בחדר ההוצאות להורג בכלא ריברבנד שבטנסי, ב-21 במאי השנה, שכב טוני קרותרס, בן 57, קשור לאלונקה. אנשי הצוות ניסו למצוא וריד שדרכו יוכלו להזריק לגופו את החומר הקטלני. הם דקרו את זרועותיו, את רגליו ואת כתפו, אבל ללא הצלחה. לבסוף הוזעק למקום ד"ר מארק פאולר, שהתבקש להחדיר צנתר לווריד מרכזי.
פאולר, שנכנס לחדר בחלוק רפואי, רכן מעל האלונקה, מתחת לתאורה הבוהקת. לפני שהחל, שאל אם ה"מטופל" אלרגי לחומר ההרדמה המקומית. עורכת דינו של קרותרס, שצפתה במתרחש, היתה המומה; האיש שעל האלונקה לא היה מטופל, והרופא לא ניסה להציל את חייו. להפך.
אחרי שגם פאולר נכשל בניסיון להשיג וריד, החליט לעבור להליך פולשני יותר: החדרת צנתר מתחת לעצם הבריח. הרופא לקח אזמל, חיטא את עורו של קרותרס והחל בניסיונות להחדיר את הצנתר. האסיר גנח מכאבים, ודם החל לחלחל מאזור הדקירה. כעבור 16 דקות נוספות ויתר גם פאולר. ההוצאה להורג בוטלה, וקרותרס הוחזר לתאו בחיים. עורכת דינו, שפגשה אותו בהמשך הערב, תיארה אותו כחיוור, מזיע, דומע וסובל.
אלא שהסיפור המטריד באמת אינו רק האירוע הזה בכלא בטנסי - הוא סיפורו של הרופא, ד"ר פאולר, תושב יוניון סיטי בן 68. במשך שנים נשמרה זהותו בסוד, בהתאם לחוקים המגינים על אנשי צוות ההוצאות להורג. אבל באוגוסט 2025, בזמן הכרזה על הוצאתו להורג של אסיר אחר, פלט בטעות מנהל הכלא את שמו של פאולר.
באוגוסט האחרון, פרסם העיתון הבריטי "גרדיאן" תחקיר נרחב על הרופא, שכלל עדויות מפורטות על הניסיון הכושל להוציא להורג את קרותרס. בין השאר התברר כי במשך 13 שנה פאולר לא ביצע החדרת צנתר לווריד מרכזי. עוד נחשף שתמורת כל הוצאה להורג הוא מקבל 3,000 דולר, וכי לפני שהפך לרופא, עבד כסניגור ציבורי, ייצג נאשמים שניצבו בפני עונש מוות - ואף הצליח להציל כמה מהם מהגרדום. התחקיר העלה גם שאלה מטרידה, שקשורה להגנה שמעניק החוק לפאולר ולחבריו למקצוע: כיצד ייתכן שאדם שמשתתף בהוצאות להורג פועל במשך שנים תחת מעטה של סודיות, בלי שהציבור יכול לבחון את כשירותו המקצועית?
היה אפשר לחשוב שהכישלון, ובעיקר הפרסום שבא בעקבותיו, יסיימו את עבודתו במערך ההוצאות להורג. אבל ב-30 בספטמבר, פחות מחודשיים לאחר פרסום התחקיר, שוב היה פאולר מעורב בהוצאה להורג בכלא ריברבנד. על האלונקה שכבה כריסטה פייק, בת 50. היא נידונה למוות על רצח אכזרי של צעירה בת גילה, שביצעה כשהיתה בת 18.
אלא שגם הפעם העניינים השתבשו. לאחר שהוזרק לה החומר הקטלני, פייק המשיכה לנשום. גם לאחר מנה נוספת. אנשי הכלא, שניסו להמית אותה, נאלצו להזעיק אמבולנס כדי להציל את חייה. בעקבות הכישלון השני, שזכה להד תקשורתי בולט, הורה מושל טנסי, ביל לי, לעצור את ההוצאות להורג המתוכננות במדינה עד לסיום בדיקה בנושא.
אבל בזמן שבטנסי מנסים להבין כיצד אפשר להרוג אדם בלי שההליך יסתיים באמבולנס, בבית הלבן כבר התנהל דיון מסוג אחר לגמרי: האם ראוי לאפשר לציבור לצפות בהוצאה להורג בשידור חי. בתחילת אוקטובר הודיע שר ההגנה האמריקני פיט הגסת' כי הוצאתו להורג של נידאל חסן, פסיכיאטר צבאי לשעבר שרצח 13 בני אדם בבסיס פורט הוד בטקסס ב-2009, תשודר באינטרנט.
ההכרזה חוללה סערה, וגם רפובליקנים הסתייגו מהרעיון להפוך הוצאה להורג למופע ציבורי. טראמפ עצמו הביע תחילה תמיכה בתוכנית, אך ב-15 באוקטובר הודיע על ביטולה. הנשיא כתב ברשת Truth: "אני חושב ששידור ההוצאה להורג לעיני כולם יכול היה לשמש הרתעה חזקה. אבל אנשים טובים רבים, בעלי כוונות טובות, מעדיפים שלא לצפות בו מת". בהמשך הבהיר שחסן ימות כמתוכנן, מול כיתת יורים, אבל האירוע לא ישודר.
קובי חוברה, מרצה להיסטוריה: "למעט ארה"ב, הוצאות להורג מתבצעות בעיקר במדינות עם דמוקרטיה רעועה או רמת דיכוי אזרחי גבוהה. בישראל עונש המוות קיים בדין הצבאי מאז ומתמיד, והתיקונים האחרונים בו אמורים להגדיל את הסיכוי שייעשה בו שימוש"
הרעיון אמנם נגנז לבינתיים, אבל השאלה שהעלה נותרה בעינה: האם אמריקה, שמוציאה להורג אסירים מאחורי דלתיים סגורות, מתחילה להתגעגע לימים שבהם המוות היה מופע להמונים? שאלה דומה עולה גם בישראל, על רקע אישור חוק עונש מוות למחבלים במארס האחרון: האם מדובר בכלי שתורם להרתעה, או שעצם הנכונות להשתמש בו משקפת שינוי מסוים, לא חיובי, שהתחולל בנו?
לפני שנתחיל, אזהרה: הכתבה מכילה תיאורים קשים.
מלאס וגאס לגרדום
"ההחלטה של טראמפ לקיים הוצאה פומבית להורג מעניינת, אבל לא מפתיעה", אומר קובי חוברה, מרצה להיסטוריה ומחבר הספר "המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג" (שראה אור ב-2019 בהוצאת Think & Drink Different), "טראמפ הוא אדם שחי בלאס וגאס בראש שלו. מבחינתו, כל דבר הוא ספקטקל".
לדברי חוברה, ההחלטה מעידה רבות לא רק על הנשיא האמריקני, אלא גם עלינו, כחברה. סימנים לתהליך הזה הוא מזהה אפילו בסרטי אקשן ואימה בתקופתנו, שאינם מספקים את אותו הריגוש שסיפקו בעבר. "אנחנו יודעים שזה אפילו לא איפור, זה כבר CGI", הוא אומר, "יכול להיות שעשינו כבר את כל הסיבוב וחזרנו אחורה - אם זו לא הוצאה להורג או משחקי גלדיאטורים, אז זה כבר לא מעניין".
במשך מאות שנים, הוצאה להורג לא היתה אירוע שהמדינה ניסתה להסתיר. ההפך הוא הנכון: בכיכרות אירופה התאספו המונים כדי לצפות בתליות, בעריפות ראשים ולעיתים גם בשיטות המתה אכזריות בהרבה. ההוצאות להורג היו מופע ציבורי, אבל גם הפגנת כוח של השלטון ואמצעי שנועד להרתיע עבריינים פוטנציאליים.
"הוצאות להורג פומביות הן דבר שלאורך ההיסטוריה האנושית היו בטוחים שתורם מאוד לביטחון האזרחים", מסביר חוברה, "כי הם רואים שהצדק נעשה, והפושעים מצידם רואים שאי אפשר להתחמק מעונש ולכן מורתעים".
במשך מאות שנים, הוצאה להורג לא היתה אירוע שהמדינה ניסתה להסתיר. ההפך הוא הנכון: בכיכרות אירופה התאספו המונים כדי לצפות בתליות, בעריפות ראשים ולעיתים גם בשיטות המתה אכזריות בהרבה. ההוצאות להורג היו מופע ציבורי, אבל גם הפגנת כוח של השלטון ואמצעי שנועד להרתיע עבריינים פוטנציאליים
לדבריו, ההוצאות להורג מילאו צורך נוסף, שלא היה קשור בהכרח למניעת פשיעה. "יש משטרים שרואים בכך הפגנת עוצמה שלהם", הוא אומר, "הוצאות להורג הן תמיד 'לצריכה פנימית'".
אלא שלאט לאט, החלה המטוטלת לנוע בכיוון ההפוך. "כשההומניזם מתחיל לעלות, והפילוסוף עמנואל קאנט דיבר על כך שהאדם הוא מטרה ולא אמצעי, אז מתחילים להגיד שאם צריך להוציא מישהו להורג, הוא לא חייב לסבול - אז בואו ננסה למעט את הסבל כמה שיותר".
השינוי, לפי חוברה, "מגיע בסוף המאה ה-18. זה התחיל עם המעבר לגיליוטינה, שמספקת מוות מהיר יחסית; בגרמניה החליפו את השבירה על הגלגל בעריפת ראש עם חרב או גרזן; ובארה"ב ניסו לחפש שיטה שתחליף את התלייה".
על אחד הפתרונות בתחום, הכיסא החשמלי, חתום דווקא רופא שיניים: ד"ר אלפרד סאות'וויק שמע על אדם שיכור שהתחשמל למוות, והציע להשתמש בחשמל כדי להמית נידונים למוות. "וזה כיסא חשמלי, ולא מיטה חשמלית", מוסיף חוברה, "כי סאות'וויק היה רופא שיניים, והוא היה רגיל שהמטופלים יושבים".
חבל דק
הוצאה להורג בכיסא חשמלי היא שיטת ההוצאה להורג הראשונה בהיסטוריה שמעולם לא נעשתה בציבור. מי שזוכה לתענוג המפוקפק שבצפייה בה הם בני משפחות קורבנות ועיתונאים, שמתארים לא פעם מראות מזוויעים. הכיסא החשמלי נכנס לשימוש בארה"ב ב־1890, אבל מהר מאוד התברר שגם הוא רחוק מלהבטיח מוות מהיר. ההוצאה להורג הראשונה באמצעותו השתבשה, ונדרשו שתי מכות חשמל כדי להמית את הנידון, ויליאם קמלר, שהורשע ברצח ידועתו בציבור במכות גרזן. בהוצאות להורג אחרות תועדו גופות שנשרפו, עשן שעלה מראשיהם של אסירים וניסיונות חוזרים ונשנים להפעיל את הזרם. "האמריקנים היו בטוחים שזה זבנג וגמרנו, אבל זה ממש לא", אומר חוברה. "אז הציעו גז, אבל הגז מסכן גם את המוציא להורג. חוץ מזה, אחרי מלחמת העולם השנייה, לגז יש יחסי ציבור לא טובים. לכן עברו לזריקה".
גם הזריקה הקטלנית, שנראית כמעט כמו הליך רפואי שגרתי, התגלתה כפתרון בעייתי. חברות תרופות מסרבות לספק חומרים להוצאות להורג, ואיגודים רפואיים מתנגדים להשתתפות בהליך של רופאים ואחיות, שנשבעים בשבועת היפוקרטס "לא להזיק". בעקבות כך, המדינות נאלצות לחפש ספקים חלופיים. "וככה אנחנו פשוט מסבכים את עצמנו, בשם ההומניזם", חוברה מציין.
בשנים האחרונות נוספה לארסנל ההוצאות להורג בארה"ב שיטה חדשה: חנק באמצעות גז חנקן. הנידון למוות נושם חנקן טהור דרך מסכה, עד שרמת החמצן בגופו צונחת והוא מת. תומכי השיטה הציגו אותה כפתרון מהיר והומני לבעיות הכרוכות בזריקה הקטלנית. אלא שגם ההבטחה הזאת שנויה במחלוקת; עדים להוצאות להורג באמצעות חנקן תיארו הליך שנמשך דקות ארוכות ומייסרות.
גם הזריקה הקטלנית, שנראית כמעט כמו הליך רפואי שגרתי, התגלתה כפתרון בעייתי. חברות תרופות מסרבות לספק חומרים להוצאות להורג, ואיגודים רפואיים מתנגדים להשתתפות בהליך של רופאים ואחיות, שנשבעים בשבועת היפוקרטס "לא להזיק". בעקבות כך, המדינות נאלצות לחפש ספקים חלופיים
"שיטות הוצאה להורג נקיות כל כך לא מזכירות עונש, אלא פתרון סופי", אומר חוברה. "עין תחת עין זה לא. אדם שאנס ורצח ילד - פשוט הולך לישון. זאת נקמה? המטרה היא העלמה מהעולם של האובייקט המציק הזה. זה יותר הומני?"
בדם קר
הוויכוח לא נשאר בגבולות ארה"ב. גם בישראל, כאמור, חזר עונש המוות למרכז השיח הציבורי והפוליטי, והעיסוק בו צפוי רק לגבור ככל שנתקרב למשפטי מחבלי הנוחבה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר.
"יש לי תחושה שאם יצא מכרז, לא יחסרו מתנדבים", אומר חוברה על האפשרות שתעלה בישראל דרישה לאנשים שיבצעו בפועל הוצאות להורג. חוק עונש מוות למחבלים, שנכנס לתוקף, קובע כי גזר דין מוות יבוצע בתלייה בתוך 90 יום מהרגע שהפך לחלוט.
קובי חוברה, מרצה להיסטוריה: "הוצאה להורג היא אירוע מאוד רציני, צריך לעשות את זה כשהנפש לא סוערת, כשהדם לא רוגש וכשהנשימה סדורה. אני לא בטוח שאנחנו נושמים רגוע"
חוברה מסתייג מהסעיף החדש. "מה שמייחד את ההוצאה להורג מכל שאר המיתות האלימות בקיום האנושי הוא שהוצאה להורג מתבצעת בנחת, לאחר ששוקלים את הדברים. יש שעה מדויקת, יש פרוטוקול. כל הריגה אחרת נעשית מתוך סערת רגשות - בין שבזמן מלחמה, במהלך שוד או בעקבות אהבה נכזבת. הוצאה להורג היא אירוע מאוד רציני, וצריך לחשוב עליו עד הסוף. צריך לעשות את זה כשהנפש לא סוערת, כשהדם לא רוגש וכשהנשימה סדורה. אני לא בטוח שאנחנו כבר שם ונושמים רגוע".
לנוכח כל מה שאתה יודע על ההיסטוריה של ההוצאות להורג, האם יש בכלל נסיבות שבהן מוצדק שמדינה תוציא אדם להורג?
"אני עוסק בהוצאות להורג, ולא בעונש מוות. צידוק לעונש מוות הוא שאלה מוסרית אישית שאדם צריך לברר ולגבש דעה לעצמו, ואולי להתייעץ עם הפילוסוף השכונתי".
אבל האם ישראל צריכה להצטרף למועדון המדינות שמוציאות להורג?
"למעט ארה"ב, הוצאות להורג מתבצעות בעיקר במדינות עם דמוקרטיה רעועה או רמת דיכוי אזרחי גבוהה. בישראל עונש המוות קיים בדין הצבאי מאז ומתמיד, והתיקונים האחרונים בו אמורים להגדיל את הסיכוי שייעשה בו שימוש. שווה לזכור שהפעם היחידה שבה הוצא אדם להורג לפי הדין הצבאי היתה פרשת מאיר טוביאנסקי, שהוצא להורג על לא עוול בכפו, אחרי הליך פגום מאוד. לבן גוריון נותר רק להתנצל בפני האלמנה והיתום".
האם עונש מוות לא מחזק את ההרתעה?
"עונש מוות לא מרתיע מפשיעה חמורה, והערך שלו הוא לצריכה מוראלית פנימית של אזרחי המדינה שומרי החוק. אולי יש שיטות אחרות להעלות את תחושת הביטחון ומורא השלטון חוץ מהוצאות להורג. שווה לנסות אותן".
