני עדיין לא אוכל מספיק".

עוז נאבק לנהל חיים בריאים ולתפקד, אבל מספר: "למרות שסיימתי תואר שני כפול בהצטיינות, לא הצלחתי למצוא עבודה ואני חי על קצבה. התפתחה אצלי מחלה אוטואימונית. אני עוסק ביצירה ובעיקר מחפש עשייה עם השפעה".

רות רזניק (95), כלת פרס ישראל, מייסדת עמותת "לא לאלימות נגד נשים" שהקימה שלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, לא מפסיקה להזדעזע. ביום שבו נרצחה אנאניה מלדה בנוכחות בנה בן ה־6, היא אמרה לנו בקול שבור: "הילד הזה יישא איתו את הכאב ואת הטראומה האיומה הזאת, ואני לא יודעת אם יוכלו אי פעם לרפא. רצח בפני ילד זה אסון נורא ואיום. היו לי ילדים במקלט, אני מתמלאת דמעות כשאני חושבת עליהם. מאות ילדים. אני זוכרת במיוחד ילד אחד שכל הזמן היה מחזיק את השפה התחתונה שלו ככה, ולא מדבר. מדי פעם הוא היה מכה את הראש, דופק בקיר. אי אפשר היה לדבר איתו. הוא היה בן 9. עד לאלימות נגד אמו. היו ילדים שלא הצליחו לשלוט בצרכים שלהם. ילדים בני 9 ו־10, אחרי מה שהם עברו".

ורדית דנציגר, מנכ"לית העמותה מוסיפה: "המחקר מתאר השלכות אפשריות כמו תסמינים פוסט־טראומטיים, קשיים בקשרים ופגיעה בתפקוד הלימודי והחברתי. לכן האחריות לא מסתיימת במציאת מקום בטוח לימים הראשונים - נדרש ליווי מתמשך של הילדים ושל מי שמגדלים אותם, עם אפשרות לקבל עזרה גם כשהקשיים מתעוררים בהמשך החיים".

רועי עדן, אחיו של שוקי בסו, שירה באביו כשהיה חייל כדי להציל את אם המשפחה, מבהיר שההתמודדות עם זוועת האלימות בבית לא נגמרת לעולם: "אני קורא לזה טרור מבית. אלימות במשפחה אלה מילים מכובסות. החוויה הרגשית היא של טרור, של אימה מאוד גדולה", הוא מדגיש.

"אמא שלי תמיד היתה אומרת, הסימן הכחול, האפור, כל הצבעים שמשתנים על העור שלה, זה היה עובר אחרי שלושה־ארבעה ימים. שבוע. המכות והסימנים זה לא מה שהטריד אותה. הטריד אותה מה שנשאר בנפש. זה מצלק אותך בפנים, וזה נשאר לכל החיים. אני יכול להגיד לך היום, אני כמעט בן 50, ועד היום יש דברים שצרובים בנפש. יש לי חיים טובים ומלאים ומאושרים, ברוך השם, אבל אני לא יכול להגיד שמה שהיה בילדות נשאר שם, כאילו לא קרה. הדברים מצלקים, וזה הכאב וזאת הפגיעה האמיתית. את רואה את אבא שלך מקלל את אמא שלך, פוגע בה, מושך אותה מהשערות, גורר אותה על הרצפה מולך, ואני כילד צועק: אבא די! אבא לא! והוא לא רואה אותי בכלל".

כיום עדן הוא עובד סוציאלי לנוער בסיכון, פעיל חברתי ומרצה בתחום המאבק בטרור מבית. במקרה הפרטי שלו, המוות של אביו היה דווקא ההתרה לטרגדיה שנמשכה לאורך שנים. "כשאני מספר בהרצאות איך הוא היה גורר את אמא ומשפיל אותה ואונס אותה - הוא לא היה אונס לידנו, הוא היה גורר אותה לחדר, נועל אותה ושם אונס אותה. ידענו בדיוק מה קורה בחדר. כשילד רואה את זה, הוא לא רק עד ולא רק חשוף לאלימות. זה צורב לך את הלב ואת הנשמה לכל החיים. ברור שרצח של אמא זו טרגדיה איומה, אבל יש טרגדיה שמתרחשת כרגע שאנחנו לא מכירים, שיכולה להתקיים אפילו בבית ממול, אצל השותפה לפילאטיס או הקולגה בעבודה".