"צירוף מקרים" מדהים: האש בצרפת דילגה רק על מקום אחד

ראיתם את בית העירייה של לימוז' עולה באש וקורס? היש מחזה מחריד מזה? היש מחזה נהדר מזה? מחריד, ברור. בניין שעמד שם מאז 1883, עם השעון, הפסלים וכל הגאווה העירונית הצרפתית, הופך לפחם בלילה אחד. העולם מפסיד. ומצד שני, כשאתה, מסייה, רוצה שתהיה אינתיפאדה עולמית, הנה. אווק פלזיר. זה מרק השבלולים שהכנת - אכול אותו.

סורפריז. האש לא בודקת תעודות, שורפת גם את החנות שלך. או־לה־לה. אבל על חנותו של המוסלמי היא מדלגת, ראית בעיניך. אין על אינתיפאדה.

ויש לי גם סיפוק אישי קטן מכל הסיפור: ב־2019, כשנוטרדאם בפריז עלתה באש, ישבתי באולפן תוכנית הבוקר והעליתי השערה שמדובר בהצתה. לא היתה לי הוכחה, סתם תחושת בטן. זה הספיק. כל הפרוגרסיבים בערוץ שבו עבדתי, וכל השמאלנים דמיקולו, ולא נזכיר שמות כדי לא להגיד לשון הרע מיותרת, התנפלו עלי והוציאו נגדי פתווה: גזען.

הנה, אווק פלזיר. זה מרק השבלולים שהכנתם - תאכלו אותו. סורפריז. גיליתם שהאש לא בודקת תעודות ושורפת גם את החנות שלכם. היה לך עוד לתת, צרפת, אבל כבר נתת יותר מדי

אנשים שעבדו איתי כתבו נגדי פוסטים. הסערה השתוללה ימים, ואז נרגעה. צלקת קטנה נשארה לי עד היום, ליד הישבן.

אמת, החקירה על נוטרדאם לא מצאה אשם עד היום. קטסטרוף! אבל תשמעו מה קרה מאז: ב־2025 לבדה הוצתו 45 כנסיות. גזענים כאלה. והנוצרים? לא ממש נרעשים. הם הפסיקו ללכת לכנסייה מזמן. וכשלא הולכים לכנסייה, משהו נעלם. המשפחה נעלמת. לא מביאים ילדים. אז מביאים מהגרים. ומי שמגיע כמהגר ומזהה חולשה, רפיון וחידלון - תוקף. מהר שלל חיש בז.

ואני חושב לי: כמה בקלות מדביקים את התואר "גזען". וכמה בקושי מתנצלים אחר כך, כשמתברר שלא. נכון, לא יפה להכליל. הכללתי. לא כולם ככה, אמת. אבל גזען? אחדים מחבריי הטובים ביותר הם מוסלמים מרוקאים בני 18. זה המצב: מי שמסרב לראות תמונה רחבה, כללית, של התנגשות הציוויליזציות הגדולה - מאבד את ארצו. ומי שמתעקש לשמור על צלם אדם במצבים שבהם צלם האדם נעדר - נכבש. זה העולם החדש. החזק שורד, הפרוגרסיבי מתאבד.

אז אני יודע ששמחה לאיד היא שמחה מכוערת. אבל כשהשמחות כל כך מועטות, אדם צריך להסתפק במה שיש. ואני מסתכל על צרפת הבוערת, וחושב לעצמי: תודה לך, צרפת, על מה שנתת. על הבגט, על השירים, על הסרטים, על הבושם, על המהפכה, ועל הז'מבון שמעולם לא טעמתי. היה לך עוד לתת, אבל כבר נתת יותר מדי. עכשיו סה פיני.

חוות

יצאתי השבוע לחוות את החוות. אלה שקמות בקצב מדהים ביהודה ובשומרון. כבר יש 160, חוקיות. פגשתי אנשים מלוכלכים. גברים מלוכלכים, ונשותיהם גם, וילדיהם מזוהמים ממש. בגדיהם מאובקים, ידיהם שחורות ונעליהם מבוצבצות. זה לכלוך של עבודת אדמה. הלכלוך הכי נקי.

לקח אותי עמיחי, מנכ"ל איגוד החוות. עשינו סיבוב בארץ החוות, ארץ השטחים העצומים והפתוחים, יותר ממיליון דונם. ארץ המדבר שעליה רבים שני עמים. ושם המשחק: תפיסת שטחים. הקבוצה בירוק־אדום־שחור תופסת שטחים על פי תוכנית סלאם פיאד - בנייה לא חוקית בכל מקום, במימון אירופי על פי רוב, ניסיון לחנוק את ההתיישבות היהודית בטבעת כפרים. מולה, הקבוצה בכחול־לבן מקימה בכל הכוח חוות שחוסמות את ההתפשטות הערבית. כרגע זה תיקו, אבל אנחנו פותחים פער, ונקווה שכך יימשך, יאיר גולן.

חווה כזאת כוללת על פי רוב משפחה גרעינית, דתית או חילונית, עדיף עם המון ילדים, וצעירים שבאים לעבוד בחווה בהתנדבות, ועל הדרך לומדים מידות טובות, ערך עבודה, משמעת עצמית, חיבור לקרקע. והקהילה הקטנה הזאת מחזיקה אלפי דונמים שהם שטחי המרעה של עדריהם. הם רועים את צאנם ושומרים על האדמה שלי ושלכם.

ושם, בחוות עינות קדם ובחוות נוספות, הבנתי מה אני רוצה מהבורא: שומע, אלוקים? תן לי מאית מהנחישות שיש לאנשים האלה בחוות, עשירית מיכולות ההתמודדות שלהם עם חיים קשים ומפחידים, חמישית מהאמונה שלהם, שליש מאהבת הבריות שלהם, חצי מיכולותיהם ההוריות. אנשים מהביוקר שחיים הכי בזול, כי חווה זה לא עסק מי־יודע־מה. העסק הוא שמירה על ארצנו, עבורנו.

דיברנו ארוכות, וכמתבקש, על הפורעים. אמרו: אלה לא מהחוות, הם מהגבעות ומהמאחזים. זו לא דרכנו. אלה נערים בעייתיים שצריכים הכוונה. ואז קיבלתי תמונה קצת שונה מזאת שבאתי איתה. סיפרו לי שרבים מרעולי הפנים האלה באים מההתנחלויות, ושהם חוו בילדותם פיגועים, הורים נשרפים, חברים מתפוצצים. יש להם חשבון ארוך עם השכנים. והמסקנה שהם הסיקו מרצף אסונותיהם היא שהמדינה לא נותנת מענה, ולכן הם מרגישים שהם צריכים לפעול בעצמם. קשה להם עם הצבא שלא היה שם בזמן, ולכן הם בזים לו ומבזים אותו.

אני לא מאבחן, אבל זה נשמע לי כמו פוסט־טראומה, שמתבטאת ברצון לפגוע במדינה כמו שהיא פגעה בהם. צריך לטפל בהם בנוקשות ובחמלה יחד, ובחוות כבר יודעים איך: משפחה חמה ואוהבת, יד מכוונת, עבודה למען העם והמדינה והמשך לשירות משמעותי .

החוות הפזורות בכל מקום, כנקודות חן בישימון, הן לא החבר'ה הפורעים. הן השומר של כולנו, גם לעת פלישה, אם תקרה, חלילה. יש בהן אנשים שיודעים שאולי ישחטו אותם יום אחד, חלילה, ובכל זאת נאחזים. תנו להם כבוד. הם יותר טובים ממני. אולי גם מכם. אבל מה זה מלוכלכים.

הצבעה

לא להצביע זה כמו לא לצחצח שיניים בבוקר ולהתלונן על ריח רע מהפה. תשהו עם הדימוי. זוזו.