מי שמתרבה מנצח. זה הלקח לכל קמצני הפריון

הנפילה המפוארת והמכוערת של המערב לרגלי הפולשים המוסלמים, עם כל כמה שהיא מעציבה ומפחידה עד אימה והשלכותיה טרם החלו להתברר, יש בה גם נקודת זכות אחת נוצצת - ניצחון המשפחה.

תרבות המערב, בחדוותה לפרק כל מסגרת, הלכה על הראש של מוסד המשפחה והצליחה להרוס אותו. כבר כתבתי כאן שהכל מתחיל ונגמר בהחלטה הקולקטיבית שקיבלו אנשי המערב השבע שילדים הם לא שמחה, שמשפחה היא נטל ושמשפחה חד־ילדית היא פשרה בין ביטוי עצמי לביטול עצמי הנדרש בגידול משפחה גדולה.

ולאיזשהו זמן היה נדמה שהפטנט החדש עובד, שאפשר בלי ילדים ובמקביל לחיות מעולה. אבל מתחת לפני השטח, חוק הקיום הקדמוני כבר התארגן למופע מרהיב של כוחות טבע האדם. כי אנחנו נועדנו להתרבות, כל מין וסוג מתקיים רק כדי להתרבות, ואם מין מסוים מחליט שהוא פוסע אל מחוץ לחוקי הטבע וקורא תיגר על עצם מהותו הבסיסית, אז היקום, או הקיום, או אלוהים, או איך שתרצו לקרוא לכוח המסדר הגדול, מוצא את הדרך שלו לאותת שזה לא הכיוון.

האופן שבו משדר היקום שמשהו לא סבבה קורה הוא תמיד אותו דבר. השמדה המונית. קוראי התיגר פשוט נמחקים במהלך אלים ובמקומם באים אחרים, שעובדים יותר הדוק עם הכללים.
וזה מה שאנחנו רואים עכשיו. הבלתי מתרבים, המערביים, מגשימי עצמם על חשבון הדורות הבאים, ניגפים מול המתרבים בשפע, אנשי ארצות האסלאם. לא עוזרת במלחמה הזאת עליונות תרבותית, השכלה, נימוסים נאים, כלום. מי שמתרבה וחי במשפחות - מנצח.

וזה טוב למוסד המשפחה. עד לפני שנייה היה נדמה שאפשר לשחק איתו, להחליש אותו, להתאים אותו. מסתבר שלא כל כך. מי שמעז פנים מול מהות הקיום, בתוך דור או שניים נכחד. ואולי עכשיו, כשכבר כמעט מאוחר מדי, כשמשפחות הענק מצפון אפריקה והמזרח התיכון בולעות את קמצני הפריון, למישהו, ועדיף שלהרבה מישהואים, ייפול האסימון וילדים חדשים יופיעו ומשפחות גדולות ישובו אל ערי אירופה המתרוקנות מתושביהן המקוריים. ואולי זה כבר אבוד, וכל מה שנותר לנו זה להיאחז במשפחותינו ולהגדילן. הן השמחה שלנו, הן הנשק שלנו ליום הדין.

תייר

מכל המצבים בהם מתנסה בן אנוש בחייו, הכי פחות אני אוהב להיות תייר. כשאני מסתובב ברחובות שאני לא גר בהם, בוחן חלונות ראווה של מוצרים שאני לא זקוק להם, מנסה לדמיין איך זה לחיות פה ולא מצליח או נכנס למסעדות עם תמונות של המנות על לוח גדול בכניסה, אני יודע, שוב נפלתי למלכודת הבטחת השווא של התיירות.

מה מבטיחים לנו? שכשאנחנו טסים למקום אחר, לנוף אחר, לאנשים שונים, גם אנחנו נהיה לרגע אחרים. שנצא לשנייה מהחליפה הקטנה והלוחצת של הקיום האישי שלנו, המוכר עד מיאוס, ונהיה אחרים. שמחה גדולה תרד עלינו, תחושה שאנחנו גם חיים, לשבועיים בשנה. ויש אנשים שזה עובד להם. הם נעים ברחובות הערים הזרות בדבוקות ונראים ממש מאושרים. אני לא. אני נשאר אותו אדם בדיוק, אבל מנותק מהבית שלי, מהחפצים שלי, מההרגלים שלי, מהמקרר שלי, ונאלץ לתפקד בתנאים מגבילים ולראות בהם את פסגת הקיום. וואו, נסעתי לחו"ל.

כשאני מוצא עצמי בקומה השנייה של אוטובוס קומתיים בסיור שכיות החמדה של עיר כזאת או אחרת, אני יודע שאכלתי אותה. הנה הפרלמנט, הנה האצטדיון, הנה הפסל הידוע. לא אכפת לי, זה לא נוגע לי בנשמה בכלל. בניינים, יפים ככל שיהיו, לא מגיעים לפנימיות שלי, איפה שהשמחה גרה. וכשאני מזהה את עצמי עולה על שיט חוויתי כולל ארוחת ערב בנהר החוצה את העיר, אני יודע שתוך רבע שעה אני מת לרדת מהספינה שראתה כבר מיליון תיירים כמוני, ואין מושיע. חייבים להשאר עד הסוף.

והשופינג, הו השופינג. כמה סחורות צריך אדם לבחון כדי להגיע לסיפוקו כתייר? לכמה חנויות ייכנס? עם כמה שקיות יגרר? כמה מחירים ישווה כדי שידע בוודאות שהיה שווה? לי, אישית, אחרי עשר דקות בפריימרק או כל סמרטוטיה אחרת, יורד מסך כבד על המוח ואני נהיה אדיש. נכון, יש פה חיסכון, אבל תחסכו לי את זה. החיים שלי אינם חיפוש מציאות. אני מתעקש שנולדתי ליותר מזה.

ועכשיו, עם כל ה"ג'נוסייד" ו"הפרי פלשתיין" הארורים, כשחווית התיירות עוד יותר מאתגרת ויש סכנה מוחשית באוויר, לי נראה שהאטרקציה הכי טובה היא הבית. אוהב להיות בבית. עם התה והאשה ובלי דגל פלשתין.

קפיצה

מקווה שכבר נתקלתם בפיד שלכם בסדרת סרטוני הכושר שלי. ממליץ. האחרון בסדרה עוסק בקפיצות. הידעתם שעשרים קפיצות קטנות, במקום, שלוש פעמים ביום, משפרות את מצב צפיפות העצם באופן משמעותי תוך חצי שנה בלבד?

העצמות שלנו זקוקות לחבטות כדי להיזכר שהן עדיין כאן, ושפירוק יקרה רק בקבר. כשקופצים, ובמיוחד קופצות, אפשר לשפר את תהליך איבוד העצם ואפילו להפוך אותו.

אז אם גם אתן לא ממש רוצות שברים בגיל השלישי, תתחילו לקפוץ. הופ.